בית אפרים יורה דעה קטז

ניחוש אף במזנקת דלמא בתר דתמו מיא אתי שהרי אז היא שותת דמה בכך שהיתה מזנקת בתחלתה מ"מ הא לבסוף עומדת ושותתת היא ובכה"ג גם ר"י חייש דלמא מן המקור קאתי אך דבזה י"ל כיון דהרא"ש ס"ל דעומדת נמי אפשר לה לזנק שפיר מתרצתא היא אליבא דר"י כמו אליבא דר"מ דמיירי במזנקת כו' ונמצא דם תוך הספל דאם איתא כו' משא"כ לפי שיטת רש"י דעומדת אי אפשר לה לזנק כלל קשה קושי' הש"ס אליבא דר"י דלמא בתר דתמו מיא אתי דם: והנה בדבר זה נחלקו המרדכי והגמי"י בשם מהר"מ עם הר"ן בתשובה שלדעת המרדכי והגמי"י בשם מהר"מ קושית הש"ס דלמא בתר דתמו מיא מישך שייכי אף אליבא דר"י וגם לדידי' צריך לאוקמי במזנקת לתוך הספל ונמצ' מ' זה נרא' כוונת לשון מהר"מ שהובא בהגמי"י שכ' דדוקא בעומדת פליגי אבל ביושבת לא פליגו דגם ר"י מודה דחיישינן דלמא בתר דתמו מיא וכי היכא דלא מטהר ר"מ ביושבת אלא בכה"ג ה"נ לר"י לפי שיטת ר"י שפירש דכולה מתני' בין עומדת ובין יושבת איירי במזנקת ולכאורה מ"ש לפי שיטת ר"י הוא שפת יתר שהרי אין חילוק בין שיטת רש"י לר"י רק לענין עומדת אם אפשר לה לזנק והכא דמיירי לענין יושבת מה נ"מ עם עומדת מזנקת או לא ולכאורה י"ל בכוונתו דלפי שיטת רש"י דעומדת א"א לה לזנק א"כ ע"כ דר"י מתיר אף בעומדת ושותתת א"כ אין מקום לחשש זה דלמא בתר דתמו מיא לפי מה שפירשו בו התוס' דעיקר הקושי' משום דכי תמו מיא היא שותתת ויש לחוש דלמ' הדור דז"א דר"י אף בשותתת מטהר וא"כ כשנצרף שיטת רש"י בזה דר"י ס"ל לטהר בשותתת ושיטת התו' דעיקר קושי' הש"ס דלמא בתר דתמו מיא היינו כשיהא שותתת א"כ פשיטא שאין מקום לקושיי' הש"ס רק לר"מ ולדידי' איצטרך לאוקמי ביושבת על שפת הספל אבל לר"י בלא"ה ניחא דטהורה ולפיכך הוצרך מהר"מ לומר לפי שיטת ר"י דגם עומדת מיירי במזנקת וא"כ שפיר מצינן למימר דגם ר"י דמטהר דוק' במזנקת אבל שותתת לא כמ"ש הרא"ש וא"כ שפיר שייך הך חששא דלמא בתר דתמו מיא שאז היא שותתת אף אליב' דר"י וצ"ל לדידי' ג"כ דמיירי ביושבת על שפת הספל כך נראה לכאורה בכוונתו: אך לפי מ"ש א"ש טפי כוונת הגמיי' שע"כ הוצרך לומר לפי שיטת ר"י כו' דלפי שיטת רש"י א"א כלל לומר דקושי' הש"ס קאי גם אליב' דר"י כיון דלדידי' עומד' א"א לה לזנק א"כ אף תירוץ הש"ס לא יועיל לדידי' דהתינח יושבת עומדת מאי איכא למימר דהא ליכא לשנוי בעומדת על שפת הספל כיון דבעומדת א"א לה לזנק וראיתי במרדכי ששם איתא וכי היכא דלר"מ לא מטהרינן ביושבת אלא במזנקת כו' וכן הוא בתשובת