בית אפרים פג

דדוקא בלחי או קורה אוסר פרצת ד' טפחים כיון דיש כבר פתח בצד הרביעי דחד פתחא שרי ולא שנים דבריו צ"ע דהא אנן מטעם דלא שבקי כו' אתינן עלה ואפשר שגם האה"ע כוונתו כן כיון שיש כאן שני פתחים חיישינן דלמא שבקו פתח' קמא ובטל התיקון ואפשר שכוונתו כמו שאכתוב לקמן בזה אך פשיטות דבריו לא משמע כן ועיין באה"ע סימן שס"ה שהשיג ג"כ על מ"ש המג"א בכוונת הטור ורי"ו דא"כ למה דחיק הש"ס דמיירי בקרן זויות הו"ל לשנויא הכי (וכבר כתבתי בזה בגליון המג"א שלי) והביא שם דברי הרשב"א בעה"ק מהירושלמי דב' פתחים בצד אחד די בקורה אחד וכן בההיא דסימן שס"ג סעיף ל"ד כו' ור"ל דמזה מבואר דמראשו לא חיישינן דלמא שבקי כו'. אך מכ"ז אין קושיא על המג"א שהוא כ"כ לדעת הטור ורי"ו שסתמו הדברים דמראשו בד' ולדידהו ס"ל דטעם הביטול משום דבעינן קורה ע"ג מבוי אך מ"ש להחמיר בבקעי רבים ואף במוקף חומה דבריו צריכים ביאור בזה וכדי לעמוד על כוונת המג"א בזה ראיתי לבאר תחלה מה שהשיג באבן העוזר על הט"ז ומג"א שכתבו דבחצר לא איכפת לן אי בקעי ביה רבים והוא ז"ל כתב דז"א והאריך בזה וכתב ראיה ברורה מדאמרינן בדף ה' מה לחצר שכן פרצתו ביו"ד ומשני מבוי נמי פרצתו ביו"ד ואם איתא אכתי מה לחצר שכן פרצתו ביו"ד אפילו בקעי רבים ולפי ענ"ד דברי הט"ז ומג"א נכונים שהרי צריך להבין הא דאמרינן במבוי דבקעי רבים פרצתו בד' טפחים מאיזה טעם אתינן עלה דא"ל דטעמא לפי דבקעי רבים התם חיישינן דשבקי פתחא קמא לגמרי ובטל תיקון מבוי ז"א דהא כל עיקר החילוק בין בקעי או לא נפקא לן מדאמר רב במבוי עקום תורתו כמפולש ובעי לאוכיחי מינה דפרצתו בד"ט ואהא משני רב חנן שאני התם דבקעי רבים ופשיטא דהתם לא שייך כלל הך חשש' דשבקי פתחא קמא שהרי זה דרכם לצאת מן המבוי לר"ה ועוד שהרי רש"י בדף ה' בהא דרב אמי ורב אסי דאמרי אם יש פס ד' מתיר בפרצה עד עשר שכתב דא"נ שבקי בני מבוי פתחא קמא ועייל בהאי פרצה משום דדרך קצרה הוא להם אפ"ה לא בטלה תורת פתח וקורה מן הראשון משום דהוי פתח לד' הסמוכין לו כו' וא"כ אין מקום לחלק בזה בין בקעי רבים בהאי פרצה או לא דהא ס"ס לא בטלה פתחא קמא דהוי פתח לד' הסמוכים לו גם צריך עיון מה שכתב הרמ"א אבל בקעי רבים אפילו לא נפרץ רק ארבע טפחים צריך לתקנו שם וכן בלשון הטור איתא צריך תיקון. ולכאורה משמע דכל שהוא מתקנו באחד מתיקוני המבוי סגי ליה בהכי וזה צ"ע אם נימא דטעמא משום דחיישינן דשבק פתחא קמא ובטל התיקון אשר שם מקדם ומה יושיענו זה שעושה שם קורה משום היכר דבכה"ג דשבקי להאי פתחא משמע דבעינן צוה"פ דוקא לזוטא כמבואר בהג"א לענין מרחיק ב' אמות ועושה פס כו' ופסקינן לדינא אפומי' בסימן שס"ג סוף סעיף ל"ד