בית אפרים עד

שייך זה דאפילו חשדא דבני בית ליכא דהכל יודעין שמה שמצוה להסיק הוא בשביל חולי הצינה וגם השפחה המסקת אין כוונתה רק לזה ואדרבא אם היא הנותנת ע"ג התנור גרע טפי וכמ"ש ומכ"ש דטעם הרמב"ם ל"ש הכא: ולפ"ז למאי דמשמע מתה"ד דאין איסור מה שהוחם התבשיל בשבת על ידי האור כיון שלא נעבדה עבירה בשבילו שעיקר ההיסק הי' לצורך הבית וכמו המבשל לחולה דמותר לבריא אי לאו משום שמא ירבה בשבילו וכאן אין מרבה ההיסק בשביל התבשיל אלא דלכאורה צ"ע דמה בכך שאין מרבה ההיסק בשביל התבשיל מכל מקום הא קי"ל כל לרבויי בשיעורא בשבת אסור ולדעת הר"ן אפילו איסור דאורייתא הוא וי"א דאינו רק דרבנן והמג"א הביא זה בקצרה בר"ס שי"ח באם מרבה בשביל הבריא קודם נתינת הקדירה על האש וההיא דעירובין אי צריכא ניחום לי' אגב אימי' פירשו דע"י עכו"ם קאמר אבל ע"י ישראל אסור להרבות בשביל הבריא ולכאורה הדעת נותנת כן כיון דכל חתיכה וחתיכה יש בה בישול בפ"ע והישראל הוא העושה הבישול הרי יש כאן איסור בישול בשביל החולה בפ"ע ובשביל הבריא בפ"ע ומה יועיל מה שהותר איסור הבישול בשביל החולה להתיר הבישול לבריא ולפי"ז אפשר לומר דדוקא במרבה בקדרה כמה חתיכות ונותנה על האש שפיר אמרינן דבנתינה זו שנותנה על האש יש כאן בישול לבריא ואסור משא"כ אם הקדרה עומדת מלאה כמה חתיכות והוצרך להבעיר אש סביבה בשביל החולה וא"צ להרבות ולהגדיל המדורה בשביל ריבוי החתיכות כה"ג לא מיקרי רבוי בשיעורא כלל דאינו רק שב ואל תעשה במה שאינו מוציא החתיכות שאינם צריכים לחולי ולפי"ז נ"ד שהתבשיל עומד על התנור נמי להא דמי והא דמייתי הפוסקים ראיה ממנחות דאמדוהו לב' ב' מייתינן ג' לא מייתינן דלרבויי בשיעורא אסור נמי א"ש אף על גב דאין כאן מלאכה בפ"ע רק מלאכה א' היא משום דמכל מקום כיון שהוא עומד וקוצר בשביל החולה אותו הג' שהוא נקצר בשביל הבריא קצירה בפ"ע קרינן ליה ורואין את השתים כאילו אינן ועושה מלאכה בשביל הבריא שהרי יש בידו לקצור העוקץ שיש בה ב' בשביל החולה אבל אם לא היה שם רק ג' לבד והחולה אמדוהו לב' ויש בידו להסיר הג' שלא באיסור שבת ולא ישארו רק ב' אפשר דבכה"ג אין חיוב עליו להסיר הג' משם כיון שע"כ הוא צריך לעשות המלאכה בעוקץ זה ומה שנקצר הג' על ידי שהיה שב ואל תעשה לאו רבוי בשיעורא מיקרי אלא שלפי"ז צ"ע דלמה הוצרכו לפרש הך דניחום ליה אגב אמיה דמיירי על ידי עכו"ם וכמ"ש הרשב"א בחולין והרא"ש בתשובה כלל כ"ו הביאם הב"י סימן שכ"ח נראה דמיירי שהיתה קדירה של מים מליאה עומדת ואין חסר רק החימום ובכה"ג שאין שופך המותר שא"צ לאמו לאו רבוי בשיעור' מיקרי ומזה משמע דודאי מה שאסרו להרבות בשיעור בכל גווני אסור ומכל מקום י"ל