בית אפרים יורה דעה קג

ברבית אסור א"כ לעולם הוא אסור לאכול הפירות ולא שייך זבין ליומא וכיון דלא סמכה דעתיה אין כאן מכר כלל בכל גווני אף בלא החזיר וזה נכון לענ"ד: ומעתה הנה מקום אתי לומר דאין חילוק בין קצב זמן לפדיונו ללא קצב והא דקשיא לן מבתי ע"ח דאמרינן שרבית גמורה הוא ואפ"ה הבית חלוט כשלא החזיר דמהאי טעמא אמרינן דהוה צ"א ברבית לק"מ לפי מ"ש טעמא דכיון שאין ללוקח זה בה כלום שהרי אסור לאכול הפירות מחמת איסור רבית ולא שייך לומר דזבין ליומא לא סמכה דעתיה ולא קנה וזה שייך דוקא במכר בית והתנה לכשיהי' לי מעות כו' משא"כ בבתי ע"ח נהי שיש באכילת הפירות משום רבית מ"מ הרי התורה התירתו והפירות שאכל הם שלו עד זמן חזרת מעותיו וכיון דס"ס פירי קאכיל בהתירא שפיר סמכה דעתי' וגמר וזבין על תנאי זה דעביד אינש דזבין ליומא ולכך אם לא החזיר המעות חלוט לו ומקרי צ"א ברבית ודברים אלו הם כפתור ופרח לענ"ד בס"ד: ובאמת על הך חילוקא שכתבתי דבתי ע"ח הוי טעמא משום שיש לו זמן קבוע וכ"כ במחנה אפרים ומייתי שם בשם המבי"ט שכתב כן בשם ר"ע גאון לחלק בהכי יש להקשות שהרי בערכין שם מתרצים הך ברייתא דרבית גמורה היא כרבנן ומתני' כר"י ואם איתא הא מצינן למימר דמתני' אתיא אפי' כרבנן ואפ"ה ס"ל דלא הוי רבית גמורה כיון שיש לו זמן קצוב משא"כ בההיא דעשה שדהו מכר י"ל שלא קצב עמו זמן לחזרה ולפיכך ס"ל לרבנן דאסור וכמו שכתבנו לחלק לענין שיהיה המכר קיים אם לא החזיר כמו כן יש לחלק לענין איסור הרבית ולכאורה היה אפשר לומר דדוקא לענין קיום המכר שפיר יש לחלק בהכי דהיכא שאין לו זמן קבוע לחזרה לא סמכה דעתיה ולא קרי כלל משא"כ כשזמנו קבוע אבל כל שהחזיר המעות ואין דנין לענין הרבית אין חילוק בין זמנו קבוע או לא אבל ז"א שהרי התוס' בב"מ כתבו לחלק אליבא דר' יהודא בין ההוא דמכר לו בית למשכנתא משום דהכא אין יורשיו יכולין לפדות ולכך לית בי' משום רבית וא"כ כמו כן מצינו לחלק לרבנן דדוקא באין זמנו קבוע לא חשבינן לי' צ"א ברבית כיון שבידו לפדותו משא"כ בזמנו קבוע ס"ל לרבנן דצד א' ברבית כה"ג שרי אמנם קושי' זו קשה על התנא בלא הך חילוקא שכתבתי בין בתי ע"ח נמי תיקשי ועוד דהא איכא למימר דגם רבנן ס"ל דצ"א ברבית כה"ג דבתי ע"ח שרי והך דעשה שדהו מכר אפי' צ"א ברבית אין כאן דכיון שאין לו זמן קבוע אין זה מכר רק הלואה לחוד ולפיכך אסרי רבנן: אמנם רש"י בערכין ועשה לו שדהו מכר פי' אם לא אתן לך מכאן ועד ג' שנים הרי היא שלך וכן מבואר בדברי התוס' שם שכתבו החילוק בין משכנתא דהכא זמנו קבוע וכ"כ בב"מ דף ס"ג ולכאורה צ"ע דמנ"ל דבהכי מיירי הך בריית' דליכא למימר שהוא מוכרח דאל"כ מ"ט דר"י דשרי דמ"ש ממשכנתא בלא נכייתא וכמ"ש התוס' שם ז"א דהא באמת חזינן דשרי אף בלא קבע זמן לחזרה הדין כן דשרי דהא אההיא דלכשיהיו לי מעות כו' אמרינן דלא כר' יהודא וכבר כתבתי שדוחק למחוק גירסת הספרים אליבא דהרמב"ם ודעימי' וא"כ שפיר הוה מצינו לאוקמא פלוגתא דר' יהודא ורבנן בלא קבע לו זמן ולפיכך אסרי רבנן ור"י אף בכה"ג שרי מטעמא שכתבו התוס' שם דמ"מ היורשים אין יכולים לפדות משא"כ במתני' דעירוכין כיון שלאחר מלאת לו שנה אף הוא עצמו אין יכול לפדות וקרוב הדבר ביותר שיוחלט ביד הקונה אף רבנן מודו דשרי ואפשר דמשמע לי' הכי מדקאמר התם אמר ר"י מעשה בבייתוס בן זונין שעשה שדהו מכר עפ"י ראב"ע כו' ומתני' דב"מ דף ס"ה אמרינן הלוהו על שדהו ואמר לו אם אי אתה נותן לי מכאן ועד ג' שנים וכו' וכך הי' בייתוס בן זונין עושה עפ"י חכמים ומשמע לי' דחד עובדא הוא הך דבייתוס בן זונין כו' וכן נראה מדברי רש"י בעירובין