בית אפרים פ

שלא יוכל זה לאסור והתוס' בב"ק דף ע"א כתבו דאף אם לא נאסר רק מדרבנן מיקרי לאו דמרא ופריך שפיר כיון דשחט פורתא אסרה עכ"פ מדרבנן ומיקרי לאו דמרא ושוב מה ששוחט אח"כ לשם ע"ז יכול לאסור מדאורייתא ולכן הוי אידך מחתך בעפר כו' עכ"ד ודפח"ח ולפ"ז ממילא דל"ק קו' הגאון מוהר"ב הנ"ל דהא השני צדדי הם לחיובא חדא שמא מע"מ ואת"ל פחות משהו במשהו קמא דשחט אינו רק מדרבנן ולא חשיב מחתך בעפר עד משהו שני ואז הוי רובא וחייב משום ש"ח ולזה הערני כבוד ב"ד ורעי הגאון מו' שמואל נ"י האבד"ק קרעמניץ ועוד פלפלתי הרבה בזה ודוק כי קצרתי: אך לאמתת הדברים נלענ"ד דמעיקרא לק"מ דהתם פריך אמ"ד מחצה ע"מ מחצי קנ' פגום ומשני דשאני לענין טרפה דבעינן רוב הנראה לעינים ולאו כל דכן הוא כו' ומסיק דכ"ע מחצה ע"מ אינו כרוב ומבואר מהפוסקים דאף למסקנא קי"ל דבעינן רוב הנראה לעינים והיינו במדידה עכ"פ וממילא כיון דקי"ל בידי אדם א"א לצמצם כל שנראה לנו קנה פגום מע"מ בהכי שרי' רחמנא שכן נאמרה הלכה דלא מיטרפא כ"א ברוב הנראה לעינים דהיינו שיהא נרגש לנו במדידה שיש כאן חוט השערה יותר הא לא"ה אע"ג דמצד שא"א לצמצם אפשר שיש כאן חוט השערה יותר בהכי שרי' רחמנא מ"ד למ"ד מע"מ כרוב דבעי למימר אע"ג דבעלמא מחשב רוב לענין טרפה לא מחשב כי האי רוב וה"ה לענין אם נראה לעינים מע"מ רק משום א"א לצמצם לא איכפת לן דהלכה היא דלא מיטרפא כ"א כשנרגש הרוב במדידה ודברי ר"ש מונביל"א אינם אמורים כ"א במאי דפליגי התם בשחיטה לענין מע"מ כרוב הוי ב' צדדים להיתר ולמ"ד אינו כרוב הוי ב' צדדים לאיסור משא"כ למאי דאמרינן דבעינן רוב הנראה במדידה עכ"פ אין כאן צדדים כלל דלמראה עינינו נשפט שהוא מע"מ ולא איכפת לן בזה שאי אפשר לצמצם כנלע"ד ברור: ומ"ש דלכאורה ע"פ דברי הרמב"ם דספק מה"ת שרי' אם כן בהוסיף כ"ש מותר מה"ת אלא שכ' דבאתחזק הרמב"ם מודה כו' ובחנם נסתפק בזה לדעת הרמב"ם דודאי כל שאנו מסופקי' אם יש כאן רוב הוי נבילה ודאי להרמב"ם כמבואר ברמב"ם הל' שחיטה אם לא בדק בסימנים אם נשחטו רובן הוי ודאי נבילה ועיין בספרי בכללי חזקה מ"ש בטעמא דמלתא וקצת י"ל כיון שלמראה עינינו נשפוט שהוא מע"מ ועתה הוא מוסיף כ"ש איתרעי לה חזקה ואין להאריך: אחר כותבי כ"ז הגיע לידי על ידי אביו המופלג נ"י אשר שלח כ"ת במכתב שנית ושם נאמר דקשי' ליה על התוספות שכתבו דהפרד' העו' הוי מום מדברי התוספות דף ל' ולפי מה שביארתי לק"מ ומ"ש כ"ת מדברי התוספות בב"ק דף ע"ו שכתבו דהוי מום דלאחר מיתה א"ש דהתוספות ס"ל דשחיטה גמורה שהיא מתה ע"י ודאי הוה מום וכן מבואר להדיא בש"מ בשם תו' שאנ"ץ שכ' וז"ל וא"ל שהשחיטה והמיתה אינם כמום לפדות על יד' דאפילו שחיטה חשיבה שינוי לענין גזילה דל"ד להזקינה דלא חשיב מום וחשיב שינוי דמיתה ודאי אין לך מום גדול מזה כו' ע"ש ומ"ש להקשות על הפר"ח שהוכיח מחולין דף קכ"ג דאמרינן כהנים זריזין הם מכלל דחולין אין מועיל רוב מצומצם וע"ז כ' כ"ת דלא דק דהתם מטעם דגזרינן שמא חייס כיון דאסור לחתוך כל הב' לראב"ש כו' אמת שכ"כ ג"כ בפ"ח מסברא דנפשיה וצ"ע שלא הביא מהתוספות. אך לענ"ד דברי פר"ח נראין דהא כמה מפרשים ס"ל דלראב"ש אם רצה מבדיל (ועיין ברש"י דזבחים) וכ"כ בחדושי הר"ן בחולין דלראב"ש שפיר מצי להבדיל ואפילו לפמ"ש התוספות והרשב"א בפלוגתא מתניתין ואם כן מאי פריך על ר"נ מעולת העוף לר"א דילמא ס"ל כמ"ד אם רצה מבדיל ול"ש חייס או דבכל גווני גזרינן ולפ"ז צ"ל דבחולין דבעינן רוב הנראה ל"ק דילמא עביד רובא משא"כ בקדשים לראב"ש דמהני מצומצם ע"ז משני דזריזים הם אמנם ברשב"א פ' העור והרוטב ג"כ מפרש שם כשיטת רש"י דא"ר מבדיל וק"ל אמאי לא מקשה מחולין אליבא דכ"ע ותי' דהכא שייך חייס שרוצה שיהיה הראש דבוק שיוכל להזות ע"ש והרשב"א לשטתו דס"ל דל"ב רוב מצומצם לכך הוצרך לסברא זו והפר"ח ס"ל בהא כהתוספות דאם נימא א"ר מבדיל ל"ש חייס וע"כ דהש"ס ס"ל דבכל גווני הוי גזרינן אי לאו דכהנים זריזין וגם יש לומר דס"ל לפר"ח דבכל שחיטה שייך גזירה זו דחייס כיון דעל ידו מתקלקל העור כמ"ש בכמה דוכתי עיין בט"ז סימן קי"ז לענין אי שרי בנחירה בשביל העור ושו"ת מ"ב סימן ק"ה דחיישינן דילמא חייס ולא אתי למעבד רוב' ואף שמהתו' משמע דכל שמותר לחתוך כל הסימנים ל"ש חייס מכל מקום צריך לומר כן לשיטות הסוברי' דלראב"ש אם רצה מבדיל וקצרתי: ומלתא אגב אורח' ראיתי להעתיק פה מילתא דחביב' לי אשר מצאתי דאתי לידי בירושה מהגאון אמ"ו ז"ל שו"ת מ"ב ונכתב שם על הגליון כת"י זקיני הגאון מו' אליעזר מרגליות על מ"ש המ"ב להתיר נחירות העורות וז"ל ונראה לי ראיה להתיר מגמרא דשבת פרק כלל גדול דחשיב שוחט לאב מלאכה ופריך שוחט משום מאי מחייב ופרש"י היכן מצינו זה במלאכת המשכן ואי משום עורות אילים מאדמים שהיה במשכן אפשר לחנקם ולא לשוחטם וכאן לא כליא קרנ' הוא והותר לחנקם ופשיטא לדע' ר"י במס' חולין דסובר דבשר נחיר' לא אשתרי במדבר מוכח שפיר כנזכר אלא אפילו לר"ע דסובר בשר נחירה מותר במדבר לאכול והא דכתיב הצאן ובקר ישחט משום דנחירתו היינו שחיטתו מכל מקום בשר חניקה ודאי דהיה אסור להם לאכול דהא כתיב הצאן ובקר ישחט ואפ"ה פרש"י דהותר לחנוק משום עורות נאום אליעזר מרגליות. ע"כ דברי אא"ז הגאון ז"ל בגליון שם: ומ"ש ליישב קושי' התוספות בחולין דף פ"ג ד"ה אין בילה בסוף הדבור ואיכא דמחייב כו' די"ל דס"ל דברה תורה כו' ואין כאן ב' כתובים רק גואל הדם לחוד וילפינן מיניה אף היכא דלא הוי ראוי ובילה שאני דטוב' קראי איכא כו' עכ"ד ולא נהירא דאטו בילה לחוד ילפינן דהא איכא טובא דילפינן מבילה כגון חליצה וקריאת בכורים ולא ילפינן להו מגואל הדם ואמנם בב"מ פי' התוספות דאף מדדברה תורה כו' מודה בכל הני דלעיל ודוקא בהני תרי כו' ע"ש ומבואר דבהך דמות יומת דרוצח כ"ע מודו ובהכי א"ש מ"ש אח"כ דשמואל דפסק כחנניא וחנניא ס"ל כר' יונתן ור"י ס"ל דברה כו' א"כ ליכא ב' כתובים ואשתמיטתיה דברי הש"ס ותוספות בסוטה דף כ"ד דפריך ור"י האי איש איש מאי עביד והתו' שם הקשו דהא ר"י אית ליה דברה וע"ש באורך. ועיין במנחות דף י"ז ע"ב ד"ה מאי האכל יאכל שכתבו גם כן דדווקא היכא דאיכא הוכחה שלא לדרוש הכפילות ושם במנחות מ"ח ע"ב ד"ה ואמר ר"ז כ' לתרץ הך קושי' מנקטעה דהתם אין סברא לפוטרו בשביל כך ועיין בשו"ת חו"י סימן קס"ז לענין תפילין דגידים שכ' דאפשר דנזיר ממורט וגואל הדם הוי ב"כ והש"ס לא בעי למימר הכי דבפלוגת' לא מיירי וממילא דל"ק נמי מ"ש כ"ת דהש"ס דרש' פשוטה דרוצח נקט ואה"נ דלמ"ד דברה כו' הוי נזיר ב"כ וע"ש בחו"י שהאריך בהך ענינא דאי בעינן קרא כדכתיב. ומ"ש להקשות בחולין דף נ"ה למדתנו רבינו ואלו שעורן כבשרן דמאי ראיה דילמא לענין טומאה שאני דאפילו עור ששלקו מטמא ט"א עיין תוספ' דף ע"ז כו' ולק"מ דהתוס' כתבו חילוק זה לענין אכילה דפסח וכמ"ש שם ד"ה עור ששלקו דאף שנאכל על ידי הדחק בשלקא לא חשיב אכילה לענין פסח משא"כ לענין הצלה בגלוד' דברכיכ' העור תליא מלתא וכיון דמטמא ט"א הא ודאי דרכיך הוה כיון דעכ"פ חזי לאכילה ע"י הדחק ועלה קאי אל תקניטני השוחט את העולה כו' דלת"ק עור בה"פ לא הוי כבשר לענין מחשבה להקטיר ואם איתא דרכיך והוי כבשר הוי מהני לענין מחשבת פיגול כמו דמהני מחשבה בעור האליה אע"ג דודאי אין נמנין עליו לפסח ועיין בזבחים דף כ"ח דקאמר עור שתחת האליה איצטריך סד"א ה"מ לענין טומאה דרכיך מצטרף אבל הכא אימא למשחה לגדולה כו' אימא לא קמ"ל ע"ש מבואר דאף לענין מחשבת פיגול באכילה דמי לטומאה אבל מ"מ לענין האכילה דפסח לא וקצרתי. ולהיות כי הגיעו הימים יומא דחושבנא אין פנאי לעמוד על דבריו ועתירתי לחסד נוצר. שנותיו לא יבצר. עוד ישיב לבצר. אסירי התקוה דברי שארו הד"ש באהבה ואחוה: הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד