בית אפרים ס

שהם חטים שאינם באים לידי חימוץ אינו יוצא וכמו שכתב הרא"ש לפרש דברי הירושלמי דמקשה הכי אההיא דאורז: ואמנם במק"ח שם כ' שזה סברת הרמב"ן שם ולענ"ד ז"א דגם הרמב"ן היה מודה לסברת הרא"ש אם נימא דלוקין על טכ"ע ועכ"פ היכא שיש בתערובות כבא"פ אבל הרמב"ן באמת סבירא ליה דהכא מיירי דליכא כבא"פ מדתלי התנא בהא דאם יש בה טעם דגן כו' וכן מבואר ממ"ש הא כל היכא דליכא כבא"פ דכ"ע ל"ד. ומה שכתב הרמב"ן ונהי נמי דטעמא לא בטל האיך יוצא ידי חובתו בפסח הא עיקרא אורז הוא כו' לא למימרא דאפילו אם לקי עליה מדאורייתא אלא ר"ל דאע"ג דטעמא לא בטל דהא קי"ל טעמו ולא ממשו אסור מכל מקום אינו כעיקר ממש דהא אין לוקין וכן מבואר מדברי הרא"ש דמפרש הכי שכ' ולא ידענא מאי קמ"ל דלמה יוצא בו כיון דליכא כבא"פ כו' רק הרא"ש סבירא ליה דשפיר לוקין על טכ"ע והך דטעמו ולא ממשו אין לוקין כדמפרש ר"ת במב"מ ובשם ר"ח כהן כתב דמיירי בכבא"פ אך הרמב"ן נראה דסובר דאף אי איכא בתערובות כבא"פ מכל מקום אין נהפך להיות כעיקר ואין לו לצאת עד שיאכל פרס והיינו דקשי' ליה דמהך מתני' משמע דבאכילת כזית לחוד סגי אבל ודאי דהרמב"ן מודה דאין לחלק בזה בין קיום מצות מצה לאיסורין דמאין הרגלים לחלק בכך דכמו אם היה בעיסת אורז טעם דגן של חמץ היה לוקה עליו השתא שיש בו טעם דגן של מצה יוצא בו ומה בין זו לזו ולא מצינו בשום מקום דרשה דעיקרה מצה בעינן ולא טעם ולמילף חלה מיני' אם לא שנאמר כיון דלחם כתיב בקרא וכיון שאין כאן רק טעם לבד אין כאן תוריתא דנהמא ואינו יוצא אבל באמת ז"א שזה הטעם הוא טעם של מצה שיש עליו תוריתא דנהמא ויוצא בו ואם נאמר כן נימא איפכא שבלוע מלחם חמץ אין בו משום טכ"ע דהא דאמרינן הקישה ז' ימים כו' מי שאיסורו כו' והכי נמי איפכא ועיין ברשב"א בתה"א ובחי' חולין דף צ"ח שכתב בשם הרמב"ן שכתב כרש"י דטכ"ע דרבנן אך כתב שם טעמו ולא ממשו כגון מין בשא"מ שאין ממש האיסור לא בעינן כו' אלא נתבטל לגמרי כגון טיפת יין כו' ע"ש משמע לכאורה דכה"ג דעיסת אורז שפיר חשיב טעמא וממש' וכן כתב הרשב"א שם בחי' לעיל מיניה וז"ל ועוד דאמרינן עשה עיסה כו' וזו אינה קושיא דשאני התם שממשו של חטים בעיסה אבל בליעת טעם לבד אינו כעיקר מה"ת ומדברי הרמב"ן אלו שהביא הרא"ש בהלכות חלה נראה דהרמב"ן בכל גווני ס"ל דכבא"פ ל"ד וכמש"ל: ומ"ש במק"ח שדברי התוספות דחוקים מ"ש הך דהכא פליגי דמנ"ל להקשות כו' לק"מ דהמקשה דהכא משמע ליה דע"כ הברייתא לאו משום היתר טעמא אתי עלה דא"כ הו"ל נמי למיתלי מלתא אם יש טעם מצה ומדתלי טעמא דמצה היא אלא שנקראת כו' משמע דלאו משום טעמא אתי עלה אלא משום דעיקרה מצה וא"כ ע"כ פליגי אמתני' דהתם וסבירא ליה דטכ"ע ל"ד ואין ההיתר כאן רק משום דלא בטל ברוב והתם סבירא ליה דעיקר ההיתר משום דמכ"ע וא"ל אם כן נידון מינה איפכא דמדתלי התם באורז משום טכ"ע מכלל דאי לאו טעמא העיקר לחוד היה בטל ז"א דאפילו אי איכא עיקר דלא בטל מכל מקום בעינן טעמא דווקא ועיין בפר"ח סי' תמ"ב ובמק"ח שם סימן תמ"ב השיג על הפר"ח וכתב דאין ראיה מהך דעיסה מן האורז דמצה שאני כדאמרינן לענין מצה מבושלת ע"ש באורך ואין הנדון דומה דהתם אמרינן דבישול