בית אפרים פא

שאלה כד כפילנא שלמא לטוביינא דחכימא. רב רחימא. ה"ה אהו' שארי ידיד נפשי הרב הה"ג החריף ובקי המפורסם ידיו רב לו בפלפול ובסברא קולע אל השערה כש"ת מוהר"ר יעקב צבי נ"י לנצח אחד"ש הגיעני מכתבו אשר חזר על הראשונים במאי דכתיבנא דודאי כוונת רש"י בפשיטות דכל שנותן החגב לתינוק הוי כספי ליה בידים וע"ז כתב כ"ת דא"כ לפי המסקנא דקאמר דלמא מייתי ואכיל ליה אין ראיה מנתינתו בחיים שנותן לו ע"ד שיאכל ממנו אם ימות וע"ק לפי מ"ש רש"י בקטן העושה לדעת אביו שיודע להבחין שכבוי זה נוח לאביו כו' א"כ מאי מקשה דאכתי מצנע ליה בשביל קטן שא"י להבחין כו' דודאי כיון דדרך הוא שמשחק בו וכי מיית אכיל ליה ודאי שכשהוא אוכלו במיתתו מחמת אביו בא לו שמסרו לידו וקרי ביה לא תאכילום ומלתא דפשיטא הוא כשמוסר לו דבר שיהיה ראוי לאכילה ורגילות הוא שיאכלנו דאסור משום דהוי כמאכיל בידים וכמו בשבת דאם נותן כיסוי לקטן י"א דמניחו כשהוא מהלך כו' דאל"כ הוי כמעבירו בידים עיין סי' רס"ה אע"ג שאינו אומר לו בשעת נתינה שילך וגם אם אומר לו שילך הרי אינו מצוהו לעמוד אלא ע"כ כיון דרגילות הוא שיעשה כן אע"פ שזה אינו עושה עפ"י ציוויו מ"מ מה שמוסר לידו הוא ע"ד הרגל והוי כספי בידים (וחסר כאן כמה שורות תמצא בלוח הטעות) ומ"ש דלמא מצנע בשביל קטן שא"י להבחין כמ"ש רש"י לענין קטן העושה ע"ד אביו אין זה ענין לכאן דהתם שלא עשה מעשה בידים ולא אמר לקטן כלום והוא מעצמו בא לכבותה דלולי שהוא קטן המבחין דניחא ליה לאביו ורגלים לדבר שצופה באביו מה"ת לומר שעושה ע"ד אביו ואמרינן אדעתי' דנפשיה עביד ואין לאביו עון אשר חטא בזה שנאמר שימחה בידו ואין מצווין להפרישו אבל כיון דחזינן שעושה מחמת ניחותא דאביו ודיינינן ליה כאלו אביו מאכילו בידים אבל בזה שאביו מסר לידו מה הבחנה צריך פשיטא דכשהוא אוכלו דעתו שנמסר לו ע"ד כן שכשימות יאכלנו וגם גרע מקטן העושה משום ניחותא דאביו דהכא אוכל ע"י שמסר לידו ממש ומסירתו זו גורם האכילה דודאי הוה ליה כספי בידים וגם דלמסקנא דלא אכיל ליה מחייב ע"כ בתינוק שיש לו הבחנה הוא שלא לאכול בע"ח והיינו דסתם תינוק יש לו דעת לשחוק הוא מבחין שלא לאכלו בחיים וממתין לו עד שימות ובודאי שיש לו דעת קל כזה להבחין שלא הגיע לו ממילא כ"א דעת אחרת הקנה לו משא"כ בההוא דבר טליא וטליתא שעלה על דעתם שהם מציאה מצאו ואדעתא דנפשייהו קעבדי להגביהם ולהוליכם ובכה"ג אין מצווין להפרישם: וכאשר כתבתי מבואר בפרי חדש סי' פ"ה ס"ק ד' ובסי' קי"ו ס"ק י"א שהקשה שם דמאי פריך א"ה טהור נמי דילמא טהור דלא אסור אלא מדרבנן לא גזרינן דילמא אתי למיכל מיניה וי"ל דה"פ כו' בחגב טהור נמי הוי מידי דשכיח שהקטן מכניס בפיו כל מה שמוצא ואורחי' למיכליה וה"ל כאילו ספינן לי' איסור דרבנן בידים כו' ע"ש מבואר כמ"ש ולדברי מכ"ת שרצה לפרש הטעם דלא מצנע ליה אבוה דילמא אכיל ליה ולא ניחא ליה דליכול ברי' איסור' קשה טובא דנהי דנימא דאיכא אינשי דקפדי בהכי וחיישי לטמטום לבא מ"מ ודאי שאין זה מעיקר הדין ליזהר בכך אי לא ספי ליה בידים רק מדת נקיי הדעת שחוששין לזה שיזיקו להם בזקנותם כמבואר בסי' פ"א ועיין פר"ח שם וא"כ ודאי דרובא דעלמא אין חוששין לדבר זה ולענין הצנעה דשבת בתר רובא דעלמא אזלינן כל שיש מצניעין כמוהו ומכ"ש דתיקשי מאי פריך א"ה אפי' טהור נמי כו' דמאי קושיא די"ל דווקא טמא אמרינן דלא מצנע ליה דלא ניחא ליה דליכול איסורא שיש בזה היזק לזקנותו שדברים אסורין מטמטמין הלב כדדרשינן ונטמתם בם אבל חגב טהור חי נהי דאית ביה בל תשקצו מ"מ הדבר בעצמו אינו דבר איסור וגם בל תשקצו הוא רק דרבנן ושפיר מצנע ליה ולא קפיד אם יאכלנו