דשפיר דמי בנ"ד דע"כ לא כתבו הפוסקים התם אלא משום דהמלאכה נעשית ע"י ישראל וכמ"ש הר"ן פ"ב דביצה דה"ט שהשבת דחיק הוא אצל חולה ולא הותרה לפיכך כל שעיקר המלאכה אסור אף תוספתו כמוהו ומיתסר מדאורייתא כו' ע"ש משא"כ היכא שהמלאכה נעשית על ידי עכו"ם שאינו רק שבות והותרה לחולה שאין בו סכנה אף לרבויי בשיעורא אין כאן איסור כיון שאין כאן רבוי מלאכה על ידי זה וכן מוכח ממ"ש הפוסקים לפרש הך דניחום לי' אגב אימיה על ידי נכרי מיירי אלא שצ"ע לפי מה שכתבו התוספות בגיטין דף ח' דשמא דוקא לצורך המילה הוא דשרי אבל לצורך דבר אחר אפילו על ידי נכרי אסור להרבות ע"ש ואם כן יש לומר דדוקא לענין מילה דאיהו גופיה דחיא שבת יש להתיר להרבות אבל לצורך אחר אפילו לכבוד עונג שבת אסור וכ"כ התוספות במנחות דאפילו אם נפרש דניחום לי' אגב אימיה היינו ע"י ישראל יש לומר דלהרבות ליכא אלא איסורא דרבנן ובמקום מילה דאיהו גופא דחיא שבת לא גזור ע"ש דף ס"ד ואם כן יש לומר חילוק זה גם לענין נכרי אך התוספות בגיטין שם כתבו דהא דתנן לא יחם אדם חמין לרגליו כו' ואמרינן נמי ממלאה אשה קדרה בשר כו' משום שמחת יו"ט התירו חכמים להרבות ע"ש (מיהו בא"ח סימן תק"ב איתא הטעם לפי שהתבשיל מתוקן יותר וגם מ"ש מהא דלא יחם צ"ע ואין הזמן מסכים כעת) ולפי"ז יש לומר דגם בגוונא דנ"ד שהוא משום עונג שבת שרי להרבות אלא שעדיין יש לפקפק דע"כ לא שרינן התם להרבות אלא משום דאין כאן ריבוי במלאכה דאין כאן רק מלאכת בישול לחוד משא"כ בנ"ד דיש כאן שני מלאכות מלאכת הבערה ומלאכ' בישול ונהי דהבערה הותר' לצורך לעשותה על ידי א"י משום דהכל חולין כו' מכל מקום אין מותר להרבות לעשות מלאכת בישול שהיא מלאכה אחרת ואם צריך לעשות אש בשבת לצורך חולה שיש בו סכנה אעפ"כ אסור להניח האש במקום שעומדת שם קדירה עם תבשיל שיתבשל עי"ז ואפילו אם צריך להניח האש במקום זה דוקא מכל מקום צריך לסלק הקדרה משם תחלה ואפילו אם היה מותר לרבות בשיעורא מכל מקום זה הוי רבויא במלאכה שהרי הבערה ובישול שני מלאכות הם ואם כן ה"ה על ידי עכו"ם בכה"ג הוה מלאכת הבישול ענין בפ"ע ולכן הוצרך לומר בתה"ד הטעם דמותר בכה"ג לפי שאין כוונת העכו"ם על הבישול רק להסקת בית החורף ואף על גב דהוה פסיק רישיה אין איסור אלא מדרבנן ולכן היה נלענ"ד דגרע אם מעמידין על ידי עכו"ם זה שמסיק דאף על גב שכוונתו על היסק בית החורף מכל מקום כוונתו גם על התבשיל ובישראל כה"ג פשיטא דחייב משום בישול גם כן אף בלא טעמא דפסיק רישיה אך לענ"ד יש לומר דאף על גב שהעכו"ם יודע שהכוונה גם על התבשיל מכל מקום אין הכוונה רק על חמום לבד ואטו צריך חימום הרבה שיהיה היס"ב ויגיע לשיעור בישול הלא כל דמחממו