בית אפרים יורה דעה קד

חיטי' הוא דנוטל אבל דמים כפי שהי' שוה בשעת ההלואה אין לו ליטול רק בהוקרו אבל בהוזלו לא משום רבית וא"ל דמאי דקאמר נוטל חיטים היינו מצד הדין שאין הלו' מחויב רק בחיטי' כיון שהיה הלואה סתם אבל אם הי' הלוה רוצה לתת לו דמי' כשער הלואה מדעתו רשאי ואין בו משום איסור רבית ז"א דנוטל חיטי' משמע שבא לדייק שחטים שנותן לו יש לו ליטול ולא יותר ועוד דא"כ לא הוי רישא דומי' דסיפא דהא הא דהוקרו נותן לו דמיהם ע"כ מתפרש שדוקא הדמים יתן אבל חיטים אסור וא"כ גם רישא דקאמר נוטל חיטים הוי איפכא דדוקא חיטים אבל דמים אסור וכן מוכח מדברי רש"י שפי' וקוצץ כו' והיינו דפרכינן והלא קצץ וכי הוזלו נמי יטול דמים שקצץ דהא כמו אוזפיה זוזי הוא עכ"ל ואם תפרש דמה דקאמר הוזלו נותן חיטים היינו שא"צ לתת לו רק חיטים א"כ כי פריך והלא קצץ קשיא ליה הכי הוזלו נמי מחויב בע"כ ליתן לו דמים שקצץ והכי ה"ל לרש"י למימר ולשון רש"י שכתב נמי יטול דמים שקצץ משמעותו שהו' דרך רשות (שהרי כך מתפרש הא דנוטל חיטים היינו דרך רשות שאינו מחויב ליתן לו יותר) והא ליתא דהא אין עיקר הקושיא רק לומר דבקצץ בע"כ דלוה צריך לתת לו דמים ולא חיטים: אך האמת יורה דרכו דהא דקתני נוטל חיטים היינו שאסור לתת לו דמים והדין והאיסור הא בהא תליא שאם היה מחויב ליתן לו דמים הוא רשאי ליתן משא"כ אם אינו מחויב שוב אינו רשאי דהוי רבית ומש"ה נקט רש"י בפשיטות נמי יטול דמים שקצץ ור"ל דמחויב ליתן דכמאן דאוזפי' זוזי הוא וממילא דרשאי הוא בכך והטעם דאסור ליתן דמים אע"ג דהמלוה לא מרוויח מידי כיון שהיה שוה כך בשעת הלואה אפ"ה אסור דלענין רבית אזלינן בין בתר מעיקרא ובין בתר בסוף והיינו אם הלוה לו סאה חטים ע"מ לקבל חטים ואייקר אע"ג דכבר הוציא זה מרשותו לרשות הלוה וניתן להוצאה ועיקר חיוביה הוא על שעת הפרעון כדקי"ל מכאן ולהבא הוא גובה וא"כ נימא דהוה כאילו נתחייב לו הלוה עתה הככר ומה בכך שהוא שוה יותר ממה שהיה בשעת הלואה אפ"ה אסור דאזלינן בתר שעת הלואה והרי נתרבה ממונו וכן אם הוזלו והוא רוצה דמים של שעת הלואה אמרינן איפכא דהא הזמן שקצב לו לפרוע הוא על עכשיו וא"כ ה"ל כאילו הלוה לו עכשיו הסאה שהוא אינו שוה רק ד' שהרי זה אינו מחויב לו יותר מן הדין רק לתת לו סאה חיטים כיון שהלוהו סתם ואם הוא נותן לו מדעתו יותר משוי' של סאה חיטים עכשיו רבית הוא שהרי המלוה מרוויח ומתרבה ממונו ממה שהיה עתה ומה יושיענו זה שהיה שוה בשעת הלואה כיון שלא נשתעבד לו במעות כ"א חטים ואין לו לחשוב