חי כיון דאין מצווין להפרישו ובפרט דרבנן ולכן הוכרח רש"י לפרש דזה הוי כספי ליה בידים ואפילו באיסור דרבנן אסור וכמ"ש המשנה למלך דרש"י לא סבירא ליה כהרשב"א או כמ"ש המ"ל שם דנחתים דרגא ע"ש: ועל אשר העתקתי בקונטרס מכת"י אא"ז הגאון מוהר"ר אליעזר מרגליות ז"ל בגליון המ"ב ראיה לנחירת תישים מרש"י בשבת דף ע"ה כתב כ"ת ראיה זו איני מכיר דנהי דמצד איסור בל תשחית אסור לחנוק מכל מקום אין זה מעיקר מלאכת המשכן דמצד מלאכת המשכן הוי. סגי בחניקה ואם היה טריפה הניכרת מחיים או מסוכנת אזי מצד בל תשחית היה רשאי לחונקו ואם כן הוי מלאכת השחיטה אין ענינו למלאכת המשכן ועוד דלנחור תישי' בשביל העור איכא בל תשחית שאין הנאה מרובה מהשחתה אבל במקדש הנאת המצוה גדולה לצור בנין ביתו של הקב"ה כו' שוה יותר מדמי הבשר כו' עכ"ד.. והנה מ"ש דמצד מלאכת שבת סגי בחניקה ואם היה טריפה כו' ע"ז אומר אני אם כן בטלת כל מלאכת שבת דאמרינן עלה דהוה במשכן כגון קושר ומתיר ותופר דאמרינן שכן אורגי יריעות שנפסקה להם נימא כו' וכן אמרינן שכן יריעה שנפל בה דרנא כו' וטובא כה"ג מאן לימא לן דאיתרמי הכי במשכן עד שהוצרכו למלאכה זו וגם בכל מלאכות המשכן דאמרינן קשה בקצת מהם דמאן לימא לן שעשו אז מלאכות אלו דשמא היו מוכנים בידם כמו עצי שטים שהוציאו עמהם ממצרים וכ"כ בקרבן העדה לענין צידת חלזון ואף לפמ"ש במקום אחר דאף שנאמר שלא עשו עתה רק היו מן המוכן מכל מקום חשיב מלאכה דהוי במשכן כיון שהיה צריך מלאכה זו למעשה המשכן ועתה מצאתי כן בפ"י בשבת דף ע"ה לענין זורע וחורש דמסתמ' לא היו זורעין וחורשין אותן הסממנים שהיו צריכין למשכן אלא שהיו מצוי בידם אפ"ה כיון דשייך זריעה וחרישה באותן מינין חייב אם כן ה"ה לציד כו' ע"ש ונהנתי מכל מקום אם נימא כל שהיה אפשר למצוא דרך במעשה ההוא בלא מלאכה זו אינו בכלל הוי במלאכת המשכן מכ"ש שי"ל דאתרמי שלא היה צריך למלאכה זו שלא נפל דרנא וכיוצא בזה ואם אירע באמת היה מסלקין יריעה זו ואורגין אחרת וגם בהא דשוחט גופא דאמרינן משום נטילת נשמה ופירש"י דנטילת נשמה הוי במשכן באילים מאדמים ותחש וחלזון והנה חלזון נראה דלאו דווקא נקט כמבואר שם לעיל מיניה דאפציעת חלזון לא מחייב משום נטילת נשמה והארכתי בזה במקום אחר והמוביל נחפז ולא יכולתי להעתיק דברי שארו הק' אפרים: הלכות עירובין: שאלה כה שאלה עיר שאינה מוקפת חומה וכדי להתיר הטלטול בשבת תיקנו מבואות המפולשים בצורת הפתח כנהוג וביום השבת נתקלקל הצורת הפתח במקום א' וניטלו הקנים והיה שם צורת הפתח שנעשה לחסום את העוברים על בית המכס. אשר עתה הוא בהרבה עיירות על פתחי שערים ונקרא בל"א שראנק. ועמד השואל ושאל אם יש לסמוך ע"ז לפי שאינו מבריח מן הקצה אל הקצה אלא יש מקום פנוי בין השראנק ובין בית המכס כארבעה טפחים ורבים מבני העיר יעברו שם ברגל והמג"א סימן שס"ה ס"ק ה' כתב שיש להחמיר במבואות שלנו שאין להם דין חצר לענין זה אלא דין מבוי דאי בקעי בה רבים פרצתו בד' ונשאלתי לחוות דעי בזה: תשובה הנה מקור דין זה בעירובין דף ו' אמר רב חנן בר רבא אמר רב מבוי שנפרץ מצידו בעשר מראשו בד' מ"ש מצידו בעשר דאמרינן פתח' היא מראשו בד' נמי נימא פתחא הוא אמר ר"ה בריה דר"י כגון שנפרץ בקרן זויות דפתחא בקרן זויות לא עבדי אינשי ור"ה אמר אחד וזה ואחד זה בד' כו' וכתבו התוספות דר"ה נמי אנפרץ בקרן זויות קאי אבל אם נפרץ מראשו בלא קרן זויות לא הוי בד' דלא פליג ארב יהודה דאמר מבוי שהוא רחב ט"ו אמה מרחיק ב' אמות ועושה פס ג' אמות והשתא הוי פרצה ב' אמות ומצידו דהוי בד' היינו משום דקא ממעט בהילוך אבל כשהפרצה בראשו דלא קממעט בהילוך לא שבקי פתחא רבא