מהר"מ ב"ב ד' פראג סי' תרלמ"ד ונראה שיש שם חסרון וצ"ל הלשון כמו שהוא בהגמיי' בשמו ע"ש: ודעת הר"ן בתשובה סי' מ"ט מבואר דס"ל דאליב' דר"י לא קשי' קושיית הש"ס כלל לא קושי' דהדור מ"ר למקור ולא קושי' דבתר דתמו מ"ר דר"י ס"ל, דאין דרך דם המקור לצאת אז כלל ולא חיישינן למיעוט' רק לר"מ פריך דחייש למיעוטא ולפ"ז מה שהקשיתי על שיטת רש"י דלמה לא ניחוש גם לר"י בעומד' דלמא בתר דתמו מיא שהרי העומדת א"א לה לזנק במחלוקת היא שנויה דלמהר"מ באמת אף לר"י חיישינן ואף בעומדת לא מטהר כ"א במזנקת דס"ל דעומדת אפשר לה לזנק והר"ן ס"ל דמיעוט הוא ולא חיישינן ליה אליבא דר"י וזהו שיטת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א דר' יוסי מטהר בכל ענין ואפשר שזה ג"כ שיטת רש"י אך שעדיין צ"ע דשיטת הר"ן ניחא לפי מ"ש התוס' דקושיית הש"ס הוא דלמא לבסוף כשהיא שותתת הדור מ"ר למקור כו' שפיר י"ל דמיעוט' הוא ולא חייש לי' ר"י ואפשר שזהו שיטת הרמב"ם ודעימי' דס"ל דאליבא דר"י רובא הכי שאין דם המקור יוצא עם מ"ר כלל משא"כ לפי מ"ש רש"י דקושי' הש"ס הוא דלמא בתר דתמו מיא אתי דם מן המקור כי אורחי' ולא מחמת מ"ר כלל א"כ לא שייך כלל סברת הר"ן לומר דמיעוט הוא דאדרבא חזקה דמים מן המקור הם באים ואע"פ שבשעת הזינוק ע"כ נסתם המעיין כמ"ש התו' אליב' דרש"י מ"מ בתר דתמו מיא בעת ההיא המקור נפתח והוא נותן דמיו ולמה נתלה שיש מכה במקום מ"ר כלל אמנם אפשר לומר דגם רש"י מודה לסברת התו' בהא שאין להחזיק שבא הדם ממקור ולא מחמת מ"ר כיון שאנו רואין שבא בשעת עשיית צרכי' ולא קודם ולא אח"כ רק דמ"מ זימנין דמתרמי ומיעוט' הוא וקושיי' הש"ס לר"מ דחייש למיעוט' להא נמי איכ' למיחש וא"כ א"ש הא דמטהר ר"י בעומדת אף שא"א לה לזנק מ"מ כיון דר"י ס"ל למיעוט' לא חיישינן תו ליכ' למיחש למידי: אך דבאמת קשי' לי על הר"ן שכ' דטעמ' דר"י דלא חייש למיעוט' שהרי ביבמו' דף ס"ז קאמר ר"י שהעובר פוסל כו' ואמרינן התם דר"י ס"ל חוששין למיעוט' והתוס' שם הקשו דהא ר"י לא חייש למיעוטא לענין תינוקת שנאנסה ואומר ר"י דברובא דאית' קמן כ"ע מודו דלא חיישינן למיעוט' ע"ש וה"נ דאמרינן שרוב דמים הבאים מן המקור אינם באים עם מ"ר הוא ג"כ רובא דלית' קמן שאינו רק רוב בטבע העולם כמו ההיא דיבמו' ע"ש ובדף קי"ט ובכה"ג גם ר"י חייש למיעוט' וצ"ל כהר"ן דר"מ ור"י פליגי דלר"מ חיישינן למיעוט כי האי דאיהו מיעוט דשכיח דהדור מ"ר למקור ור"י ס"ל שאין חוששין למיעוט כי האי דלא שכיח אך דלפי"ז