שכתב ועשה לו שדהו מכר שמשכן לו שדהו כו' והיינו דס' דהוא עובדא דמתני' דב"מ ור"י מייתי ראי' מהתם דאודו לי מיהת בהא היכא שזמנו קבוע ודחו ליה דאדרבה משם ראיה להיפוך שמוכר אוכל פירות הי' ולא לוקח אבל לוקח אסור אף בכה"ג כן נלענ"ד ליישב אם נאמר שיש חילוק בין זמן קבוע וכ"כ הסמ"ע בסי' ר"ז ס"ק בשיטת הרמב"ם אבל מ"ש ליישב הך דעירוכין הוא נכון לענ"ד בס"ד: אמנם בין אם באנו לחלק בין בזמנו קבוע או לחלק כמש"ל דכיון דהתורה התירה לאכול הפירות סמכא דעתי' וזבין ליומא מ"מ קשה מהך דמגילה דף ך"ז דאמרי' התם אין מוכרין בה"כ אלא על תנאי שאם ירצה יחזרוהו ופריך ולר"מ היכא דיירי בה הא הו"ל רבית ומשני ר"מ בשיטת ר"י אמרה דאמר צ"א ברבית מותר דתניא כו' והרי לפנינו דאע"ג דמוכרין על תנאי סתם כל אימת שירצו יחזרוהו ואין זמנו קבוע אפ"ה שריא אליבא דר"י דקרי לי' צ"א ברבית שכל שלא החזירו הדמים הוי מכר גמור וגם לפי החילוק שכתבתי צ"ע דע"כ לא פריך אלא היכא דדיירי בה הא הויא לי' רבית אבל מה דדיירי בבהכ"נ לא קשיא ליה דמ"מ ה"ל מכירה כל כמה דלא מהדר לי' זוזי ללוקח: אמנם י"ל דהכא נמי פריך דכיון דיש בדירה זו משום איסור רבית ממילא אין כאן מכירה כלל דהא לא שייך זבין ליומא ואסור נמי משום קדושת בהכ"נ ומשני לי' דבשיטת ר"י אמרה ולדידי' כיון שאין בפירות משום רבית ממילא הוי מכר גמור לפי שעה דסמכא דעתי' דלוקח שעכ"פ עד זמן החזרה יאכל הפירות ונשאר לנו לברר עוד לדעת הרמב"ם מה דאיתא בב"מ דף ס"ז בעובדא דההיא אתתא כו' דאמרינן התם כל את ונוולא אחי אמר סמכא דעתי' ולא גמר ומקנה וגירסת הרמב"ם הוא לא סמכה דעתי' מפני שלא השיב השולח תשובה ברורה ומזה הקשה במחנה אפרים על הרמב"ם הנ"ל דס"ל דכה"ג לא קנה כלל א"כ מאי אריא משום דלא סמכה דעתי' תיפוק לי' דאפי' סמכה דעת המוכר עליו דלכשיהיו לו מעות יחזירם מ"מ לא קנה כלל וכתב שכבר הרגיש בזה בגדולי תרומה. והנה לפי מ"ש הסמ"ע בסי' ר"ז ס"ק י"ד לפרש לשיטת הרמב"ם דכוונת השליח היה להיפך אני קונה ממך בלא שום תנאים וכו' מעתה הדבר פשוט דלק"מ ועוד יש לי אריכות דברי' בזה אך לא הספיקה השעה לכתוב על ספר חוקה והדין דין אמת כיון שהתנאי הי' שיתבטל הקנין אין מקום לקיימו אף שזה לא קיים התנאי מטעם הנ"ל ושארי טעמי' אשר כתבתי ולהיות כי המוביל נחוץ ומהומה לביתו הוצרכתי לקצר דברי בנך הק' אפרים: שאלה מג שאלה ראובן הלוה לשמעון סאה חיטי' לפרוע בו בתשרי ובעת ההלואה הי' שוה סאה חיטים ה' זהו' ובעת הפרעון הוזלו חיטי' ועמדו בד' זהו' ושמעון רוצה לתת לראובן ה' זהו' כדי שלא יהיה לראובן הפסד ממה שהי' שוה בשעת הלואה אך לבו נוקפו אם רשאי לעשות כן מחמת איסור ריבית גם עמד השואל ושאל אם רשאי' לכתוב בשטר ההלואה שהברירה היה ביד המלוה לקחת מהלוה או סאה חיטים או חמשה זהובים שהוא השער של שעת הלואה ואת"ל שלכתחלה אין לעשות כן האיך הדין אם עשו כן ובהגיע הזמ"פ הוזלו החיטי' והמלוה רוצה ליקח ה' זהובים מחמת התנאי שהברירה בידו אם יש לחייב הלוה מחמת התנאי שיתן לו ה' זהו' או לא ואת"ל שאין מחייבין אותו לפי שיש בזה איסור רבית האיך הדין אם תפס המלוה ה' זהובים אם מוציאין מידו כרבית קצוצה שהרי זה כהתנה בשעת הלואה שאף אם לא יהיה שוה כ"כ יתן לו יותר או אין דינו אלא כאבק ריבית ואם תפס אין מוציאין מידו: תשובה ראיתי להשיב על ראשון ראשון בהלואת חיטי' סתם הנה ש"ס ערוך הוא בפ' א"נ דף ע"ה ת"ר אומר אדם לחבירו הלויני כור חיטים וקוצץ לו דמים הוזלו נותן לו חיטים הוקרו נותן לו דמיהם והלא קצץ אמר רב ששת ה"ק אם לא קצץ הוזלו נותן לו חיטים כו' לשון זה מבואר דדוקא