בית אפרים עב

בד"ה כדי וא"ת מנא ידע מתי יבא החי' וי"ל דבירושלמי מוקי לה בפורש בחורשין דמצוין שם חיותא כו' וא"כ כיון דמיירי במקום המצוי עד שנכון לבו בטוח שיצוד מבע"י מה"ט גופא נימא נמי דאם פירש המצודה בשבת הוי איסורא דאורייתא אע"כ דהא ליתא ובכל גווני איסורא דאורייתא בפרישת המצודה לחוד וכ"מ קצת טפי מלשון הירושלמי הנ"ל דמוקי בפורש בחורשין תדע מדתנינן דגים ולא דגים מצוין הם עכ"ל פי' בתמיה הא ודאי מצוין הם אלמא אע"ג שהדגים מצוין הם מכל מקום דוקא בלוכד בשעת פרישתו ולא זולת ומכ"ש בנ"ד שאין זה קרוב לודאי שיצוד שלפעמים שנים או שלשה ימים חנם מזורה הרשת וא"כ פשיטא שאין כאן רק איסור דרבנן אפילו אם פירש המצודה בשבת שמא ילכוד בשעת פרישתן: וראיתי בפ"מ באשל אברהם סק"ט שכתב וז"ל גם ממ"ש התו' וא"י אם יצוד אם לאו הא ודאי שיצוד כי יש הרבה חיות ויבואו לאכול וכדומה חייב ועמ"א אות ד' במ"ש דכל שלא עשה מעשה פטור לאו דעושה מעשה בשעת צידה כו' ע"ש ולענ"ד מהתו' מוכח איפכא דאף שיש הרבה חיות פטור וז"ב. ומ"ש התוס' בטעמא דמלתא שא"י אם יצוד כו' כוונתם דאע"ג דמצוין שם חיותא ואם יפלו אל תוכו קרוב הדבר שיהיה מבע"י מכל מקום. ונין דמתרמי דלא נפיל ביה כלל וגדולה מזו נלענ"ד דאף אם הדבר ברור לו שיצוד אח"כ מכל מקום כיון דהשתא מיהא בשעת פרישה לא צדה ליכא חיובא וההיא שעתא דנפל בה חיותא מידי דממילא הוא בלא מעשה רק גירי דילי' וליכא חיוב חטאת ול"ד להדביק פת בתנור בשבת והוא נאפה והולך או מתבשל וכה"ג דחייב דש"ה דע"י מעשה קמא דעביד הוא נאפה או מתבשל ממילא בלא ענין אחר כלל משא"כ בזה אף שהמצודה פרושה מכל מקום מחוסר צידה הוא וכאשר יפלו הנופלים בעת פקודם ענין חדש נעשה בזה רק שמעשיו גרמו לו כי פרש עליו רשתו ומחמת זה אין נראה לחייבו חטאת ומה שכתב התו' שא"י אם יצוד קושטא דמלתא נקטי אבל לדינא אף ביודע בודאי שיצוד אפ"ה אין לחייבו חטאת: איברא חזינא ליה להמג"א סי' רנ"ב ס"ק ב' שכתב מתחלה דמוכח מתוס' דף כ"ח ד"ה ולימא שאם הישראל נותן לרחיים בשבת ליכא חיוב חטאת (ועיין כ"מ מה שכתב בשם המפורשים שדבריו תמוהים בזה) כו' מיהו ממה שכתב סימן שי"ו גבי מצודה משמע דחייב חטאת במידי דאתי ממילא וכן פסקו התוספות במנחות דף צ"ו דומיא דמדביק פת בתנור ונאפה וכן משמע ברמב"ם פ"ח כו' עכ"ל והנה מה שרמז לסי' שי"ו גבי מצודה נראה שכוונתו למה שהביא שם דברי התו' הנ"ל שכתבו שאינו חייב חטאת לפי שא"י אם יצוד אם לאו ולפמ"ש תלי תני' בדלא תניא ואדרבא נהפוך הוא דבנתינת חטים לרחיים כיון שממילא הם נטחנים על ידי מעשה זו דמי להדביק פת משא"כ בזה אף אם הוא מובטח שודאי יצוד מכל מקום מחוסר צידה הוא ומה שרמז