בית אפרים עא

האם אם שרי או אסור ופשיט דשרי מדר' אבא אלמא דאף לקולא סבירא ליה הכי וכן מצאתי להדיא בדברי הרמב"ן בס' המלחמות יע"ש איך מפרש לשיטת השאלות הך דאמר ר"א לשמעי' ומה שדקדק מר על הסמ"ג שלא מנה השאלתות הנה לפמ"ש הב"ח סי' ט"ז בפירוש דברי הסמ"ג דה"ג ורי"ף נמי מחלקין בין איסור למלקות יש לומר דלכך לא חשב השאלתות עמהם דאיהו סבירא ליה אף איסורא ליכא דאף לקולא אין חוששין. אמנם לענ"ד שמ"ש הסמ"ג אחר דברי הרי"ף וה"ג אמנם פסק שפסק חנני' כו' ולא כתב בלשון פלוגתא מ"מ דעתו לחלוק עליהם וכן מצינו בלשון הרא"ש הל' כלאים שכתב אחר דבריהם ומיהו מסקינן דר"י מספקא ליה כו' והא ודאי דפליג עלייהו וכמבואר גם כן בדבריו בחולין אולם בהגמי"י פי"ב מה"ש כ' על דברי הרמב"ם כר"י דמספקא ליה כו' וכן פירשו ה"ג ור"י אלפס דלא כחנניא עיין תוס' וס' המצות עכ"ל נראה דמפרש דברי הסמ"ג כהב"ח וצ"ע ועיין בזוהר פ' אמור שכתב גם כן דאו"ב אינו נוהג בזכרי' ומייתי ראיה מן התרגום ולא כהסמ"ג שכתב דמתרגום אין ראיה דשמא מספקא ליה ולענין מלקות קאמר דשם משמע דלהתרגום אין איסור כלל: בסי' קכ"א תמה על הרא"ש בבכורות דאף לר"פ שפיר והוא ענין למאי דפסק כעולא דכהן ואפילו כהנת וה"נ לוי ואפילו לוי' דאל"כ אף בעיברה מכותי חייב ולענ"ד דברי הרא"ש נכונים ואציע כוונ' הרא"ש הנה באמת בכאן לא נזכר בעיא כלל דלוים פטורין רק דילפינן מק"ו כדאיתא בש"ס וכמ"ש כאן בשאלתות ומש"ה קשי' ליה להש"ס דהא לוי' לא הוי מפקע ואם כן לוי' לא תפקע כמו דלא הוי מפקעה במדבר ובאמת לר"פ דס"ל דווקא דאיעבר מנכרי אתי שפיר דבאיעבר מנכרי הוי מפקע אף במדבר דאף למ"ד מזהמין את הולד ס"ל דהוי פגום לכהונה ולוי' (וכן מבואר ברמב"ן ביבמות דף מ"ה ובלשון הרשב"א ביבמות דף פ"ה דה"פ דמזהמין את הוולד) מכל מקום לוי פסול מקרי ר"ל דמכל מקום הוא נמנה בכלל שבט לוי ושפיר הוי וולד כיוצא בו מן הנכרי מפקיע בכור במדבר משא"כ באיעבר מישראל שאינו נמנה בכלל שבט לוי כלל דלמשפחות לבית אבותם כתיב ואם כן אינו יכול להפקיע כלל והיינו דפריך מר"א ב"א דמשמע ליה דמיירי אף באיעבר מישראל ואהא משני דלא אזלינן כ"כ בתר הפקעה אלא בתר אימיה אזלינן גבי פטר רחם וכיון דבישראל כתיב שפיר מיפטרא ולפ"ז לר"פ אין זה ענין כלל להך דאפילו כהנת דהכא הוי טעמא אם וולד זה היה מפקיע במדבר שהיה מן הפקודים בתוך שבט לוי פוטר ואם לאו אינו פוטר משא"כ למר ברי' דר"י דפטוריה דוולד מכח אימיה אתיה שהרי אפילו באיעבר מישראל שאין נמנה בתוך הלוים אפ"ה פטור משום שאמו לוי' ולכך נקט שלוי' כלוי ר"ל לענין דינא ולאו בפרושה דקרא ובהכי מפרק מ"ש תדע דהא ר"פ אכל בשביל אשתו ופשיטא דא"ש למ"ד אין מזהמין כו' דדוקא אם הלויה כלוי דבתר אימיה שהיה לוי' שדינן ולפמ"ש ליתא וצ"ע בשאלתות שכתב כל מקום שנאמר לי היינו לדורות ובגמרא נלמד מן והיו: מ"ש בסי' קנ"ג וראיתי בב"ח סי' תקפ"ה כו' והעתיקו המג"א כו' ויש להפליא על עדותן ולא מצאתי בשום פוסק נוסח ברכה דלתקוע בשופר כו' הנה המג"א לא העתיק רק מה שכתב הב"ח דבדיעבד יצא וכוונת הב"ח הוא ברור שס"ל כמ"ש הר"א מזרחי בפי' דברי הסמ"ג דמ"ש מברך על תקיעת שופר היינו שמברך על התקיעה ולא על השמיע' אבל לענין נוסח הברכה סבירא ליה לומר לתקוע שופר שהרי בהל' ברכות כ' כדברי הרמב"ם דעושה מצוה לעצמו מברך בלמ"ד ולא בעל זהו בירור כוונת הב"ח ומ"ש שהסמ"ג כ' כר"ת היינו לענין זה דהברכה אינו על השמיעה רק על התקיעה וס"ל כר"ת בחדא ופליג עליה בחדא דלר"ת כיון שאין לה משך זמן ונגמרת בעשייתה מברך בעל וכן הוא בספר תמים דעים להראב"ד סי' בשם ספר הישר לר"ת ע"ש ומה שכתב שלא נמצא נוסחא זו רק בדברי הגאון הנה בש"ג כ"כ ריא"ז: ומ"ש סי' קמ"ז נשאלתי מתורני א' דמאי מקשה בביצה דף י"ח ביוה"כ מאי א"ל הא קי"ל דמלוכלך בטיט רוחץ ואינו חושש כו' שוב הראו לו בפ"י שכ' ליישב בדוחק כו' ולענ"ד לק"מ דמאי דקאמר פעמים שאדם בא מן השדה מלוכלך בטיט היינו בימות הגשמים דווקא שיש טיט ורפש משא"כ בימות החמה וכן מבואר להדיא בשבת דף ח' ודף ק' דקאמר ואי אשמועינן בימות הגשמים משום דאיידי דמטנפי עביד דנחית אבל בימות החמה לא ובימות החמה קאמר טעמא דאקורי ע"ש והלכך כאן נמי קאמר בימות החמה נראה כמיקר ובימות הגשמים עביד דמטנפי ולפ"ז יוה"כ שעדיין ימות החמה הוא אין כאן רק טעמא דמיקר לחוד וכן מבואר להדיא מדברי רש"י שם דעיקר הקושי' דביוה"כ ל"ש מיקר ר"ל דללוכלך בלא"ה לא מסיק אדעתיה כיון דימות החמה היא ולפירוש מר הוי הקושי' דביוה"כ ל"ש מיקר וליכלוך כיון שרואין אותו נכנס למקום ואין נראה לכלוך באבריו הגלוין: בשאלתות פ' וזאת הברכה רמז קס"ח ברם צ"ל אלו מאן דמפיק כו' ע"ש מבואר מדבריו דבמקום עקרב סבירא ליה דשרי למיסב מסאני דהיינו סנדל אלא שלכתחלה אין לו לילך למקום ההוא אם לא שצריך לאפוקי ספרא או למיתן ריפתא לינוקא ואז מותר לילך שם ולנעול סנדל ומאן דמפיק אף דליכא סכנת עקרב שרי למיפק בגורסא או מוכרך סודרא וזה נראה ברור שהוא כוונת בה"ג דמייתו הפוסקים סי' תרי"ד ונראה מדבריו שהעתיק מדברי הגאון שאלתות ועל הרוב דבריהם אחד והט"ז הביא כוונת בה"ג לענין