בית אפרים סה

דפליג במשנה אחרונה וס"ל בכזית ואי ס"ד דמשערינן כמו שהיה ביבש אם כן צריך רביעית עכ"פ ואם כן אין חילוק בין משנה ראשונה לאחרונה ולפי מ"ש א"ש דבאמת ר"ע ודאי מדמה לה כמו דאכילה בכזית כמו כן שתיה ששותה הלח הוה שיעורו בכזית משא"כ משנה ראשונה ילפי מג"ש שכר שכר וס"ל דאין זה סותר ההיקש דהא דמקשינן מה אכילה בכזית אף שתיה בכזית כשיקרוש ממילא שהוא בלח ברביעית וכיון דקי"ל בנזיר כחכמים דמתרצין ההיקש והג"ש שלא יהיו סותרין זה את זה אם כן יש לומר דגם לענין ברכה כן הוא ולפי זה ניחא מה שהקשה הפמ"א שם דאם איתא דשביעה דשתיה דוקה ברביעית אם כן ליחשבה גבי עשר רביעיות ולפי מה שכתב' א"ש דגם גבי ברכה תליא בפלוגתא דמשנה ראשונה ואחרונה וכיון דגבי ברכה ל"ד יין אלא ה"ה מים ושאר משקים אם כן היה צריך לחשבם גבי חיוורתא וגבי חיוורתא לא מיירי בפלוגתא וכמש"ל ואמנם בלא"ה ניחא כמ"ש כיון שאינו מימרא לא חשיב ליה: עוד הביא הפמ"א ראיה מאיסור דם דמיירי לענין שתיה כמ"ש התוספות בשבועות דף כ"ג בשם הירושלמי ואפ"ה שיעורו בכזית כמו שכתב הרמב"ם ולכאורה היה אפשר לומר שמבואר למעיין שהתוספות העתיקו דברי הירושלמי בס"ד שם דאמר שא"א לומר בשקרש דהא תנינן דם שקרש אינו לא אוכל כו' אבל במסקנ' שם דחה זה דההיא לענין טומאת אוכלין מתניא אבל לענין חיוב שפיר מתחייב עליה כדאיתא הקפה את הדם כו' ושתייה בכלל אכילה יליף מקרא אחרינא התם ולפי זה יש לומר דמה דאמר ששיעורו בכזית היינו בדם שנקרש דוקא אבל מלשון הרמב"ם מבואר דעיקר חיוביה דדם בכזית הוא וכן מוכח בכריתות דף כ"א דקאמר דם שרצים לוקה עליהם בכזית כו' וגם בדף כ"ב אהא דתנן הלב קורעו כו' אמר ר"ז אמר רב ל"ש אלא בלב עוף שאין בדמו כזית כו' ולרש"י דמפרש דלאחר בישול מיירי שנקרש הדם בתוכו על ידי בישול אם כן אין ראיה משם אמנם התוספות ס"ל דמיירי קודם בישול וכ"כ שאר פוסקים אם כן מבואר דאף בכה"ג דם בכזית וצ"ל דדם שאני כיון דאפקיה קרא בלשון אכילה ולא נקט לשון שתיה ש"מ דאתי לאורויי דשיעורו בכזית כאכילתה וא"ל דאתי לאורויי דבעלמא שתיה בכלל אכילה דשתיה בכלל אכילה מקרא אחרינא נפקא ואף שי"ל דאתי לאורויי דדם שהקפ' עובר עליו מכל מקום כיון דעיקר דינא דדם לאו בהכי מיירי לא הו"ל למנקט לשון אכילה אי לאו דאתי לאורויי דשיעורו בכזית ומ"מ צ"ע מהא דאיתא בחולין דף ק"ח חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זה עם זה לוקה על אכילתו כו' וכן פסק הרמב"ם פ"ט מהלכות מ"א ורש"י שם פירש הכי משערינן יין וחלב וכל משקה לשערו בכזית מביא כוס מלא משקין ומביא כזית ונותן לתוכו כו' אלמא דגם