בית אפרים עו

החוזרות לא היה חייב משום צובע כיון שאינו מתקיים והלכך בשאר שרצים אין בו משום צובע אעפ"י שיש להם גם כן עור שהיה ראוי להתחייב עליו משום צובע מכל מקום כיון שעורן רך מה שהאדים היינו מחמת רכות העור וסופו לחזור ואינו חייב משום צביעה משא"כ בשמונה שרצים שאין סוף החבורה לחזור חייב משום צובע אף בנצרר משא"כ ביצא הדם חייב אף בשאר שרצים משום נטילת נשמה אבל משום צובע ס"ל להמג"ש דאין לחייבו אף על גב דעור שלהם מחשב עור לענין צביעה מכל מקום אין זה צביעה מה שהדם טוח על פניו דס"ל דגם כן אין זה רק צביעה לשעתו בלבד אמנם לא משמע כן בחגיגה דף ח' דקאמר דא"א לעשר מעשר בהמה בי"ט משום סקרת' ופירש"י שצובעו בסקר' כו' וע"ש תוספות דצביעה דנקט לפי שהוא איסור דאורייתא כו' ע"ש וצ"ל דצבע סקרא שפיר חשיב מתקיים על העור וכמו כותב בסקר' דחייב דחשיב דבר המתקיים ואף על העור מתקיים משא"כ דם הטוח על העור אין סופו להתקיים בצבע זה והא דקאמר רב בשוחט דחייב משום צובע לאו בצביעת העור קאמר אלא צביעת בשר בית השחיטה וכמו שפירש"י שם וכן קאמר התם צובע במאי ניחא ליה ניחא ליה דנתווס בית השחיטה דמא כו' משא"כ בדבר שיש לו עור ונצרר הדם דחבורה שאינה חוזרות היא שפיר מחייב עליה משום צובע: ומצאתי לרש"י בב"ק דף ל"ד שכתב בצריך לכלבו דהוה מקלקל ע"מ לתקן והא דתנן (ט"ס וצ"ל דתני') נצרר הדם ואף עפ"י שלא יצא משום צובע הוא דמחייב עכ"ל נראה מזה דביצא הדם אין חיובו משום צובע רק משום נטילת נשמה ואדרבא משמע דכל שהדם יוצא ל"ש ביה צביעה כלל והלכך דוקא היכא שצריך לכלבו משא"כ בנצרר ולא יצא זהו גמר מלאכתו שיצרור הדם בתוכו ויהיה נצבע ומיירי דניחא ליה בהאי צביעה וכמ"ש הרשב"א בשבת ואפשר דאף בחובל ויצא הדם חייב משום צובע גם כן דמכל מקום קצת הדם נצרר בעור והא דקאמר להאכיל לכלבו היינו היכא דלא ניחא ליה בצביע' וכן נראה מדברי התוי"ט וכתב שם דלהך לישנא דמפרק הא דמחייב בנצרר אף על פי שלא נתקיימה מחשבתו דמי לכותב שם משמעון וכיוצא בזה. ראיתי בחידושים מגאונים שנדפסו בתחלת ספר מעשה רוקח שהועתקו מכ"י וז"ל צ"ע כו' והאיך חייבו בכאן אע"פ שלא יצא הדם והרי לא נעשית כוונתו כלל ורבינו יהונתן ז"ל כתב משום דכיון שלא אפשר שיצא הדם עד שנצרר תחלה הוי כמו שכתב שם משמעון אף עפ"י שלא נגמר' מלאכתו כרצונו חייב ה"נ מהני ליה קצת ובהכאה מועטת יצא הדם משם עכ"ל: וראיתי בפ"י שכתב ליישב הך דהכא אליבא דהך לישנא דרש"י ס"ל דאיכא נמי בחובל משום מפרק אלא דאין חייב משום תולד' דדש רק בגידולי קרקע והלכך בשאר שרצים פטור אף ביצא דם משא"כ ברייתא דא"ט ס"ל כר"י דמחייב משום דישה אף שאינו