בית אפרים יורה דעה קב

נדפס תשובה מהגאון מוה"ר חיים כהן ראפופארט ז"ל בענין ההלואה בירוד פ"פ מטבע דריטלך לשלם בביתו מטבע זה"ו וכתב שהוא היתר גמור ומנהג של ישראל אין להרהר אחריהם כו' והמחבר שם חולק עליו לפי ששם נעשה הענין בדרך הלואה גמורה וכן אני רגיל להורות בהלואה לזמן והמלוה נותן איזה מטבע והפרעון הוא במטבע אחרת החשובה יותר כפי שער שבשוק לכתוב בשט"ח נתינת המלוה כמות שהוא עצה"ע ולהתנות שאם. ישלם המטבע פלוני נפטר הלוה מהעיסקא לפי שהענין נעשה דרך הלואה והפרעון הוא במקום הלואה משא"כ בנ"ד שנעשה דרך מקח וממכר גם המחבר מודה דשרי: ובדבר אם יש היתר לתת לבעל המעות שט"ח של אחר מדין מוכר אדם שטרותיו בפחות הנה אם יוכתב השטר ע"ש המלוה שהוא הלוה המעות לפלוני לא פלטינן מאיסורא שהרי זה כאילו לוה מאה ופורע לו בשט"ח שיש לו על איש אחר מסך מאה ועשרים שלא יצא מכלל רבית ואם יכתב בשטר שם הלוה והוא ימכרנו למלוה בדין כתיבה ומסירה הנה לא יצא הלוה מכלל אחריות וכל שהוא מקבל אחריות אסור למכור בפחות ואם ירצה לעשות כן צריך לכתוב בפירוש שהוא מתנה שהוא מוסר השט"ח ומסלק עצמו מן האחריות כמו שנהגו לכתוב כשמוכרים שט"ח באופן שלא עליהם יהיה אחריות וכן אמרתי בחפזי וב"נ אשנה פרק זה ואבאר ההיתר באריכות אי"ה: דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: שאלה מב זה כתבתי לכבוד א"א מ"ו הרב הה"ג ז"ל בהיותו אב"ד בק"ק דונאוויץ שאלה ראובן שנפטר והניח אחריו בית והי' עליו כתובת אשה ובעל חוב וע"פ פסק דין מהב"ד חלקו הבית בין האשה והבעל חוב ואח"כ בא שמעון והוציא קנין שנתן לו ראובן זה שבע שנים על הבית וכתוב שם על הקנין בהיפוך הדף שאם יתן לו ראובן סך ששה עשר אדומים במשך ל"ב שבועות הקנין בטל ובא לזכות בבית מכח הקנין בטענה שראובן לא נתן לו מאומה וממילא הקנין בתוקפו והבע"ח טוען נגדו שאין הקנין כלום לפי שלא נכתב עליו שהוכרז בבהכ"נ כמנהג וגם שאר טענות יבארו מתוך התשובה: תשובה אני איני כדאי ששלחת לי ולמה זה תשאל לשמי אינני רב ולא חבר. ולא ידעתי דבר. וגם אחרי כי כבר הורה גבר. חכם בעוז אתה אבינו אב בחכמה ומי ישדד עמקים אחריך. מתקו לי רגבי פניני אמריך. נפת תטופנה שפתותיך. אבל לעשות רצונך חפצתי. בדרך מצותיך רצתי. וגם כי בדבריך ראיתי. כי נחת רוח עשיתי. לבעלי הוראה יושבים על מדין. בעסק תקנת שו"ם. שהוא מהלכות של עמעום. וכל השומע קולי חדי בפלפולי. לזאת אמרתי הנה באתי במגילת ספר. ויה"ר שלא אבוש ולא אחפר. וזה החלי למשוך בשבט סופר. בעזר דומה לצבי או לעופר: תנן התם בב"מ דף ס"ה מכר לו בית מכר לו שדה ואמר לו לכשיהי' לי מעות החזירם לי אסור ופירש"י וז"ל ואמר לו מוכר ע"מ כן אני מוכר לך שכשיהיו לי מעות החזירם לי וטול מעותיך אסור דנמצא שאין זה מכר וכי אכל פירות שכר מעותיו עומד ונוטל. ולכאורה משמע מזה דכל כה"ג שביד הלוקח לבטל המקח אם יחזור המעות אין עליו שם מכר כלל אלא הלוואה בעלמא ולפי"ז אף אם לא החזיר המעות לא קנה הלוקח הקרקע וזוזי דלוקח ביד המוכר הלואה אינון וכך מטין לכאורה דברי הרמב"ם פרק מהל' מלוה שכתב המוכר בית ואמר לו המוכר כשיהיה לי מעות החזירם לי הרי זה לא קנה כו' מלשון זה מבואר שאין הקנין כלל וא"כ אף בלא החזיר המעות לא קנה ואינו אלא כבע"ח על קרקע זו ולכאורה זה תימא שהרי משנה שלימה שנינו בעירובין דף ל"א המוכר בית בבתי ער"ח ה"ז גואל מיד וגואל כל שנים עשר חודש ה"ז כמין רבית ואינו רבית כו' הגיע יום שנים עשר חודש ולא נגאלה היתה חלוטה ובברייתא שם איתא דה"ז רבית גמורה אלא שהתורה התירתו ומוקי לה בש"ס דפליגי