חלב האסור משערינן בכזית ללקות עליו אף על גב דמשקה הוא ובב"ח לא כתיב ביה אכילה דנימא דמש"ה שיעוריה בכזית כאכילה ואפשר דטעמא כיון דרחמנא אפקי' לאכילה בלשון בישול וכמו דבבישול מתחייב על כזית כמו כן באכילה אלא דהיא גופא ראיה בעי דמנ"ל דבישול היינו בכזית ועוד דתינח ללוי התם אבל רב ס"ל דאין לוקה על בישולו כ"א כשיש שיעור כזית ודוחק לומר כיון דבבשר אזלינן בתר כזית ככל איסורין דעלמ' מסתמא כשחייבה תורה על צירוף שניהם גם כן בכזית הוא דמכל מקום קשה דמנ"ל שיהא החלב נגרר אחר הבשר ואימא איפכ' ולאיסי בן יהודה ולר"ש שם דף קט"ו וקט"ז דילפי לאסור בב"ח באכילה מג"ש מטרפה דכתיב כי עם קדוש אתה ונאמר להלן ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טרפה כו' ואם כן שפיר ילפינן מהתם דשיעוריה דבב"ח כאכילה דטרפה שהוא כזית משא"כ למאן דיליף מדכתיב ג"פ לא תבשל צ"ע: ולכאורה יש ראיה דגם בשאר איסורין משקין בכזית מדאמרינן בבכורות דף ו' וחלב דבהמה טהורה מנ"ל דשרי אי לימא מדאמר רחמנ' בשר בחלב הא לחודיה שרי ואימא חלב לחודיה אסור באכילה ומותר בהנאה כו' ולכאורה בפשיטות מצי לדחויי דחלב דאסור משום אמ"ה כיון דמשקה הוא שיעורו ברביעית משא"כ משום בב"ח לוקה בכזית וע"כ לומר דאי נמי משום אמ"ה אתינן עלה לוקה בכזית משום דכתיב גבי איסור אמ"ה אכילה ואכילה בכזית ולפי זה מוכח דגם בערלה ומעשר שני דכתיב בהו לשון אכילה דאף השתיה שיעורה כאכילה וצ"ע: והנה לכאורה יש להביא ראיה לדברי הרמב"ם בהלכות שבועות מדאמרינן בנזיר דף ד' אמר רבא שבועה שאשתה ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חיילא על שבועה והשתא תיקשי כיון דקי"ל רביעית יין לנזיר אם כן יכול לקיים שניהם לשתות כשיעור כזית שבזה יצא ידי שבועתו ואפ"ה לא חייל נזירותו ודוחק לומר דמכל מקום אף כזית אסור לנזיר לפי מה דקי"ל כרבי יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה דז"א לפי מה שפסק הרמב"ם פ"ה מהלכות שבועות דהנשבע לאכול פחות מכזית נבלה וטרפה חייב על השבועה אם כן ה"נ מה"ת יחול הנזירות שלא ישתה אף חצי שיעור לעבור על השבועה וגם אין לומר כיון דלר"ש אתי ולדידיה חייב בכל שהוא כדאית' שם לקמן דכ"ש למכות ז"א דא"כ מאי פריך ורבנן נמי הא מבעיא ליה לאסור יין מצוה כו' דלמא רבנן לטעמייהו דרביעית בעינן ומה"ט נמי אין לדחות ולומר דרבא התם אליב' דר"ע קאמר דס"ל דשתיה בנזיר בכזית דאם כן לא פריך אדרבנן אלא ודאי דגם בנשבע שישתה שיעורו ברביעית אך דמכל מקום אין מכאן ראייה רק אם נשבע על השתיה בהדיא משא"כ אם נשבע שלא יאכל ושתה אפשר דבשיעור כזית מחייב