הדר' קושי' לדוכתי' דלמה מטהר ר"י בעומדת ולא חייש דלמא בתר דתמו מיא כו' ומ"ש דגם רש"י מודה לסברת התו' ואינו רק מיעוט א"כ ע"כ לומר דהוא מיעוט דלא שכיח דבמיעוט דשכיח גם ר"י חייש ולפי"ז קשה מאי פריך אליבא דר"מ ומאי דוחקי' לאוקמי ביושבת על שפת הספל דלמא ר"מ מודה בהא לר"י וס"ל ג"כ כסברת התוספת בהא דאין לחוש שמא בא הדם שלא מחמת מ"ר כיון שלא בא רק בשעת עשיי' צרכיה ולמיעוט דלא שכיח גם ר"מ ל"ח כמבואר בתשובת הר"ן שם וכיון דע"כ אף לפום מה דמשני הש"ס ביושבת על שפת הספל כו' צ"ל כן אליב' דר"י דמטהר אף בעומדת מנ"ל דר"מ פליג בהא וס"ל דהך מיעוטא שכיח שיבא אחר מ"ר כיון דלרש"י עיקר קושי' הש"ס אינה רק דלמא בתר דתמו מיא לגמרי אתי דם ממקור ובזה לא מצינו חילוק בין ר"מ לר' יוסי: ולכן נלענ"ד בשיטת רש"י דלכאורה בלא"ה יש להקשות דמאי פריך מזנקת נמי דלמא בתר דתמו מיא כו' ומאי קושי' דהא מרא דשמעת' דמוקי לה במזנקת שמואל הוא דאמר בדף כ"ז בבשרה עד שתרגיש בבשר' ופריך עלי' ממתני' דהכא דאמר ר"מ עומדת טמאה כו' לעולם דארגשה ואימר הרגשת מ"ר הואי ולפי"ז מאי פריך דלמ' בתר דתמו מיא כו' דהא י"ל דבתר דתמו מיא לא ארגש ואע"ג דאמרינן מודה שמואל שהיא טמא מדרבנן מ"מ שוב אין כאן אלא ספיק' דרבנן ואזלינן להקל ובשלמא לשיטת התו' דקושי' הש"ס הוא דלמא בשעה ששותתת הדור מ"ר למקור א"ש דהא אז ודאי עדיין יש הרגשת מ"ר ול"ש לומר דלא ארגשה משא"כ לפי מה דמפרש רש"י שבא בסוף אחר שכלו מ"ר א"כ י"ל שלא היה שם הרגשה וא"ל דאע"ג דלא ארגשה מ"מ אמרינן שמא הרגישה רק דכסבורה הרגשת מ"ר הוא כדאמרי' בריש נדה אליבא דהלל ז"א דאף להלל אין חוששין כן רק לקדשים אבל לחולין טהורה ודוחק לומר דקושי' הש"ס דלר"מ תהא טמאה לקדשים ועוד שהרי התו' דף נ"ז ד"ה אימר הרגשת שמש כתבו דלא אמרינן הך סברא אלא בזמן ארוך מפקידה לפקידה משא"כ בזמן מועט היתה יודעת אם תרגיש במ"ר והכא זמן מועט הוא שתיכף לעשיית צרכי' מצאה הדם וצ"ל דלכאורה קשה באמת למה נייד רש"י מפי' התוס' כיון דהש"ס מוקי לה במזנקת משום דשותתת שפיר חיישינן דלמא הדור מ"ר כו' וא"ל דלישנא דתמו מיא משמע לי' דהיינו דתמו לגמרי דא"כ היא גופא קשיא דל"ל להש"ס למפרך בהאי לישנא תיפוק ליה דאפי' לא תמו לגמרי מ"מ לבסוף כששותתת הדור מ"ר למקור וגם א"ל דמיירי במזנקת מתחלה ועד סוף זה אינו במשמע כנראה מהתו' וכ"כ הר"ן שהדבר ידוע שהמים מזנקין בתחלתן ושותתין בסופן: ועל כן נלענ"ד דרש"י ס"ל דע"כ לא אמרינן הך חששא דהדור