להתוספות במנחות לא ידעתי מה חידוש מצא בדבריהם דלשם דדין הדביק פת מבואר הוא בש"ס ואי משום שנראה מדבריהם דגם בצלי נמי אם דרכו לצלות כולו חייב ג"ז מבואר שם בש"ס דקאמר אלימא דכי לא הפך בה נמי הוי בישול פשיטא דחייב. ואמנם לענ"ד יש לומר דבין בפרישת מצודה אף בודאי יצוד ובין בנתינה לרחיים אין כאן ראיה מהדביק פת בתנור או מצלי דדוקא בההוא הוא דחייב אף על גב דממילא קאתי כיון דמלאכת שבת ממשכן ילפינן לה וכיון דכך היו עושין מלאכה זו במשכן בבישול הסממנים להעמיד הקדרה עם הסממנים אצל האש ולבשלם הלכך בכל בישול כה"ג חייב וכדאיתא בביצה דף ל"ד א' נתן המים כו' כולן חייבים וה"ט שכתבתי דהכי אשכחן מלאכה זו כה"ג במשכן אף על פי דבשעה שנתן לאור לא נתבשלו תיכף אלא לאח"ז מכל מקום כיון דבשיל אח"כ מיקרי מלאכה כמו במשכן שקרוי בישול זה מלאכה ואפילו תימא שנתנו הסממנים ברותחין שבכ"ר ונתבשלו מיד מכל מקום ס"ס היה שם בישול על המים שנתנו בה הסממנים והלכך שפיר ילפינן מיניה דכל בישול ואפיה וצליה כה"ג מיקרי מלאכה להתחייב עליה משא"כ גבי מצודה או גבי רחיים אפשר לומר דבמשכן לא היה נחשב למלאכה פרישת המצודה רק הצדיה עצמה כגון בלוכד בשעת פרישתו או בתופס בידו דבר שבמינה נצוד וכן גבי רחיים היה שם טחינה במשכן ברחיים של יד אבל כל שנותן לתוך הרחיים והוא טוחן אח"כ מאליה אפשר דליכא חיובא כלל וכמ"ש המג"א שם בשם הסמ"ג והסמ"ק: וראיתי בתו' דף ע"ה שכתבו בשם הירושלמי דס"ל דבחלזון אינו חייב משום צידה והפ"י שם כ' טעם ע"פ דברי התוספות שהבאתי לעיל דכל שאינו צד בשעת פרישתו אינו חייב חטאת וגם דוקא במתכוין לכך וא"כ בחלזון שאינו מצוי כל כך אף בצד בשעת הפרשה נראה מדבריו דאינו חייב כיון דאיהו עכ"פ לא נתכוין לכך כיון שאינו מצוי וע"ש שממ"ש לפרש הא דמייתי הירושלמי משמע שיש ראיה לדבריו ואין להאריך וש"ס דילן יש לומר דס"ל דבמקום צידת החלזון שפיר הוא מצוי ולפיכך יש חיוב חטאת בלוכד בשעת פרישה ומתכוין לכך וכדאשכחן בסנהדרין דף צ"א דקאמר עלה להר וראה שהיום אין בו אלא חלזון אחד למחר ירבו גשמים ומתמלא כולו חלזונות אלמא דמצוי הוא במקומו ושם משמע דביבשה צדין אותו על ההר וכן משמע במגילה דף ו' על פסוק עמים הר יקראו וכן פירש"י חלזון עולה מן הים להרים ולפי"ז היה אפשר לומר שהיו צדין אותו ביד מיהו בש"ס דשבת דף ע"ד דקאמר. שכן ציידי חלזון קושרין ומתירין משמע דניצודין על ידי רשתות וצ"ע על התוספות דף ע"ה שכתבו ד"ה הצד ואפילו למאן דמוקי כשפצעו מת קמ"ל דלא מחייב בצידה שלו משום נטילת נשמה דאף על גב דאמרינן השולה דגים מן הים כו' הכא שמא חלזון דרכו לפרכס כו' משמע דצדין אותו מן הים וכ"מ בפ"י ובש"ס