בחשבונו רק שיש לו חטים ואם נשארים תחת ידו ג"כ לא הי' נוטל עבורם רק ד' ואם יטול עכשיו מהלוה ה' שאינו מחויב לתת מן הדין רק ד' המלוה מרוויח והלוה מפסיד ואיכא נשך ותרבית אלא שמ"מ אינו רבית קצוצה כיון שלא הותנה מתחלה בשעת הלואה: וכן מבואר להדיא בחידושי הריטב"א לב"מ הובא בש"מ שם שכ' והך שאם לא קצץ הוזלו נוטל חטיו ואינו רשאי ליטול דמים כשעת הלואה כו' וכן מבואר מלשון הרמב"ם בחיבורו ובפי' המשנה מבואר יותר שכ' אם הוקרו החטים יפרע כמו שהיה שוה בשעת הלואה ואם הוזלו יפרענו שיעור מה שהלוה לו ור"ל שיפרענו בחטים או במעות כשיעור הזה ששוה עכשיו ומשמע דטפי ודאי אסור וכן משמעות כל הפוסקים ולא הייתי צריך להאריך בזה אך לפי שראיתי במחנה אפרים סי' כ"ז נסתפק בזה דאולי הברייתא דינא קא משתעי וה"ק אע"ג שאם הוזלו מחזיר לו סאה שלא נתחייב להחזיר אלא סאה דוקא אפ"ה אם הוקרו נותן לו דמים משום רבית וכן נראה קצת מדברי התו' בהגוזל גבי מלוה על המטבע וכ"כ הריב"ש סי' שצ"ו ע"ש אך ממהרי"ט ח"א נראה דאסור בהוזלו ליתן לו דמים וכן מהריטב"א בחידושיו מבואר כדברי מהרי"ט עכ"ד: והנה מ"ש משו"ת הריב"ש אני תמה שדבריו שם אמורים כלפי מי שרצה לומר דבהוקרו נותן דמיהם מדינא כיון שהלוה לו להוצאה והוציאם ודחה הריב"ש זה דא"כ למה כשהוזלו נותן לו חטים וילקה בחסר וביתר אלא שכיון שלא קצץ יש לו לשלם חיטים כמו שהלוהו ומש"ה כשהוזלו נותן חטים מדינא וכשהוקרו נותן דמיהם כשער הזול משום רבית עכ"ל וכוונת דבריו דבהוקרו אין הפרעון בדמים מדינא ואדרבה מדינא מחויב הי' ליתן חיטי' רק מחשש רבית הפקיעו הלואת חיטים ויפרע בדמי' אבל הוזלו מה שנותן חיטים מדינא שזה התחייבות שלו ואם זה נוטל ממנו דמים פשיטא שיש רבית שנוטל יותר מחיובו ומרויח מלוה מחיובא דהשתא ומפסיד לוה וה"ל רבית: ומ"ש הריב"ש נותן חיטים מדינא היינו מן הסתם אין זה רוצה ליתן רק חיטים שהוזלו וע"ז קאמר שהוא מדינא אבל לא מיירי אם ירצה מדעת עצמו לתת מה שאינו מחויב מן הדין שזה פשוט שאסור משום רבית שאין אנו רואין החיוב רק כמו שהוא לפנינו בעת הפרעון ואסור לו להוסיף עליו דה"ל אגר נטר דאנן סהדי דאי לאו משום שעשה לו טובה שהלוהו לזמן לא היה מוותר נגדו ואין לנו לילך בתר מעיקרא דשעת החיוב שזה היה נפסד המלוה אף אם היה מונח אצלו עד עתה רק על שעת החיוב והרי אינו שוה כי אם ד' ואינו רשאי ליתן ה' משום רבית: ומ"ש מדברי התוס' פרק הגוזל דף צ"ז נפלאתי מאוד שהתוס' שם כ' דלא דמי לגזילה דמשלם כשעת הגזילה משא"כ בהלואה היכא דהוזל משלם