בית אפרים יורה דעה קט

אם שמשה סמוך לווסתה כו' וביש לה ווסת לעולם הראשונה מצטרפת אע"פ שאינה צריכה בדיקה אך כבר כתבתי דהש"ך גופי' בסי' קפ"ו נראה מדבריו דביש לה ווסת נמי כיון דא"צ בדיקה קמייתא לאו ממנינא לכן נראה שהש"ך לא הסכים להראב"ד אלא בזה שמסכים סברת הרי"ף להפוסקים דאין לה ווסת א"צ בדיקה אבל מה שהכריע הראב"ד דאי כבר אתיליד ריעותא דוקא חיישינן בזה לא הסכים לדבריו אלא כמשמעות שאר הפוסקים דלעולם א"צ בדיקה ומ"מ אם הוחזקה ג"פ אסורה כיון שהאחרונים מגלות על הראשונה שג"כ מחמת תשמיש באתה: ובאמת גוף סברת הראב"ד לכאורה תמוה דמה בכך שלא היינו מחזיקין ריעותא כ"א ע"י ראי' זו ס"ס הא איכא תלתא זימני דחזי' מ"ת ותאסר ומה בין זו למת בעלה ג"פ או מלה בנה וכה"ג ונלענ"ד דיש חילוק בדבר דבשלמא התם מה שאנו צריכין להחזיק באשה זו שמת בעלה וכה"ג אותה חזקה היא מתגלה לנו ע"י ג"פ שמתו אנשיה או מלה בני' דהא קמן שניסת לג' ומתו וכה"ג ותיכף בראשון אנו אומרים שאשה זו מת בעלה אלא שעדיין לא הוחזקו למות עד ג' משא"כ בזו שאנו באים להחזיקה ברמ"ת ובראיה הראשונה עדיין אין פתחון פה לומר שראתה מ"ת דהא איכא למימר כיון שאין לה זמן מיוחד אתרמויי אתרמי דהשתא חזאי כיון דמדינא אין לתלות שתראה ע"י תשמיש שהרי לא הוצרכוהו בדיקה א"ת וכיון שבראי' ראשונה עדיין אין מקום להחליט שזו ראתה מ"ת הלכך לא מצטרפת ראי' זו משא"כ בראיה שאחריה כיון דכבר יש ריעותא רגלים לדבר שמחמת תשמיש ראתה אלא שעדיין אינה מוחזקת בכך עד שתשמש ג"פ ותראה בכל פעם ואע"ג דגם בניסת לא' ומת או מלה בנה ומת במיתת הראשון אנו יכולים לתלות דאקראי בעלמא הוא ולא מזלה גרם או במלה בנה לא חולשת הוולד גרם מ"מ כיון שעכ"פ אין זה עלול למות שפיר אמרינן דבתלתא זימני הוה חזקה משא"כ באשה שאין לה ווסת כיון דהיא עלולה לראות כל שעה אף בלא סיבה כלל גם ראיה זו אין מקום לתלותה בסיבת התשמיש וא"כ בראיה הא' אכתי לאו רמ"ת היא בבירור ואף קרוב לבירור אין כאן כיון דאכתי לא אתרעאי והלכך לא מצרפינן לה והתוס' כתבו ג"כ דאפי' רבי מודה דבעי ג"פ ברואה מ"ת דדמי לאוכלה שום או פלפלין דמודה רבי בהא. ולפ"ז לכאורה היה מקום לומר דלרשב"ג בכה"ג בעי ד' זימני ואין נראה כן מדברי הפוסקים וגם דהא אנן באכלה שום קי"ל דבתלתא זימני סגי וכן פסק הראב"ד גופיה אלא דעיקר החילוק להראב"ד בזה כמ"ש והתם לענין קביעות ווסת אנו תולין ראייתה לפי שאכלה דבר חריף וזהו קביעת ווסתה וכך לי פעם א' כמו ב' וג' משא"כ בזה שניתלה הדם שבא מחמת