כיון דמטעם שתיה בכלל אכילה אתינן עלה ומהרמב"ם משמע דאף בכה"ג השיעור ברביעית וכמ"ש הפמ"א וגם לענין נשבע על השתיה בהדיא יש לדחות ראיה זו שיש לומר דע"כ לא קאמר הרמב"ם דנשבע לאכול פחות מכזית נבלה דחייב היינו לענין חיוב אבל מכל מקום לא שרינן ליה למיכל כיון דחצי שיעור אסור ואף שעי"ז עובר על השבועה שב ואל תעשה הוא וה"נ כיון שעל ידי הנזירות נאסר אף בכזית הוא חל עליו ואף שצריך עי"ז לעבור על השבועה כיון שהוא בשב ואל תעשה. ועוד יש לומר דמכל מקום שפיר משכחת לה יין של מצוה כגון שנשבע בפירוש שישתה רביעית יין והכי פריך ורבנן הא מבעיא ליה כו' וכעת ראיתי לקצר בזה: דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד שאלה טו חוטר מגזע ישישים. רד עם אל ועם קדושים. מתקו ותבונתו משמח אלקים ואנשים. לא עממוהו ארזים וברושים. טוב לישראל מרכב ופרשים. ה"ה כבוד אהו' ידידי הרב הגאון מו' ישעיה ברלין נ"י: אחד"ש הפעם אודה ד' כי זכינו לשיחתו. ואם כי לגבי דידיה מלת' זוטרתי היא כדי שאילת שלום הפליא והגדיל לעשות להחיות עם רב וזכות הרבים תלוי בו. ועתה באתי על דברי תורה הנה זה ימים למחזי אתיתי בספרו דמר וראיתי אני את המראה אשר נתחבט מר באות ב' בהא דקאמר הגאון משמיה דר' יוחנן צריך האדם שיהא לו ב' עטיפות כו' ובהשמטות שבסוף הספר הוסיף נופך בזה אשתומם על המראה שנראה ברור כוונת הגאון לדברי הירושלמי פ"ח דפאה וכן הוא במדרש וילקוט רות כלשון השאלתות רק דגרס ר' יוחנן במקום ר' חנינא ועיין בהגהות מיימוני הל' שבת פ' למ"ד אות ב' מבואר דגרס גם כן ר' יוחנן וע"ש שחסר בלשונו וצריך להגיה כלשון המבואר בילקוט ע"ש: ב וזאת שנית באות ג' אמר ר"ה לא ישכור כו' הואיל וניתן לדרוש ולהגיה בהורמנתי' דמר אמינא שכצ"ל אמר ר"ה היה מהלך בשבת ופגע באמת המים כו' שהרי השאלתות קאי אחר מימרא שלא יהא הלוכך של שבת ובש"ס אמרינן מה היא כי הא דאמר ר"ה כו' ועיין בר"י וקצת משמע כן בסוף הסימן במאי דכתב א"נ דקאזיל לדבר מצוה כו' וע"ש כנלענ"ד וד' יודע האמת: ג באות י"ב כ' מר שלא נמצא באחד מהפוסקים שהוא דעת הי"א שהביא רמ"א דהיינו הרא"ש ותה"ד כו' שנסתייע מדברי השאלתות שפסק כן להדיא ותמהני במה דקא חשיב לתה"ד בין הי"א דהתה"ד לא מיירי בהכי רק לענין אם מותר לישא אשה שאינה בת בנים למנוע מריבה בתוך ביתו וע"ש דלענין למכור ס"ת הביא דעת הרא"ש ודעת הרי"ף ונסתייע יותר מדברי הרי"ף ועיין בספר המלחמות להרמב"ן שהביא דברי השאלתות בזה ועיין ח"מ וב"ש: ד באות ט"ז בהא דכ' בה"ג בהלכות בכורות דהלכה כר"מ ע"ז כתב להגיה לפי שלא די שדברים אלו סותרין למ"ש התוספות בשמו