ומשמע דתיקון אחר לא מהני התם ולכן נלענ"ד דודאי אין חשש בזה משום דשבקי לפתחא רבא כלל כיון שיש כאן פס ד' וכמ"ש רש"י רק מטעם דכיון שיש כאן פרצה מצידו שמפולש דרך שם לר"ה הרי זה כמבוי פתוח משני צדדים שהרי נכנסים בזה ויוצאים בזה ואף על פי שאין מכוון זה מכל מקום גם במבוי עקום תורתו כמפולש דלא בעינן שיהיו הפילושים מכוונים הלכך היכא דבקעי בה רבים פרצה זו הוי כפילוש גמור וכל שהוא מפולש משני רוחות צריך צוה"פ מכאן ולחי או קורה מכאן ואפי' אם מפולש בצד א' לחצר שאינו מעורבת נמי צריך לחי או קורה משני צדדים כמבואר בסימן שמ"ד משא"כ אי לא בקעי רבים התם אמרינן פתחא הוא ולא דיינינן כמפולש כלל וכל שאינו פרוץ יותר מעשר אין צריך תיקון כלל ולפיכך כתב הטור ורמ"א סתם דאי בקעי רבים צריך תיקון שם ר"ל לפי ענין המקום שהוא פרוץ לו כך תיקונו שאם פרוץ לר"ה או לכרמלית צריך צוה"פ שם ואם לחצר שאינה מעורבת סגי בלחי או קורה שם ודבר זה יש ללמוד ממ"ש בשו"ת הר"ן סימן ע"ב וז"ל ולענין אותה פרצה שאמרת אם יש בתחתי' גידודים דהיינו שפה שהיא מעכבת את הרבים מלעבור להדיא אינה צריכה תיקון כלל דהא קי"ל כרב חנן דאמר מבוי שנפרץ מצידו בעשר כל שיש לפרצה גידודין דהיינו כעין שפה שמעכבת הרבים מלעבור ואם אין שם גדודין כלל הרי נעשית פרצה זו כמבוי עקום ולפיכך צריכה פרצה צוה"פ בראשו האחד שאין פתוח למבוי כו' ע"ש והביאו ב"י סימן שס"ד ובאמת מ"ש דקי"ל כר"ח כו' כל שיש לפרצה גידודין הוא תמוה לכאורה דהא אי איכא גדודי אפי' ר"ה מודה כדמוקמינן אליבא הא דר"א ור"א וצ"ע: ועכ"פ למדנו מדבריו דטעמא דאי בקעי רבים הוא משום דאז ה"ל פרצה זו כמבוי עקום והכי משמע מפשט' דש"ס דמוקי הא דרב במבוי עקום בעשר וקאמר רב דתורתו כמפולש אלמא פרצת מבוי מצידו בד"ט ר"ל דהא כשנפרץ המבוי מצידו הוי כמפולש משני צדדים אלא שהפילוש שלו אינו מכוון זה כנגד זה אלא בדרך עקלתון ודינו כמבוי עקום דאמר רב תורתו כמפולש אף על גב שאין בפרצה רק כעשר ומעשר עד ד"ט חד מלתא הוא: ואחרי הודיע כל זאת הנה הדבר ברור דמ"ש באה"ע דחצר מפולש דינו כמו מבוי מפולש כדבריו כן הוא באם הם מפולשים זה כנגד זה ממש אבל אם אין מפולשים זה כנגד זה שפרצה א' בכותל מזרח ופרצה א' בכותל דרום או אף על פי שהיא בכותל מערבית אך אינה כנגד הפרצה שבמזרח אז אם אין בפרצות יתרות מעשר הרי הם כפתח ומותר וזו היא ששנינו חצר שהרבים נכנסים לה בזו ויוצאים בזו הם רה"י לשבת ואוקימנא בעירובין דף ה' דהיינו זה שלא כנגד זה ורב אשמועינן דהוה רה"י אף לטלטל ומ"ש באה"ע דרש"י דף כ"ב פירש דהך דחצר שרבים נכנסים באית לה גידודין מיירי אין נלענ"ד דרש"י שם פירש כן על מה שאמר בש"ס הכא