גידולי קרקע כו' ע"ש ולא ידעתי מה הועיל בזה דמכל מקום כיון דלהך לישנא טעמא דנצרר הדם משום צובע והיכא דאין לו עור ל"ש צביעה ואין חייב רק ביצא הדם משום מפרק ואם כן מכל מקום קשה מאי מדמי לריאה מטעמא דהדרא בריא דהא לענין צובע ל"ש שפיר מלתא דהדרא בריא כלל כמ"ש הפ"י שם וגם קשה דאי הך ברייתא דהכא אתי כר"י א"כ מאי ארי' ח' שרצים אפילו באותן הח' גופייהו נמי כיון דר' יהודה אזיל בתר גישתא אין לחייב משום שבת רק בחמש' אבל האנקה והכח והחומט לא וכדאמרינן בשבת מאן ת"ק ר' יהודה דאזיל בתר גישתא ואפשר דמאי דקאמר ושאר שקצים כו' באמת גם אהנך ג' נמי קאי ומתחלה חשיב אותן דאית להו גישת' חייב ועלה קאמר ושאר שקצים כו' והא דקאמר וכ"ת לח' שרצים מדמינן דתני' נצרר כו' הש"ס נקט למלתיה אליבא דריב"נ ומחלקותו דס"ל לחיוב בכולהו ח' שרצים: ודרך אגב ראיתי שיש לתמוה על אא"ז מהרש"א בשבת שם דהו"ל להתוספות להקשות על רש"י שכתב דרבנן לא דרשי הטמאים דל"ל להש"ס לקמן למימר ר"י הוא הו"ל למימר דאתי כהנך רבנן ע"ש ואני תמה דהתם בחולין אמרינן נמי כלשון הזה עצמו תנא דידן סבר לה כרבי יהודה דאזיל בתר גישתא ובגישת' דהלטאה פליגי ולכך נקט נמי הך לישנא ת"ק סבר לה כר"י ואה"נ דאתי כרבנן כיון דאינהו גופייהו סברי לה כר"י ולא פליגי רק בגישתא דהלטאה אלא דהכא לרב קיימינן דתני תנשמת ולדידי' פליגי רבנן ולא אזלי בתר גישתא ולכך נקט ר"י אבל אה"נ דמצי אתי כתנא דידן דאיהו כר"י ס"ל בהא למיזל בתר גישתא ואין להאריך: ודאתאן עלה במ"ש לעיל שלפי הנראה מדברי רש"י דנצרר הדם דחייב ויצא הדם דחייב תרי טעמי נינהו וכמ"ש לדברי המג"ש והבאתי ראיה לזה מדברי הירושלמי אך בתוספתא פ"ט דשבת איתא מנין למאדים שהוא חייב שנאמר אילים מאדמים איזו חבורה כל שיצא ממנו נצרר הדם אעפ"י שאין יכול לצאת הרי זה חייב ולשון זה משמע דיצא הדם ונצרר הדם חד טעמא הוא לחיובא. גם מדברי התוספתא משמע דסתם חבורה היינו שיצא הדם אלא שבנצרר נמי חייב אבל מדברי הירושלמי דקאמר הדא אמרה העושה חבורה כו' משמע דמה שהיו משרבטין בבהמה והאדים העור על ידי כן היינו שנצרר הדם וראיתי בירושלמי דב"ק פרק החובל דקאמר כתיב כוי' תחת כוי' היכי דמי אם כשפצעו והוציא את דמו כבר כתיב פצע תחת פצע מה ת"ל חבורה אלא שאם כוואו בשפוד על כף ידו ופירש בפני משה שם וז"ל אם כשפצעו כו' כלומר ודאי משמעות חבורה משמע שפצעו והוציא את דמו דהוי חבורה וקשי' הא כבר כתיב פצע תחת פצע ומה ת"ל חבורה כו' ע"ש והפירוש מגומגם דפתח קרא דכוי' וסיים מה ת"ל חבורה: ולענ"ד עיקר הגירסא כמו שהיא במכילתא והובא גם בילקוט פ' משפטים כוי' תחת כוי' א"ת שפצעו והוציא את דמו והלא כבר נאמר פצע תחת פצע וא"ת שעשה בו חבורה והלא כבר נאמר חבורה תחת חבורה ומה ת"ל כוי' תחת כוי' אלא כואו על כף רגלו כו' ע"ש ולפ"ז נראה דפצע היינו כשהוציא דמו משא"כ חבורה היינו אף על פי שלא יצא הדם רק נצרר ולא יצא דאז החבורה אינה חוזרת וכן פירש"י בחומש להדי' פצע היא מכה המוציאה דם שפצע את בשרו כו' חבורה היא מכה שהדם נצרר בה ואינו יוצא אלא שמאדים הבשר כנגדו כו' עכ"ל ובישעיה א' פירש"י פצע מכת חרב חבורה לשון חבלה. ועיין בחלקת מחוקק סימן י"ז ס"ק נ"ה בסוף התשובה שם וז"ל או דוקא כעין פצע שנפצע הבשר אבל חבורה שהעור שלם רק מתחת נתקבץ הדם ונשתנה מראה העור לירוק שקורין ברוי"ן או בלא"ה וכו' עכ"ל ובירושלמי דסנהדרין פרק הנחנקין גבי מכה אביו ואמו עד שיעשה בהם חבורה באיזה חבורה כחבורת שבת או כחבורת נזקין אין תימר כחבורת שבת אפילו לא חיסר אין תימר כחבורת נזיקין עד שעה שיחסר וע"ש בפי' פני משה הנזקין הכהו על ידו וצבת שסופה לחזור אינו משלם נזק וצ"ע דאם נדמי לה לחבורת נזיקין הרי חבורה נמי אין סופה לחזור וכמש"ל בדברי המכילתא ורש"י וחבורה החוזרת אף בשבת פטור וצ"ל דאף על גב דהחבורה אינה חוזרת וסוף הדם לצאת מכל מקום סופה לחזור ולהתרפאות ויוכל לעשות מלאכה באבר זה ופטור לשלם נזק משא"כ לענין שבת כיון שסוף הדם לצאת חייב: ודרך אגב הלום ראיתי אחרי רואי בקרבן העדה שהקשה על הירושלמי דלעיל דקאמר מה צביעה היתה במשכן כו' דהא היו צובעין תכלת ותירץ שסובר שלא צבעו תכלת אלא שהיו להם ממצרים דבמדבר לא היה חלזון שהוא נמצא בא"י בגבול זבולון ודם מת אינו טוב לצבע כו' ואין סברא שהביאו מא"י חלזון חי שאינו חי כ"כ חוץ למים עכ"ל והנה מ"ש ודם מת אינו טוב לצבע למד לומר כן ממה דאיתא בשבת דף ע"ה כמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליציל צבעי' אבל תימא דא"כ במצרים מנין להם וא"ת שיורדי מצרים הביאו עמהם צמר צבוע תכלת וכמו דאיתא גבי ארזים שהביא יעקב אבינו מא"י למצרים אף אנו נאמר ששלחו צמר לגבול א"י שם לצבוע שם או שהביאו חלזנות חיים בתוך המים ואין להאריך דודאי נטילת הדם טוב שיהיה בעודו חי אבל מכל מקום אין צריך לצבוע תיכף באותו דם ואפילו אם שהה אח"כ ימים רבים צבעו טוב ויפה כיון שניטל ממנו בעודו חי ואם כן פשיטא יש לומר שהיה צביעה במדבר שפצעו שם בא"י חלזון חי והביאו הדם לצבוע ממנו תכלת (ומ"ש שאינו חי כ"כ חוץ למים וכן מבואר מדברי ה"ה דס"ל דלכך לא מיקרי גידולי קרקע וכן מבואר מהתוספות דף ע"ה ד"ה הצד חלזון ע"ש צ"ע דבקצת מקומות משמע דגדל על ההרים ולה"ה יש לומר דתחלת גידולו במים ואח"כ נמצא על ההרים וכן מבואר ברש"י שעולה