משמע דעולה מן הים להרים (ובמנחות דף מ"ד פירש"י ועולה מן הארץ צ"ל ושולה מקרקע הים) ושם צדין אותו אם כן אין לזה ענין כלל עם ההוא דשולה דגים ויש ליישב ולפי שאינו ענין כ"כ לנ"ד לא ראיתי להאריך: ועכ"פ לכאורה דברי המג"א אינם מוכרחים ואפשר דס"ל כיון דאשכחן באפיה ובישול דמידי דאתי ממילא חייב ה"ה בכל מלאכות אף על פי שי"ל שלא היה כן גבי מלאכות אלו במשכן וגם גבי צידה ס"ל דאף על גב דמחוסר צידה מכל אם הוא יודע שיצוד בודאי כמידי דאתי ממילא חשבינן ליה ומכל מקום נראה דגם המג"א לא הביא מדברי התוספות אלא לומר שממ"ש שאינו יודע אם יצוד כו' משמע שאם היה מקום לומר שודאי יצוד היה חייב דומי' דהדביק פת לזה כתבו שאין זה ודאי ומזה מייתי ראיה לרחיים שיש כאן ודאי אבל לדינא לענין צידה המג"א מודה אף אם יש הרבה חיות מכל מקום ל"ד להדביק פת שדרך הוא לאפו' כולו משא"כ בזה אף אם הוא מצוי מכל אינו בירור גמור שיצוד ציד וגם משמע שם מהמג"א דלדינ' הוא מסכים להפוסקים דאף ברחיים אין איסור דאורייתא ועל ידי נכרי הוי שבות דשבות ואם כן כ"ש בזה שאינו בירור גמור שיצוד וגם יש לומר שאינו מצוי וכמש"ל דלפעמים עומדות ריקנות כמה ימים א"כ פשיטא דפרישת מצודה על ידי עכו"ם הוי שבות דשבות. וגדולה מזו היה נלענ"ד דבמקום שאין מצוין יש מקום להתיר שהרי התוספות כתבו דשם האיסור משום דפעמים אתי לידי חיוב חטאת כגון שמשעת פרישתו ילכוד כו' והרי אף אם ילכוד בשעת פרישתו אין שם איסור אם לא במקום שמצוי הרבה כגון ההוא דמתני' דפורש בחורשין דאז הוא מתכוין לכך וכמבואר מדברי הפ"י הנ"ל: ולפי"ז היכא שאין מצוי ליכא למגזר מידי דאף אם ילכוד תיכף ליכא חיוב חטאת לולי שמדברי המג"א אין מורים כן שכתב שאסור להעמיד המצודה של עכברים בשבת משמע דאף על גב דאין מצויין ואין מקום לחוש שילכוד בשעת פרישתן מכל מקום אסור וע"כ דס"ל דגזרינן אטו היכא שהחיות מצוין שמא יפרוס שם וכן כתב הפ"מ שם דאף להעמיד מצודת עכברים מתחלה על השלחן ולתתה אח"כ על הארץ אסור מה"ט ע"ש ואיך שיהיה עכ"פ אין כאן איסור דאורייתא ואם כן אף אם היה מצוה לנכרי לפרוס המצודה בשבת לא הוי רק שבות דשבות ויש להתיר במקום פסיד' כמ"ש לקמן אמנם בזה שבאמת אין כאן פריסת המצודה כלל דפרוסה ועומדת הוא מע"ש רק על ידי שמריקין אותה פרישת המצודה נעשית מאליה ויש לדמות קצת למה שאמרו נותנין כלי תחת הנר לקבל בו ניצוצות דגרם כיבוי שרי וה"ה גרם צידה כיון דלכ"ע ליכא איסורא דאורייתא וגבי כבוי אפילו על ידי ישראל שרי ומכ"ש דהכא יש להתיר כה"ג על ידי עכו"ם ואפילו למאן דס"ל שגם שביתת כלים דלדידי' יש לומר טעמא דמתני' גבי מצודה משום שביתת כלים וכמ"ש הפ"י מכל מקום ה"ד היכא