תשמיש ס"ל להראב"ד דל"ח לה ודמי לשמשה סמוך לווסתה דאמרינן תולין בווסתה וה"נ באשה שאין לה ווסת כלל כל יומא זימני הוא וכסמוך לווסתה דמיא דשמא רגע זו ששמשה הוא סמוך לעת צאת השופעות אלא דבשמשה סמוך לווסת אף בג"פ ל"ח משא"כ בהא דאי אתרעאי חדא זימנא דאז מיחש חיישא נאסרה כשתראה ג"פ משא"כ אם לא אתרעאי כיון דמעיקרא לא חיישינן אין מצטרפת אלא שעדיין יש לפקפק דהא אם אכלה שום ג"כ אין אנו חוששין לה להצריכה בדיקה מחמת זה ואפ"ה אם ראתה עוד ב"פ קבעה לה ווסת וא"כ גם גבי תשמיש נמי נימא הכי שאע"פ שאין אנו מצריכין בדיקה על ידו מ"מ עכשיו שראתה יצטרף ודוחק לומר דטפי יש לתלות באכילת שום מבתשמיש אלא נראה דס"ל דאע"ג דלענין קביעת ווסת שהוא חששא לחוד בג"פ סגי אף לרשב"ג מ"מ לאסור אשה לבעלה לתלות הדם מ"ת לא אסרינן כ"א היכא שכבר איתרעאי מקודם לכן באופן שאנו מתחילין להחזיק הראי' ראשונה תיכף במח"ת והארכתי בכל זה לפי שהדברים פשוטים לענ"ד בדעת הראב"ד כמ"ש וראיתי גדולים חקרי לב סרו מן הדרך הזה משום דקשיא להו בהא וכן ראיתי בפליתי שנתקשה ג"כ וכתב אחר דברי המנ"י דמה ענין זה לחששא דמח"ת דאף דלא חיישינן הא חזינן דראתה מ"ת ולכן הסיב כוונת הראב"ד שרוצה להוכיח דלא בעי בדיקה לפני תשמיש ונלע"ד הדבר ברור כמ"ש וזה ברור כוונת הש"ך והמנ"י רק מה שנראה בדבריהם באשה שיש לה ווסת מעליותא הוא דכיון דלא בעי בדיקה קמייתא לאו ממנינא זה איננו שוה לי וצ"ע: ומה שכתבת לתמוה על הרמב"ן והרשב"א שכתבו דאית דגרסי משמשת א' וב' והקשו דא"כ אתי' כרבי וע"ז הקשית דנימא דאתי כרשב"ג רק דקמייתא ממנינא ואני תמה עליך מה ראית על ככה לכתוב בשמם ולחפאות דברים אשר לא כן הנה הרמב"ן כ' וז"ל ה"ג כן גרסא רש"י ז"ל משמשת וכן בכולהו גרסינן ושלישית כו' וכולה רשב"ג היא וכי קתני דברי רבי אסיפא דמתני' כו' וכלשון זה כתבו הרשב"א והר"ן ג"כ ואתה כתב ולשון שנית לכתוב בשמם שהקשו על גרסת ושני' דא"כ אתי' כרבי וז"א וכוונתם מבוארת דיש שהי' רוצים להגיה ושני' כי היכי דתיתי כרבי כיון דמסיים התם דברי רבי ע"ז כתבו דבכולהו נוסחי גרסינן ושלישית ואתי' כרשב"ג ודברי רבי אסיפא בלחוד קאי והן הן דברי רש"י ומ"ש דבירושלמי דיבמות איתא דלא כהתו' כבר הרגיש בזה בפני משה שם וכ' דהירושלמי מסייע לפרש"י בנדה וגם במחזיק ברכה ראיתי ביו"ד סי' יו"ד כ' שבברכי יוסף דקדק מהא דירושלמי על התו' ואין כעת ספר ברכי יוסף לפני וראיתי בב"י שכתב וז"ל ודע דבסמ"ג כ' כלשון הזה כו' נראה שאינה מותרת אלא לבעל שני כו' ואפשר