דלא ניחא תשמישתי' לא כ"ש כו' ופירש"י דהיינו לפי שהפתחים קצרים וגידודין יש באסקופה ופשיטא דלא מבטלה בקיעות רבים למחיצות עכ"ל ור"ל כלפי דרך הרבים העוברים בין פסי ביראות שההילוך לרבים הוא אורח מישור מאד וניחא תשמישתי' טובא הוא קורא לזה שהולך דרך פתחים או פרצות של עשר שבחצר לא ניחא תשמישתי' לפי שהמקום צר קצת וגם אסקופת הפתחים מעכבים קצת אבל מכל מקום פשיטא דמיירי בסתם פתחים או פרצות דבקעי בהם רבים (וגם התם גופא הא קי"ל כרבנן דאפילו בניחא תשמישתיה לא אתו רבים ומבטלי מחיצת') וזה מבואר להדיא מדברי הש"ס דפריך על רב הא נמי תנינא חצר שהרבים נכנסין בזו כו' ואם איתא דהתם בגידודין דוקא מיירי אם כן לא הוה פריך מידי וכן מבואר מדברי הרא"ש שכתב חצר מותרת אף על גב דבקעי ביה רבים ובלבד שלא תהא יותר מעשר כדתנן חצר שהרבים נכנסין בזו כו' הרי מבואר דהך דחצר שרבים כו' בכה"ג מיירי דבקעי ביה רבים ואפ"ה שרי והיינו בזה שלא כנגד זה: שוב ראיתי שמ"ש רש"י ולרבה כו' ואסור אפילו חצר הרש"ל בספר חכמת שלמה מוחק זה וס"ל דבאמת בחצר מותר בכל ענין וממבוי פריך ולזה הסכים ד"ז הגאון בספר ת"ח אך אא"ז מהרש"א רוצה לקיים הגרס' דרש"י ולפי ענ"ד פירושו דחוק למעיין ומ"ש רש"י ומלתיה דרב למשתרי' חצר מינה משתמע ואפילו, זה כנגד זה וכ"ש זה שלא כנגד זה נראה שר"ל כיון דע"כ אליבא דרבה רב לא איירי מן זה כנגד זה דאל"כ היה מבוי אסור ואם כן א"א לומר דבא לאשמועינן היתר החצר שזה כנגד זה וכיון דנסתר בלא"ה הך תירוצ' אם כן יש לנו לומר דמתניתין דחצר שרבים כו' כפשט' מיירי בזה כנגד זה גם כן וממילא דכ"ש בזה שלא כנגד זה ולא צריך מלתיה דרב להיתר החצר כלל ועכ"פ מבואר דחצר מפולש הוי רה"י לשבת ומותר לטלטל בתוכו כל שאין שם פירצה יותר מעשר: ומ"ש באה"ע לחלק בין ההיא דסעיף ב' שנפרץ למבוי ואין נראה כמפולש לר"ה אל העומדים תוך החצר דהא גפופין נראין בו וניכר שנפרץ למבוי אבל בנפרץ חצר עצמה לר"ה דינו כמבוי כו' ע"ש לענ"ד דבריו תמוהים דהא בש"ס מייתינן עלה הך דחצר שרבים נכנסים כו' אלמא דס"ל דלענין היתר החצר חד ענין הוא וגם גוף החילוק שלו אינו מובן דודאי לענין המבוי שייך היתר הגפופין היכא דכלה לאמצע החצר דאף על גב שנפרצה החצר בכותל שכנגדו לר"ה מכל מקום כיון שאין מכוין נגדו ממש הרי ניכר על ידי הגפופין שפרצתו הוא לחצר וחצר גופא מקום המותר הוא שאף על פי שהוא פרוץ מצד אחד לר"ה ומצד השני הוא פרוץ במלואו למבוי מכל מקום בחצר לא קפדינן אפרצות פחותות מעשר אפילו זה כנגד זה ומכ"ש זה שלא כנגד זה ואם כן הוי כנפרץ המבוי למקום המותר בטלטול וערבו גם כן לפיכך גם מבוי מותר משא"כ לענין טעם היתר החצר עצמה אין זה