בצד א' ברבית אלמא אע"ג דאמרינן דדין רבית גמורה יש שם מ"מ אם לא גאל המקח קיים וחלוט ללוקח: ואמנם לכאורה צ"ע הא דאמרינן שם דהוי רבית דהא לא דמי להך לכשיהיו לי מעות החזירם לי דכיון דהתנה בשעת הקנין אין זה בתורת מכר רק בהלוואה משא"כ בבתי ע"ח שזה מוכר לו סתם במכירה גמורה אלא שגזירת הכתוב הוא שאם בא זה והחזיר מעותיו בתוך יב"ח מחויב להחזיר לו ולא מצינו שאמרה תורה שתתבטל המכירה למפרע אלא משעת החזרה לבד וא"כ הפירות שאכל כדין אכל עד עתה שהיה בתורת מכירה גמורה ואין כאן רבית וצ"ל דכיון דדינא הוא שאם יחזור המעות מחייב להחזיר הקרקע א"כ אף שלא התנה כן בשעת מעשה מ"מ הא ודאי דמעיקר' אדעת' דהכי נחית להאי ארעא וכאילו התנה אז דמי וא"כ גם בבתי ע"ח כשמחזיר המעות בטלה המכירה למפרע וא"כ יש כאן רבית ועיין בתשוב' הרשב"א שהביא בי"ד רס"י קע"ד ועכ"פ קשה כמ"ש דהא חזינן דאם לא החזיר המעות חלוט לו אע"ג דהוי כמו הותנה שאם יחזור המעות יבטל המקח למפרע ולכאורה י"ל דשאני התם שיש לו זמן קבוע עד מלאות לו שנה תמימה ואם עברה שנה המכירה קיימת בכל גווני ולכן שפיר אמרינן שיש לו דין מכירה כשלא החזיר משא"כ כשהתנה סתם לכשיהיו לו מעות החזירם לי ולא קבע זמן לחזרה כיון שיש לו לבטל המכירה כל זמן שירצה אין לו דין מכירה כלל ואף אם לא החזיר המקח בטל ואע"פ שאם מת הוא יורשיו יכולין לבטל וכמ"ש התוס' בב"מ דמהאי טעמ' עדיף ממשכנת' מ"מ לענין זה שאין שם מכר עליו אין חלוק בדבר דכיון שעכ"פ כל ימי חייו אין מכר זה חלוט בבירור לא סמכה דעתי' דלוקח כלל ואינו רק כהלואה משא"כ בבתי ע"ח כיון שיש זמן לגאולתו שאם עלתה לו שנה שלא נגאלה קם הבית לקונה אותו לצמיתות שפיר סמכה דעת הלוקח וכל שלא החזיר לו בתוך שנה הוי מכירה גמורה: אלא שעדיין יש לתמוה דהא מצידו תברא דעלה דההיא דמכר לו בית כו' אמרינן עלה מאן תנא אמר ר"ה בר"ש דלא כר' יהודא דאי ר"י הא אמר צד א' ברבית מותר הרי להדיא דקרי לה צ"א ברבית וכתבו התוס' טעמא דהכא אם לא יפדה אין זה מלוה אלא מכר דנהי דהוא יכול לפדות יורשיו אין יכולים לפדות עכ"ל ועכ"פ מבואר דאף בלא קבע זמן לחזרה אם לא פדה חלוט לו דאל"כ אף כרבי יהודה מתוקמא שפיר דאין כאן צ"א ברבית אלא הרבית בא עליו משני צדדיו שאין עליו תורת מכר: ומצאתי בספר מחנה אפרים בהל' מלוה ולוה סי' י"ג שהרגיש בכל זה וכתב שם שהרמב"ם דמשמע מדבריו שאין כאן מכר כלל וכן נראה מדברי הטור יו"ד סי' קע"א ומדברי הרשב"א שהביא הב"י שם כל הנך רבוותא לא גרסי בש"ס הך דאמר ר"ה ברי' דר"י דלא כר"י כו' דבכה"ג אף ר"י מודה כיון שהותנה להחזיר לעולם לא גמר והקנה ולענ"ד זה דוחק למחוק גירסת כל הספרים כדי ליישב דבריהם הי' נלענ"ד דר"ה ברי' דר"י ס"ל דאע"פ שיש ביד זה להחזיר מ"מ שפיר סמכא דעתי' וקני וכדאמרינן בב"מ דף י"ד לענין אחריות ט"ס דוקא בשטר הלואה אבל בשטרי מקח לא דעביד אינש דזבין ארעא ליומא ואע"ג דקי"ל שם דף ט"ו אחריות ט"ס אף בשטרי מקח מ"מ היינו משום דאף במקח אמרינן לא שדי אינש זוזי בכדי שאם נאמר שאין האחריות ט"ס א"כ יוכל להיות שתצא מתחת ידו בלא כלום משא"כ בזה שעכ"פ יחזיר לו מעותיו שפיר אמרינן שגמר וקנה על הספק וזבין ארעא ליומא אך כל זה אם הוא יכול לאכול פירות ביני וביני שפיר שייך לומר דזבין ליומא משא"כ אם הוא אסור לאכול הפירות ואף אם יעבור ויאכל אם יחזיר לו המעות יצטרך להחזיר אף הפירות שאכל א"כ פשיטא דלא שייך זבין ליומא דמאי קא זבין האידנא הא אסור לאכול הפירות הלכך לא סמכה דעתי' לקנות על הספק שהרי הפירות שיאכל ביני וביני הם שלו וזבין ליומא אבל לרבנן דצ"א