שטעמו משום דסבר דהא ברייתא כרשב"ג אבל לרבי דסבר דבתרי הוה חזקה אסורה לג' וסובר ז"ל דהלכה כרבי מחבירו ואין זה בכלל ווסתות דאפסקה כרשב"ג ואעפ"כ כתב דאינה נאסרת לבעל בפחות מג"פ משום דס"ל כדברי התוס' דמודה רבי בהא דלא הוי בתרי כו' עכ"ל נראה מדבריו דדוקא לענין ראי' ג"פ אמרינן דמודה רבי משום דדמי לאכלה שום כו' משא"כ לענין ניסת לאחר בתרי סגי לרבי: ולפ"ז צ"ע על התו' שכתבו כדי ליישב דתיתי הך דברי רבי גם ארישא ומודה רבי בהא והא אכתי א"א לאוקמי כרבי דהא קתני דמותרת לישא לג' וע"כ לומר דלהתוס' גם בהא מודה רבי דמותרת לישא לג' כיון דלא כל האצבעות שוות והסמ"ג סבר כהתו' בחדא ופליג עלייהו בחד' וזה מן התימא והנה מ"ש הב"י בשם הסמ"ג וכן בד"מ הנדפס עם הא"מ כתב וז"ל וכתב הב"י כו' דלא כסמ"ג דאוסר לישא לג' חפשתי בסמ"ג ולא מצאתי לשון זה כלל ונראה שט"ס וצ"ל סמ"ק דשם איתא כלשון הזה שהעתיק הב"י ומבואר שנוסחא משובשת נזדמנה להב"י ז"ל כי בנוסחת הדפוס שלפנינו איתא ואם ראתה כמו כן ג"פ אסורה לשמש גם לזה אך יכולה לינשא לאחר ראתה כמו כן ג"פ מ"ת אסורה לשמש לכל העולם כו' והוא כדברי הש"ס וראיתי בסמ"ק כ"י נכתב בשנת קמ"ח איתא שם להדיא ואם ראתה כמו כן ג"פ מ"ת של זה בעל השני אסורה לשמש עוד לזה אך יכולה להתגרש ולהנשא לבעל שלישי ואם ראתה כמו כן ג"פ כו' וברור שהי' לפני הב"י חסרון מבפנים בדברי הסמ"ק ז"ל ותמהני על האחרונים שהיה לפניהם סמ"ק שבדפוס ולא הרגישו בזה ועיין בנה"כ ססי' קפ"ז בהג"ה הביא ג"כ דברי הב"י בזה ומ"ש שם לחלק דלבעל ג' היינו נשואין דהלכתא כר' נ"ל שזה כוונת הב"י ג"כ כיון שאינו נכלל בכלל ווסתות ומה שהוצרך הב"י לומר דהלכה כרבי מחבירו היינו משום דמנשואין אין ראיה כ"כ דחמירא סכנתא מאיסורא: וכדי ליישב מה שקשה על התוס' מן הירושלמי היה נלענ"ד דיש חילוק בדבר דתרי גוונא רמ"ת איכא חדא שהיא רואה תיכף בשיעור ווסת סמוך לביאה וחדא שהיא רואה בשעת תשמיש ממש כאותה שאמרו היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי. והנה בהך שהיא רואה סמוך לתשמיש י"ל דמודה רבי דהוה כאכלה שום כו' שע"י אכילה זו שאכלה דבר חריף נתעורר הדם לצאת וקבעה לה ווסת בכך ובעי שתקבע ג"פ כמו כן בזה שהיא קובעת לה ווסת לראות תיכף א"ת וא"כ אסורה לבעלה שהרי קביעת ווסתה היא סמוך לתשמיש ואסור לשמש סמוך לווסתה משא"כ היכא שהיא מרגשת בשעת תשמיש שנפתח מקורה וראתה דאז לאו מטעם קביעת ווסת אתינן עלה כ"א מטעם חזקה שהוחזקה זו לראות בשעת תשמיש וא"כ לרבי דס"ל