כזילא דהשתא כדאמרינן הוזלו נותן לו חטים כו' ומטבע שנפסל הוי כהוזל כו' והיינו לענין חיוב מן הדין וממילא שהוויתור בזה אסור משום רבית ומ"ש התו' אח"כ דלר"ה דלא חשיב נפסל בנסדק מצי פטר נפשי' בנפסל כו' פשיטא שאין מזה משמעות שאם ירצה יתן מטבע היוצא רק לדינא קאמר דמצי פטר נפשי' בנפסל וממילא שאין לו ליתן מותר וגם י"ל דהתם במטבע אע"פ שהלוה סתם אי בעי מצי יהיב ליה מטבע טובה דהא בפי' הותנו שישלם לו במעות אמרינן דנפסל לא מקרי מטבע אליבי' ולכן אף בסתמא י"ל שהי' בדעתו לשלם במטבע היוצא ונתחייב בה מאז והו' כפירש: ולכאורה י"ל דהמחנה אפרים דייק דע"כ ס"ל דרשאי ליתן כפי שווי שעת הלואה דאל"כ איך כ' שם בהתנה מחויב ליתן מטבע היוצא דכיון שנפסל הוי כהוזל ואם בא ליתן מטבע היוצא ה"ל רבית דאינו מחויב רק הנפסל ששוין ד' והוא נותן היוצא ששוה ה' וא"כ אף תנאי שיתן מטבע היוצא לא מהני דהוי תנאי באיסור רבי' דלא מהני וכמ"ש הריב"ש בסי' י"ט. ובאמת שכן הקשה בגידולי תרומה דף על התו'. אך לפענ"ד הדברים פשוטי' דהתם אע"ג דהוי כהוזל היינו כ"ז שלא נתחייב לו בפירו' מטבע משא"כ אם נתחייב לו מטבע בפירוש ולרב נפסל אין שם מטבע עליו ממילא דמשעה ראשונה נשתעבד לו מטבע היוצא וה"ל כקצץ ועשהו דמי' דכיון דזוזי אוזפי' את זה יתן לו ומעולם לא נגרע כחו לקבל מטבע שנפסל רק על היוצא נשתעבד ואין כאן מקום חשש רבית כלל משא"כ בהלואת חיטי' שהוזלו אין יכול ליתן מעות כשיווי שעת הלואה אף שנותן מדעתו וכמ"ש ומצאתי בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' קי"ד שכ' ואם הוזלו החיטי' אינו נותן לו אלא סאה חיטי' שאם יתן לו יותר משוי' עכשיו ה"ל ריבית כיון שלא עשאה דמי' וכדמוכח התם דלא קי"ל כר' יהודה דאמר הכי לענין פוסק על שער שבשוק אלא א"כ התנה עמו שיתן לו כשער הגבוה עכ"ל ומ"ש דלא קי"ל כר"י דבריו תמוהי' לענ"ד דהתם מיירי שזה פסק על השער שבשוק ולא משך עדיין שיכול לחזור בו רק שהי' צריך לקבל מי שפרע ובזה סבר ר"י שיכול לומר תן לי כזה או מעות בעת שירא' שעת הזול דאדעת' דתרעא זולא פסק משא"כ בנידון דהתשב"ץ התם שהלוה לו חיטי' וזה כבר משך אותם והתנה כשאצטרך לחיטי' אתבעם ותתנם לי פשיט' דכה"ג אין לו עליו מעות רק חיטי' ואם תובע החיטי' בשעת הזול אם נותן לו מעות כשעת היוקר יש בו משום רבית אליבא דכ"ע והוא פשוט לענ"ד ועכ"פ הדין דין אמת דבלוה חיטי' בעת שעמדו סאתים בסלע ובעת הפרעון הוזלו על ג' סאים בסלע אסור ליתן לו סלע שהי' שוה בשעת הלואה כיון שלא עשאה דמים בעת הלואה: