בית אפרים עז

מן הים להרים וכתבתי מזה במקום אחר ולהקרבן העדה קשה) ועוד דאפילו תימא שלא היו צובעין תכלת מכל מקום הלא היה עוד צבעים רבים ארגמן ותולעת שני וא"ל שגם שאר צבעים הביאו עמהם ז"א דודאי היו צובעים במשכן וכדאמרינן לענין בישול שהיו מבשלין סממנים במשכן וכן אמרינן בירושלמי לענין חורש שהמשכן היו חורשין ליטע סממנין ודוחק לומר שהיו צריכין סממנין לשמן המשחה וגם אמרינן בשבת שכן צדי חלזון כו' אלמא דגם חלזון היו צדין לצורך צביעה ואמנם בירושלמי שם קאמר הצד חלזון כו' ולית ליה צידה ופירש בקרבן העדה שם שהוא מהאי טעמא שחלזון לתכלת לא היה במדבר ולענ"ד יש לומר כיון דעכ"פ הוצרכה מלאכה זו לצורך המשכן אעפ"י שלא עשו עתה לפי שהיה מוכן בידם שפיר מיקרי מלאכה שהיתה במשכן ואין כאן מקומו ודברי הירושלמי צריך לפרש בדוחק דבעי להשמיענו דאף כה"ג שמשרבט בבהמה צובע מיקרי והא דפריך מהצביעה כו' מדברי המתרץ הוא וכעין הא דאיתא ר"פ אילו מציאות וכמה אמר ר' יצחק קב בארבע אמות וכמ"ש התוספות שם ובדוכתי טובא: והנה הרמב"ם פ"ח מהלכות שבת הלכה י"א כתב דדוקא בשמונה שרצים שעשה חבורה ויצא דם או נצרר הדם חייב ומשמע מדבריו דבשאר שרצים פטור אף על פי שיצא דם שכתב דשמונה שרצים יש להם עורות כו' אבל שאר שקצים ורמשים אין להם עור לפיכך החובל בהם פטור כו' ע"ש וה"ה כתב דהרמב"ם ס"ל דהאי ברייתא דאיתא בחולין דיצא הדם חייב דלא כהלכתא לפי ששנינו במשנה סתם פטור ואף לדברי רש"י שחיוב החבלה משום צובע צ"ל כן וכתב דמכל מקום אין זה משמעות הסוגיא ודברי רבינו צ"ע וגם הכ"מ בשם הרמ"ך הניח בצ"ע והנה מדברי ה"ה שכתב דלהך פירושא משום צובע צ"ל כן נראה מדבריו דס"ל דלפי הסוגיא דשבת דמשמע אף שיצא הדם פטור טפי יש לפרש דחיובא משום צובע הוא והלכך בשאר שקצים דאין להם עור אף שיצא הדם פטור משא"כ להך דחולין דחייב ביצא דם באמת ס"ל דחיובא משום נטילת נשמה הוא והלכך כל שיצא הדם ודאי חייב דהא קמן שנעקר ממקומו ולהך לישנא דמפרש רש"י דגם בשבת חייב טעמא משום נטילת נשמה צ"ל דס"ל דהא דנקט פטור בשאר שקצים היינו בנצרר דוקא אבל ביצא באמת חייב או דס"ל דהסוגיא דשבת ס"ל דאף ביצא אין בו נטילת נשמה כיון שאין להם עור וסופו לחזור לקדמותו וע"כ לא אמרינן שהדם הוא הנפש וחייב עליו אלא כשאינו חוזר וכמ"ש הכ"מ שם בהל' ז' בשם הרמ"ך ע"ש וכבר כתבתי מה שנלענ"ד בדעת רש"י בזה. וכדי ליישב דברי הרמב"ם שלא יהיו דבריו נגד הברייתא דחולין נלענ"ד עפ"י מה דאיתא בהעור והרוטב רב תנא הוא ותני תנשמת ותנא דידן דלא תני תנשמת סבר כר"י דאזיל בתר גישתא ובגישתא דהלטאה פליגי והנה הרמב"ם פי"ד מהל' אה"ט דין ח' פסק כתנא דידן דלא תני תנשמת וע"כ דאזיל בתר גישתא ולפי"ז צ"ל הא דפסק בהלכות שבת כמתניתין דחובל חייב בכל ח' שרצים וקאמר הש"ס בשבת דאתי כר"י בן נורי ורבה בר רב הונא אמר אפילו תימא רבנן וע"כ לא פליגי רבנן אלא לענין טומאה דכתיב אלה הטמאים והקשו התוספות דהא אמרינן בחולין דרבנן אזלי בתר גישתא ורבנן לא דרשי הטמאים ולהרמב"ם א"א לומר כמ"ש התוספות דרב לטעמיה דתני תנשמת דז"א שהרי הרמב"ם פוסק גבי טומאה דלא כרב דתני תנשמת וצ"ל דס"ל כמ"ש התוספות דגם רבנן אית להו דרשא דהטמאים רק דאזלי בתר גישתא ומוקמי מסברא רבויא דעורן. כבשרן אהנך דלית להו גישתא ע"ש בתוספות ולפי"ז צריך לומר דאף על גב דהרבה לית להו גישתא ומהאי טעמא עורותיהן כבשרן לענין טומאה לרבנן מכל מקום בשבת מודו רבנן דחשיב עור שלהם וא"כ חזינן דאף בהנך עורות דלית בהו גישתא חייב בנצרר הדם ולפי"ז תיקשי למה פטור שאר שרצים אף דלית בהו גישתא מכל מקום יתחייב כמו הנך ארבע האנקה והכח והלטאה וחומט דאף על גב דלית בהו גישתא החובל בהם חייב ה"נ נימא בשאר שרצים וצ"ל דשאר שרצים אין להם עור כלל ואם כן אף כשיצא הדם אין לחייב דדוקא היכא דאית ליה עור אלא דלית ליה גישתא יש לחייב בשבת דחבורה שאינה חוזרת היא כל שנצרר הדם בעור וחייב משום מפרק להרמב"ם דס"ל דהיינו טעמא דחובל משא"כ היכא שאין לו עור כלל אין בו משום מפרק להרמב"ם והלכך פטו' אף כשיצא הדם משא"כ הך ברייתא י"ל דס"ל כמו דסבר רב דתני תנשמת אף על גב דאית ביה גישתא מכל מקום עורו כבשרו והיינו משום דלא אזיל בתר גישתא כלל אלא ס"ל דהטמאים ריבה ולמיניהם הפסיק הענין ולדידי' י"ל דעורות של כל השרצים שפיר מחשב עור לענין שבת והנך ח' שרצים חייב בנצרר הדם אף על גב דלגבי טומאה למיניהם הפסיק הענין מכל מקום בשבת חייב דכל הנך ח' שרצים אית להו גישתא מיקרי וחבורה שאינה חוזרת היא משא"כ שאר שרצים אף על גב דשפיר חשיב עור שלהם לענין שאם יצא הדם עכ"פ חייב משום מפרק מ"מ כל שלא יצא ודאי פטור אף שנצרר דלית להו גישתא וכמו דס"ל לריב"נ לענין טומאה לחלק בין הח' שרצים לשאר שרצים כמו כן הוא באמת לענין שבת והלכך שפיר אתי הך ברייתא דאיתא ושאר שרצים עד שיצא מהם דם אליבא דרב דלדידיה מצינו למימר דגם שאר שרצים יש להם עור אלא דלית להו גישתא משא"כ לתנא דידן וכן פסק הרמב"ם דלדידי' צריך לומר דשאר שרצים לית להו עור כלל כיון דאיהו ס"ל דטעמא דהנך ד' שעורותיהן כבשרן משום דלית להו גישתא ואפ"ה סתם לן תנא דחייב אף בהנך ד' משום שבת אלמא דמה דלית ליה גישתא אינו פוטר משום שבת וע"כ דשאר שרצים דפטרינן משום שאין להם עור כלל וא"כ אף ביצא הדם יש לפטור: הנה כבר ביארתי מה שנלענ"ד בדעת הרמב"ם אבל צ"ע דהרמב"ם בפירוש המשנה בר"פ שמונה שרצים כתב שם שהחובל חייב לפי שהוא מפרק אותו דבר ומבדילו מחבירו כו' וזולתם מן השקצים ורמשים אין להם עור ולפיכך החובל בהם פטור לפי שהוא מתחדש וחוזר לקדמותו כו' וכבר נתברר במלאכת הרפואות כי העור כשיחבול לא ישיב כמו שהיה לעולם ולפיכך הוא חייב על כל מה שיש לו עור עכ"ל והנה מדבריו אלו מבואר דאף אם אין לו עור כלל יש לחייב בו משום מפרק רק לפי שהוא חוזר לקדמותו וזה דוקא שייך בנצרר הדם דאמרינן שיחזור ויבלע במקומו ואין כאן מפרק כלל משא"כ כשכבר יצא הדם וצריך לומר דהרמב"ם ס"ל דאף כשיוצא הדם מכל מקום כיון שהדם הוא חוזר אין זה בכלל מפרק שהוא תולדה דדש שאין עתיד לחזור וכן נראה מלשונו שכתב לפי שהוא מתחדש וחוזר לקדמותו ור"ל דממילא קא רבי ואתי משא"כ בדבר שיש לו עור אם חובל בו אין חוזר לקדמותו והוא ממלאכת הרפואה שכתב הרמב"ם ואמנם אכתי לא יתכן הא דאמרינן חולב חייב משום מפרק והרי החולב נמי חוזר לקדמותו ואפ"ה יש בו משום מפרק כיון דהשתא מיהא מפרק הוא. וראיתי שכבר עמד בזה הרמ"ך הביאו הכ"מ שם בהל' שבת פ"ח הל' ז' שכתב דאי חולב הוי כחובל ושניהם תולדות מפרק אמאי אינו חייב כל חובל שיצא ממנו דם אפילו אין לו עור ואף על גב דחבורה חוזרות כמו בחולב אף על גב דחוזר ואמנם מ"ש הרמ"ך אח"כ דבירושלמי איתא המוציא דם חייב משום נטילת נשמה באותו מקום ולזה הפירוש איכא לפלוגי בין חבורה החוזרת לאינה חוזרות משום דחוזרות ליכא נטילת נשמה וחבורת חלזון חוזרות מכל מקום צריך לומר לפירושו ההוא דחולין אמרי' ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהם דם וצ"ע עכ"ל ולא הבנתי שלכאורה נראה כוונתו דלפירוש הירושלמי צ"ע הך דחולין דלמה יתחייב אף שיצא הדם כיון דחבורה החוזרת היא ולענ"ד דגבי יצא הדם אין לומר דחבורה חוזרת היא דהא מכל מקום השתא מיהא שיצא הדם יש בו משום נטילת נשמה באותו מקום ומה בכך שסופו לחזור ולבא במקומו דם אחר הנובע ממקור החיות שבו כטבע הברואים למיניהם מכל מקום השתא מיהא יש בו משום נטילת נשמה והרי הירושלמי קאי אהא דמאדים אודם בשפה וקאמר גם כן שאם הוציא דם חייב משום נטילת נשמה ואף על גב דגם בשפה נראה שסופו לחזור אלא ודאי שאין לחלק בכך ונראה דהרמ"ך חלזון קשי' ליה דאמרינן שאינו חייב משום נטילת נשמה ולזה הוצרך ליישב דחבורת חלזון חוזרת היא ומזה למד לומר דאף כשיצא דם כל שחבורה חוזרת פטור ולכן הניח בצ"ע הך דחולין ואמנם כבר הקשה כן הר"י ז"ל בתוספות דשבת ובכתובות והשיב לו ר"ת כי דם חלזון שצובעין בו מפקד פקיד ואין חייב עליו משום נטילת נשמה כו' וגם בלא"ה מה שתירץ הרמ"ך דחלזון חבורה החוזרת היא לענ"ד צ"ע דזה שייך דוקא היכא שעשה חבורה שהוציא הדם והניחו חי דאיכא למימר שסופו לחזור משא"כ בחלזון דמיירי שפוצעו ומוציא דמו והוא מת מחמת אותו פציעה אף על גב דאמרינן כל כמה דאית ביה