אחר וליתא לענ"ד דברי זעירא מן חברייא: הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד שאלה כ שאלה פורשי מכמורת של דגים ומטילים ביאור ע"פ חכירות מהשר שמצודתם פרוסה ממ"ש ובשבת מתמלאת סאתה ועמד השואל ושאל אם מותר להריק על ידי כותי בשבת מתוך המצודה אל הביבר קטן הסמוך לו כי יש לו הפסד גדול בדבר כי צריכה לעמוד כך עד בוקרו של יום א' וביני ביני הכותים העושים במלאכה גונבים וכוחשים ושמים בכליהם ואף גם זאת כי כאשר ירוקו אותה קרוב הדבר כי יפלו שמה אחרים שהמה רצים ונופלים אל תוכה לא כן עתה כשהיא מליאה עכ"ל השאלה: תשובה הלום ראיתי אחרי רואי בדברי הפוסקים האחרונים ז"ל אשר מימיהם אנו שותים כי יש בזה מקום לאסור משני פנים א' מצד שהוא גורם צידה בשבת על ידי הורקת המצודה ועוד מחמת טלטול הדגים שהם אסורים לטלטל כדאיתא בסי' ש"ח סעיף ל"ב שדג שאינו מלוח אסור לטלטלו מפני שאינו ראוי ע"ש ועוד שהרי היה מחוסר צידה בין השמשות. אמנם ראיתי ונתון אל לבי לחפש צדדי ההיתר כי התורה חסה על ממון ישראל בפרט במקום הפסד גדול כזה. ובתחלה נדון בדין פריסת מצודה בשבת אם יש בה איסור דאורייתא ואח"כ נתקע עצמינו לדבר הלכה בנ"ד הנה המג"א סי' שט"ז סק"ט כ' וז"ל הפורש מצודה ובשעת פרישתו נכנס חיה לתוכה חייב אבל אם נכנס אח"כ לתוכה פטור אבל אסור לפי שאינו יודע אם נצוד אם לאו כו' עכ"ל ואם כן זכינו לדין שאין כאן איסור דאוריי' בלתי אם לכד בשעת פרישתו הא לא"ה איסור דרבנן בלבד הוא דאיכא. ואין לדחות ולומר דע"כ לא כתב המג"א דפטור אבל אסור אלא במקום שהוא אצלו ספק השקול אם נצוד אם לאו וכדמשמע קצת לשון התו' משא"כ בזה כיון דמלתא דשכיחא הוא שנצוד כודאי חשבינן ליה וכן משמע קצת מלשון הירושלמי הביאו הפ"י פא"צ אבל ז"א דאדרבא דוק מרישא איפכא דדוקא אם לכד בשעת פרישתו הוי איסור דאורייתא אבל בפרישת המצודה אין כאן איסור וה"נ מסתברא מדקתני בשבת דף ע"ג דקחשיב אבות מלאכות הצד צבי כו' הרי דאיסור צידה שנינו ולא איסור פרישת המצודה אף שקרוב הדבר שיצוד וגם יש להוכיח כן ממקור דברי המג"א בזה הוא מהתוס' בשבת דף י"ז שכתבו אהא דקאמרי ב"ש אין פורשין מצודות כו' אע"ג דבשבת נמי אם פירש מצודה אינו חייב חטאת שא"י אם יצוד אם לאו מכל מקום גזרו לפרוש מצודה דלפעמים אתי לידי חיוב חטאת כגון שבשעת פרישתו ילכוד כו' וא"א דהיכא דהוה מלתא דשכיחא שיצוד חיובא נמי איכא הוי מצי למימר דגזרו משום דלפעמים אתי לידי חיוב חטאת היכא שקרוב הדבר שיצוד כגון הכא ועוד דא"כ מעיקרא לא הוו מקשו מידי שהרי כתבו שם אח"כ