בית אפרים עח

נשמה טפי ניחא ליה כו' מ"מ לא שייך שסופו לחזור ועכ"פ ההוא פורתא דמא שמוציא ממנו בטרם צאת נפשו לא שייך סופו לחזור שהרי הוא מת מיד תחת ידו ובדוחק יש לומר כיון שאם היה מניחו בעוד בו נשמתו היה סופו לחזור חבורה החוזרת קרינן ביה וצ"ע: ומ"ש הרמ"ך מחולב היה אפשר לומר דחולב שאני כיון שהדם כנוס בגומות שבדד והוא מפרק ומבדילו ממנו אעפ"י שסופו שיתקבץ אח"כ חלב אחר מכל מקום כיון שיש מסך מבדיל שפיר מיקרי מפרק וכמו חובל בדבר שיש לו עור והוציא דמו דחייב כיון שפירקו מן העור ואף על גב דכי יש לו עור הוה טעמא לפי שאין החבורה חוזרת לקדמותו וכמו שמבואר גם כן בפירוש המשנה שהבאתי לעיל יש לומר דהיכא שיש לו עור לא איצטריך להאי טעמא שאין חבורה חוזרת אלא לענין זה דמחייבינן אף בנצרר הדם ולא יצא להא צריך לומר שאין החבורה חוזרת אבל לענין אם יצא הדם אף אם חוזר נמי חייב כמו חולב משא"כ שאר שרצים דפטרינן לפי שאין להם עור כיון דאין להם עור וגם הדם מתחדש וחוזר לקדמותו לית ביה משום מפרק וצ"ע: הנה כבר ביארנו דהרמב"ם שפסק דאף כשיצא הדם פטור משום דאזיל לשיטתיה דפסק כתנא דידן דאזיל בתר גישתא וממילא ש"מ דשאר שרצים לית להו עור כלל משא"כ הך ברייתא אתי כמ"ד דלא אזיל בתר גישתא ואם כן אמרינן דשאר שרצים נמי אית להו עור אלא שעורן רך דלית ליה גישתא ולכך כשיצא הדם חייב ולפי"ז לכאורה יש מקום לומר דלדידן דקי"ל דאזלינן בתר גישתא וארבעה שרצים מח' שרצים האמורים בתורה לית להו גישתא ואפ"ה מחייבינן בהו בשבת ואם כן נהי דעור הריאה להנך דלית להו גישתא דמי מ"מ כיון דחייב בהנך ד' בחובל בהן בשבת אלמא אף דלית ליה גישתא חבורה שאינה חוזרת היא ושאני שאר שרצים דלית להו עור כלל וזה סיוע לדעת הסוברים דכל שאין האדמימות בתולדה טרפה ודוקא באדומה מתולדה מכשרינן מדר"נ אך לפי מ"ש בחבוריו מבואר מלשון רש"י דגם אם האדמימות מחמת חולי ילפינן מדר"נ וגם התם אין הכרח שהאדמומית שבו מתולדה דאפשר שבא ג"כ מחמת איזה חולי שגבר בטבע התינוק עד שנאסף דמו בין עור לבשר ואעפי"כ חזר ונבלע בו והיינו דאיצטריך לאתויי דר"נ דמשרצים אין ראיה כ"כ דאיכא למימר דהנך דלית בהו גישתא באמת חייב רק דוקא הנך דלית להו כלל וריאה להנך דלית להו גישתא דמי ולכך מייתי מדר"נ דעור האדם נמי לית ליה גישתא וכדאיתא בחולין דף קכ"ב ואלו שעורותיהן כבשרן עור האדם כו' ולכך אמרינן שהדם לא נעקר ממקומו וסופו לחזור וליבלע ומה שהעור מיהר להאדים הוא משום דלית ליה גישתא מיהר להאדים אמנם צ"ע דהא באמת בחובל באדם בשבת חייב אלמא דאין סופו לחזור ואע"ג דל"ל גישתא. ואפשר לומר דהא דמחייב בחובל באדם היינו נמי דוקא ביצא הדם וכעין הא דאמרינן לר"ש דחובל חייב מדאיצטריך קרא למישרי מילה כו' וחבלה דמילה ע"י יציאת הדם הוא וכן הא דאיתא בסוף עירובין (ומייתי לה בספר מעשה רוקח שאביא לקמן) כהן שלקה באצבעו אם להוציא דם כאן וכאן אסור וכתב רש"י דהו"ל חובל וכ"כ הברטנורה שם כו' היינו נמי דוקא כשיצא הדם וכדאמרי' בשאר שקצים ורמשים עד שיצא הדם ואדם נמי לא גרע מינייהו ואית ליה עור עכ"פ לענין זה דכשיצא הדם חייב. וראיתי בספר מעשה רקח והוא ביאור להרמב"ם ח"א מהרב מו' מסעוד חי ז"ל שכתב בפ"ח מהל' שבת החובל בחי שיש לו עור א"נ בבהמה שיש לה עור ומדברי רבינו משמע דאדם לא נכנס בסוג זה דאין לו עור וכן משמע ממ"ש לקמן בד"א כו' אבל החובל בחבירו כו' וכדתנן בפרק העור והרוטב אילו שעורותיהן כבשרן עור האדם כו' וכיון שעורו כבשרו אין לו דין עור כו' יעו"ש. והנה מ"ש דכן משמע ממ"ש לקמן אבל בחובל בחבירו כו' לא ידעתי משמעות דהתם מיירי לענין שא"צ שיהא צריך לדם אלא שכיון להזיק חייב דמתקן ליצרו אבל מ"מ צ"ל שחיוב המלאכה שיש בחבלה זו הוא משום מפרק ומ"ש שם אח"כ דודאי חובל באדם חייב אלא דחיובו אינו משום מפרק אלא משום נטילת נשמה מאותו אבר וכמ"ש פי"א במי שלקה באצבעו דלהוציא דם אף במקדש אסור כו' גם כן ליתא דא"כ שנא' דעור האדם לא מיקרי עור לענין חבורה ואעפ"כ חייב משום נטילת נשמה אם כן קשה גם בשאר שרצים יהא חייב משום נטילת נשמה ודוחק לומר דאעפ"י שעור האדם אינו עור לענין זה שיתחייב משום מפרק כשנצרר הדם דלענין חבורה עור גמור בעינן מכל מקום לענין זה שיתחייב משום נטילת נשמה שפיר מיקרי עור משא"כ שאר שרצים שאין עור שלהם חשוב עור כלל אף משום נטילת נשמה אין בו ובאמת ז"א דמנ"ל הא לעשות שלש חלוקות בדבר. ואין להאריך דודאי אדם אית ליה עור לענין חבורה ומקרא מלא הוא חבורה תחת חבורה והרי אמרינן איזו חבורה נצרר הדם אעפ"י שלא יצא ועל חבורה האמורה בכל מקום קאי ולעיל כתבתי דברי הירושלמי והמכילתא בזה וכן מייתי איהו גופיה בספר מעשה רוקח שם דברי הרמב"ם בפי"א שכתב הכותב על בשרו חייב מפני שהוא עור ומ"ש לחלק דלענין כתיבה כיון שהוא ראוי לכתוב אף לפי שעה סגי ליתא כמבואר שם דאינו חייב עד שיכתוב בדבר העומד על דבר העומד רק שמה שחמימת בשרו מעביר הכתב לית לן בה שהוא דומה לכתב שנמחק משא"כ אם נאמר שמתחלה אינו עומד להתקיים. ומ"ש מאותה שאמרו ואלו שעורותיהן כבשרן עור האדם כו' הנה להך לישנא דאמר עולא התם דד"ת עור האדם טהור ליכא למפשט מינה מידי ואמנם באמת להך לישנא דעור האדם טמא מדאורייתא מכל מקום אין הטעם משום דלא חשיב עור דמידי דהוה אעור עגל הרך ועור העוף דאע"ג דחשיב עור מכל מקום הוי כבשר לענין טומאה משום דרכיכן כו' וכמ"ש התוס' בשבת שם ד"ה אמר שמואל ע"ש וגבי עור האדם אפילו תימא דלא רכיך מכל מקום טמא כיון שאין גזעו מחליף מידי דהוי אעצם אדם וכמבואר כל זה בנדה דף מ"ה ואף ללישנא קמא דאמר עולא ד"ת עור האדם טהור נמי לא הוה טעמא משום דלא רכיך כבשר משום דגבי אדם אין לטהר מחמת זה רק הטעם משום דלהך לישנא סבירא ליה דגזעו מחליף וזה שדקדקו התוס' בחולין דף קכ"ה ד"ה עור האדם טהור כדמפרש טעמא בריש נדה דלא הוה דומיא דעצם כו' ור"ל שאין הטעם משום דלא רכיך דגבי אדם לא איכפת לן בהא וע"ש בד"ה אבל רישא שכתבו והשתא חשיב עור אין גזעו מחליף משום דמקומו נעשה צלקת על בשר כדאמרינן בנדה עכ"ל וזה צ"ע דבנדה משמע דבהך א"ד דפריך והרי עור דאין גזעו מחליף היינו דאין גזעו מחליף כלל דקאמר ואפילו ר"מ לא קאמר אלא דקריר עלה בשרא וחייא ופירש"י שמתקשה בשרה נעשה כעור. רק דלענין בשר אמרינן התם דאע"ג דמחליף מ"מ מקומו נעשה צלקת ואינו חוזר לגמרי. ואפשר להגיה קצת בלשונם דמקומו נעשה צלקת ע"י בשר כו' וסבירא ליה להתוס' דזהו פירושא דקריר בשרא כו' דהיינו שחוזר קצת ע"י הבשר אבל לא לגמרי כי היכא דלא להוי פלוגתא רחוקה בין לישנא קמא דס"ל דגזעו מחליף לגמרי ובין לישנא דאיכא דאמרי וצ"ע: דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: שאלה כג שוכן שחקים יכתבהו ויחתמהו לאלתר בספרן של צדיקים. ה"ה אהובי הרב המאה"ג החריף ובקי המפורסים כש"ת מוהר"ר יעקב צבי נ"י לנצח: הגיעני אמרותיו הנחמדים. ולהיות כי ימי הדין ממשמשין ובאים אין פנאי לבא בארוכה. והנה במ"ש כ"ת על דברי המג"א סי' שמ"ג בשם הג"א והשיב על זה והוריתי באצבע בקצרה שהם דברי רש"י וע"ז בא כ"ת להסיב כוונת רש"י בסוף פרק אמר ר"ע שכוונתו שלא נטעה דלמ"ד אין מצווין להפרישו אין חילוק לקטן בין אכיל טריפה לזה כ' רש"י דהא לא ספינן אלמא דגם לדידיה יש הבדל וא"כ מסתמא לא מצנע ליה חגב טמא דלא ניחא ליה דליכול בריה אסורא אבל אין סברא דזה יחשב מאכילו בידים בנותן לו לשחוק בו כו' עכ"ד. והנה אף אם היה אפשר לסבול הדוחק הזה מכל מקום בטלה תמיהתו על המ"ל סוף הל' מ"א דשפיר כ' דמוכח מזה דלא כהרשב"א דלהרשב"א דאיסור דרבנן אפילו בידים ספינן ליה ממילא נמי דלא קפיד אביו על אכילתו ושפיר י"ל דמצנע ליה