לי' ואחים אף שלא הגיע לשיעור בישול שפיר ראוי לאכילה על ידי זה ואם כן ממילא אין כוונתו לעשות מלאכת בישול רק מלאכת הבערה בלבד ולפי"ז לא היה התה"ד צריך לומר דפסיק רישיה אינו אלא מדרבנן כו' דאפשר דבכה"ג לא הוה פסיק רישיה כלל דאף על גב דהתבשיל עומד על התנור בשעת היסק מכל מקום הרי בידו לסלקו משם טרם יגיע לשיעור בישול וע"כ לא מיקרי פסיק רישיה אלא היכא שע"כ המלאכה נעשית על ידי זה שעושה בלא מתכוין וגם נראה דהוה פסיק רישיה דלא ניחא ליה דהא לא ניחא ליה שירתיח כ"כ שיבא לידי בשול דהא אדרבא מקירין אותו מחומו ועל כל פנים הוה פסיק רישיה דלא איכפת ליה דמה איכפת ליה אם יהיה נעשה כאן מלאכת הבישול או לא דהא אין צריך רק שיהיה חם במקצת אבל לא חם כולו כשיעור בישול: ועוד נראה דהא אפילו על ידי ישראל שרי להעמיד אצל האש מרחוק כדי לחמם קצת אלא שאסור להעמיד במקום שאפשר שיבא לידי בישול וכמ"ש בסימן שי"ח והא"י כה"ג אם נותן לו להעמיד לחמם קצת והרי הוא יכול לסלקו בשעת חימום קודם שיתבשל ומה שנשאר עומד שם אח"כ עד שבא לידי בישול זה אינו מדעת הישראל ולא ניחא ליה וכעין זה כתב הד"מ בשם א"ז לענין עבדים המחממין התבשיל כיון שאם היה מתקרר לגמרי לא היינו מניחים אותם לחמם לאו כל כמינייהו לאסור עלינו בעל כרחינו והביאו המג"א ע"ש: ולדינא היה נלע"ד דאין איסור בישראל המעמיד על התנור קודם הסקה דהא לא איתעביד ביה איסורא דשבת כלל שהישראל המעמיד בשעה שאין שם אש אף על פי שדעתו שיסיק הנכרי ויחומם התבשיל מכל מקום אין דעתו שיבא לידי בישול והנכרי המסיק שאינו יודע כלל מן התבשיל אין דעתו רק על ההיסק והבישול ממילא נעשה שלא במתכוין כלל וגם בישראל כה"ג נראה דאין כאן איסור כלל אם היסק בשביל חולה שיש בו סכנה ועל ידי זה נתבשל איזה תבשיל שהיה עומד שם בלא מתכוין וע"כ לא פליגי במנחות שם אלא בשמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק וס"ל לרבה דאפילו בכה"ג פטור ולאידך לישנא אפילו לא שמע שטבע תינוק ופרש להעלות דגים והעלה דגים ותינוק ס"ל דפטור דאזלינן בתר מעשיו וקי"ל כוותי' ורבא דס"ל חייב משום דאזלינן בתר מחשבתו אבל היכא דמחשבתו היה גם לתינוק ומכ"ש אם מחשבתו רק לתינוק והעלה דגים עמו דפשיטא דאפילו איסורא אין כאן וא"כ כיון דבישראל כה"ג ליכא איסורא פשיטא שאין בזה משום שבות כשנעשה על ידי נכרי שאינו מתכוין לבישול כלל ומכ"ש שדעת הרשב"א והרבה פוסקים דאפילו בנצטנן לגמרי אין בישול אחר בישול כמבואר בסימן שי"ח ואם כן היה ראוי להתיר על ידי ישראל אף לכתחלה וכבר כתבתי דראיית התה"ד מאחד מביא הקדרה כו' תמוה ומכל מקום איני כדאי לפקפק בדבר אשר יצא מפי גאון כמותו ז"ל ואחריו