בית אפרים יורה דעה קה

ומעתה נבא נא לדין השני אם רשאי לכתוב בשטר שהברירה ביד המלוה או ליקח חיטים שלו או סלע שהי' שוה בשעת הלואה ונראה ברור דאסור דע"כ לא שרינן אלא קצץ בשעת הלואה ועשאה דמים שהתנה בפירוש שכשיגיע הזמ"פ יפרע לו סלע ובכה"ג אף שהוזלו חיטים בשעת פרעון צריך ליתן לו סלע דכמאן דאוזפי' זוזי דמי וכן אם נתיקרו נותן לו הדמים שקצץ (ועיין בב"ח דבקצץ שרי אפי' יותר מכדי שוי' והיינו בלא קבע לו זמן כו' ובחידושי הריטב"א שהביא הש"מ אין נראה כן ואפשר דמיירי בקבע זמן כו' משום שיצא מידי הלואת חיטים לגמרי משא"כ כשהוא מתנה שהברירה בידו ליקח או חיטים או סלע פשיטא דהלואת חיטים בדוכתא קיימא אלא שהוא מתנה עמו שאם ירצה לקחת אז תמורת חוב הלואת חיטים כך דמים פשיטא שזה כמתנה על איסור רבית שהרי אם הי' מתנה עמו לא היה רשאי ליתן לו דמים אף אם הי' רוצה מדעתו כיון שעיקר חובו הוא חיטים בעת הפרעון וא"כ התנאי שמחויב ליתן לו מעות כשירצה הרי זה כמתנה שאם יוזל שווי הלואה שלו שהוא כעת בסלע ויעמוד בחצי סלע אעפ"כ יתן לו סלע וזה אסור והתנאי מגרע גרע דבלא תנאי אם נותן לו מדעתו יותר משווי החטי' ה"ל אבק רבית משא"כ כשהתנה בשעת הלואה ע"ז ה"ז כהתנה דבשעת פרעון אם ארצה אקח בעד חוב הסאה סך מעות שאוכל לקנות בעדם שני סאים וזהו תנאי של איסור רבית והוא בטל ואדרבה התנאי מגרע שאם התנה בשעת הלואה על הרבית הרי זה רבית קצוצה אלא שאין זה רק צד א' ברבית וכמ"ש לקמן ואם לא הי' מתנה רק שזה הי' רוצה לתת מעות בשווי של שעת הלואה ה"ל אבק רבית וכמש"ל משא"כ עתה שהתנה בפירוש בשעת הלוא' ע"ז מ"ש התו' בב"ק דף צ"ז ד"ה המלוה את חבירו על המטבע כו' ועוד אומר ר"י די"ל כגון שהלוהו סאה חיטי' ואמר לו אם תחזיר לי סאה או כך וכך מעות שאם במעות לחודייהו קצב הי' משלם לו מטבע שנפסל אבל הכא שלא זקף עליו במלוה גמורה שיכול לפרוע לו חיטים אם ירצה נותן לו מטבע היוצא באותה שעה עכ"ל. שם הי' התנאי שהברירה ביד הלוה או שיתן לו חטי' או מעות פשי' שאין כאן איסור אבל כה"ג דנ"ד שהברירה ביד המלוה תנאי רבית הוא ואסור. ומצאתי בספר גדולי תרומה בשער מ"ו חלק ה' דף רס"ח שכתב להדיא כמ"ש שהקש' על דברי התו' בב"ק שכתבו דנפסל הוי כהוזל ובהלואה משלם כי זולא דהשתא כדאמרינן אדם כו' דא"כ האיך כ' שאם פירש שישלם מעות צריך לשלם מטבע היוצא דסתמא דמלתא לכך פירש שאם יפסל יתן לו מטבע היוצא כו' דהא ה"ל כמתנה קרוב לשכר ורחוק להפסד דגבי חיטים נמי לא הותר אלא בסתם ואז משלם כי זולא דהשתא אבל אם התנה בחטים שאם יוזלו ישלם לו מעות הא ודאי אסור לכ"ע ובהדיא כ"כ הריב"ש ז"ל סי' י"ט והיכא שרי הכא להתנות שאם יפסל ישלם מטבע היוצא דהוי ממש כמתנה שאם יוזלו חיטים ישלם מעות וליכא למימר דלא נאסר אלא כגון שמתנה אם יוזלו כו' וכההיא דהריב"ש אבל הכא איהו אינו מתנה כלום אלא שאנו מוציאין מדבריו דלפחות לא יפסיד אם יפסול המטבע ולא יטול פחות ממה שהלוה כו' דהא ודאי ליתא דלעולם גבי הלואת חיטים בעינן שהמלוה יהיה משועבד להפסד הזול ואפי' כשעשאם דמים אם הלוה יתן לו חטים אע"פ שהוזלו צריך ליטול בע"כ ולא הותר לו כלל להתנות שאם יוזלו ישלם מעות וה"נ אם יפסל המטבע דהוי כהוזל מנין לנו להתיר שיאמר ויתנה שיפרע לו מעות באופן שלא ישאר משועבד להפסד הזול כשיפסל ונראה לומר דכל איסור החיטים הוא משום כיון דשער הפירות מצוי להשתנות והוא דבר מצוי אפשר שישתנה לעילוי שירויח המלוה כשיפרע לו חטים מש"ה בעינן שיהיה משועבד ג"כ אל ההפסד אם יוזלו ולפיכך לא הותר שם להתנות שאם יוזלו יתן לו מעות אבל גבי הלואת מעות מלתא דלא שכיחא שישתנה השער לעילויא אם לא במקרה פעם ביובל מחמת גזירות מלכות או ענין אחר כו' ולפי"ז גם בחיטים אם יתנה שאם ישוו כשער של עכשיו יחזיר לו החטים ואם לא ישוו בשער זה בין יוקרו או יוזלו ישלם לו מעות דהשתא ודאי אינו משתכר כלל אע"ג דודאי אינו מפסיד אפ"ה כיון דליכא חששא דאגר נטר שרי עכ"ל הנה העתקתי לשונו כי ממנו נקח כמה מילי מעליות' דשייכי לנ"ד והנך רואה מפורש יוצא מפי גדול הדור דגבי הלואת חטים דמשתנה השער והוא דבר מצוי דאפשר שישתנה לעילוי לא מהני ליה תנאה שאם יוזלו יתן מעות ואם הלוה לו חטים אעפ"י שהוזלו צריך ליטלם בע"כ וה"ה לכל כיוצא בו דהוה פירא והשער משתנה בו אין התנאי מועיל בו כלל לפי שנעשה באיסור: אך אעפ"י שהדין דין אמת מ"מ תמי' לי' בדבריו ז"ל חדא במ"ש דהו"ל קרוב לשכר ורחוק להפסד דגבי חטי' נמי כו' ובהדיא כ"כ הריב"ש כו' ולענ"ד אע"ג דהריב"ש מבואר מדבריו שמה שאוסר בזה הוא מטעם קרוב לשכר כו' היינו משום דעובדא דהריב"ש הי' דרך מכירה שזה מכר לקהל חטים בסך כך לזמן ידוע אלא שהותנה שיהי' ידו על העליונה לגבות חטי' או מעות נמצא שהעיקר היה המכירה אלא שהותנה שבידו לבטל המכירה ולעשות ממנה הלואה שדינה לגבות מהלוה אותו דבר עצמו ולא דמי' וע"ז כ' שאם יקח הברירה בעת הפרעון לבטל המכירה ולהחזירה להלואה א"כ כשגובה חטים שהם שווים עתה מאתים בשביל חוב החטים שהיו שווים מנה מחמת התנאים שהתנה שיהא יכול לבטל המכירה ויתחייב לתת לו חטים בעין הו"ל תנאי באיסור רבית ובטל ושוב כ' הריב"ש דלכאורה י"ל שאין תנאי זה באיסור כלל שהרי אף כשיבחר לבטל המכירה ואין כאן דמי חטים רק הלואת החטים עצמם (כצ"ל בריב"ש שם) הו"ל הלואת סאה בסאה דשרי ביש לו או יצא השער לגבות אף שהוקרו אח"כ וע"ז כ' דז"א דאף בכה"ג אסור שהרי הוא קרוב לשכר ורחוק להפסד כו' כך מבואר מדבריו ז"ל וכוונתו דודאי א"ל שיתבטל מה שהתנה שאם יוזלו הברירה בידו ליקח דמים כשער היוקר לפי שנעשה באיסור דז"א דמה שנתחייבו הקהל בנתינת הדמים אין עליו תורת תנאי כי עיקר הדבר שמתחלה באו בברית יחד זה למכור והם לקנות ונתחייבו בדמים ואין ע"ז שום איסור ולא תורת תנאי הוא על הצד השני שהמוכר מתנה לטובתו שאם יוקרו וירצה לבטל המכירה ויחזירנה הלואה ידו על העליונה וזה תנאי איסור הוא ובטל ונשאר המקח קיים וא"צ לתת רק הדמים שנתחייבו לפי שהתנאי שהותנה שיהיה הברירה בידו מתבטל בזה שאינו יכול להתנות שיהיה יכול לבטל המכירה לעשות הלואה כיון שעי"ז יהיה קרוב לשכר כו' אבל אם היינו אומרים דאין איסור בסאה בסאה כשיש לו אף במקום שהוא קרוב לשכר היה הריב"ש מודה דמהני התנאי שהרי אין כאן תנאי איסור כלל ואמרינן דכשבוחר בחטים נתבטלה המכירה וחזרה הלואה והו"ל סאה בסאה אך כל זה כשהענין נעשה דרך מכירה אבל אם הענין נעשה מתחלה בהלואה שהלוה לו חטים וא"כ עיקר החיוב שזה יפרע לו חטים בעין אלא שזה התנה שאם ירצה בעת הפרעון לקחת דמים כמות שהם שוים עכשיו מחויב ליתן לו דבר ברור הוא שאף אם הי' התנאי מועיל אינו מועיל למפרע לומר שכשהוא בורר לו דרך זה שיתן לו דמים הוברר הדבר למפרע שבשעה שיקח החטים מכירה היתה ולא הלואה דודאי ז"א ולא מיבעיא לפי מה דקי"ל דבדאורייתא אין ברירה דלא אמרינן הוברר למפרע שהי' מכורים אלא אפילו למ"ד יש ברירה אפילו מדאורייתא מ"מ פשיטא דבזה שהי' התנאי בסתם שאין לו לפרשו על למפרע אם לא שהי' אומר כן בפירוש שאם יבחר בדמים תחול המכירה מעכשיו ואז יש לדמות לדין הריב"ש שעשה מכירה מעכשיו אלא שהתנה שאם ירצה להיות הלואה תתבטל המכירה משא"כ בתנאי בסתם אינו על למפרע רק על שעת הפרעון לבד שאם ירצה מחויב ליתן לו סך דמים כך וכך וא"כ מה יושיענו זה שהי' שוה כסך הזה בשעת הלואה או יותר שזה אינו מעלה ומוריד כיון שלא עשאו דמים לחלוטין בתורת מכירה והוא מתנה שיפרע לו יותר ממה שנתחייב וזה רבית גמורה היא והתנאי שמתנה על רבית בטל ואין אנו צריכין לבא ע"ז מטעם קרוב לשכר כו' כלל ואי מהאי טעמא אתינן עלה היה מקום לפקפק במה שלמד הג"ת כהריב"ש די"ל דבנידון