מפיג גוף הטעם המצה ממנו ואינו קרוי לחם ואנן לחם בעינן והוי כי האי דמנחות דמצה לכי מעפש' הו"ל כתבלין אבל בהא דעיסה מן החטין ואורז שאם החטין לא בטלי הרי יש כאן ממשו' של החטין ועמד בהם טעמם גם כן רק שהוא אינו מרגיש הטעם מחמת שרבה עליו תערובות מין האחר ולכך אינו מרגיש הטעם ובשביל זה לא בטל שם לחם ממנו שהרי הכזית חטים בעצמותו ממשו וטעמו קיים משא"כ במצה מבושלת שהכזית מצה בעצמותו פג טעמו ואין שם לחם עליו אע"כ דגם מחמת שאין מרגיש טעמו על ידי רבוי התערובות ממין אחר אינו יוצא ידי חובתו דמה בכך שהכזית בעצמותו לא פג טעמו מכל מקום באכילתו אינו טועם טעם לחם ואם כן ה"נ לענין איסורין כיון דאינו מרגיש טעם האיסור באכילתו אעפ"י שהעיקר לא בטל מ"מ אין לדונו כאוכל איסור כיון שאינו מרגיש טעם האיסור ואין מקום לחלק בזה בין מצה לשאר איסורין: שאלה יד שאלה בדין שתיית יין ושאר משקים כמה שיעורו להתחייב בברכה אחרונה: תשובה בש"ע סי' ק"ץ כתב שיש ספק אם השיעור בכזית או ברביעית והוא מדברי הר"י בתו' דברכות. והט"ז שם הביא בשם הלבוש שהספק הוא שמא צריך רביעית כדי שאם יקרוש יעמוד על כזית כדאיתא בשבת ר"פ המוציא יין והט"ז השיג ע"ז דא"כ ה"ל לר"י לספק עוד דשמא בעי אפילו יותר מרביעית כדאמר התם ביין דקליש כזית הוי טפי מרביעית ע"ש ולכאורה אין זה השגה דאפילו תימא בספיקו דאביי שיש לחלק בין המשקים מ"מ י"ל דביין אית לן למפסק הלכתא כר' נתן דאמר התם יבש בכזית והיינו דכזית בקרוש הוי שיעור רביעית בלח וכן פסק הרמב"ם בפ' י"ח מהלכ' שבת כר"נ ולכאורה נראה שזה תלוי בפלוגתת רש"י והתוס' שם דרש"י מפרש הטעם דיבש בכזית אע"ג דברובע רביעית סגי להוצאת שבת כדאמר ר"נ התם והכי סבירא ליה לרבא היינו משום דהוא מידי דחשיב דראוי למזיגה וכשימזגנו יעמוד על רביעית משא"כ יין קרוש שאינו ראוי למזיגה בעי רביעית דוקא משא"כ התוס' שם סוברים דאין חילוק בין קרוש ללח לענין מזיגה רק הטעם משום דרב יוסף ואביי ס"ל דרביעית יין חי בעינן לכוס של ברכה ע"ש ולפ"ז לדידן דקי"ל כר"נ ורבא התם דברובע רביעית סגי לכוס של ברכה א"כ ע"כ לומר דר"נ דאמר יבש בכזית משום דרובע רביעית כשיקרוש עומד על כזית אך הדבר קשה לאומרו כיון דבש"ס משמע דדבר לח הנקרש מתקטן שיעורו ואם נאמר דרוב רביעית כשיקרוש עומד על כזית נהפוך הוא שמתגדל שיעורו שהרי כזית הוא חצי ביצה ורובע רביעית הוא רובע ביצה וחצי רובע ביצה ולכאורה היה אפשר לומר דרבא לשיטתו בנדה דף כ"ד דאמרינן התם המפלת שפיר מלא גנונים אין חוששין לולד ופריך אימר איתמוחי אתמח אמר אביי כמה יין חי שתת אמו של זה רבא אמר מלא תנן אם איתא דאתמח מחסר הוה חסר הרי מבואר דבשר הוולד כשנימוח שיעורו מקטין ומצאתי לאא"ז הגאון ז"ל בתב"ש סי' ל"ו שכתב על דברי רש"י בריאה שנשפכה כקיתון כו' וחסרון הוא שמתחלה כולה מליאה ועכשיו חציה ריקנית שיש לפרש דבאמת כולה מלאה רק דכל דבר הנקרש כשנמס והיה למי' ראוי להיות כמותו כפלים כדמעיקרא כדאיתא בשבת דף מ"ז דם יין דקליש דכל זה אינו במשמעות לשון ונראה דדוקא בדם שנקרש אמרינן הכי אבל בשר הריאה שהוא תפוח אז כשנימוח הוקטן שיעורו מכמות שהיה וכן משמע בנדה דף כ"ד עכ"ל וכוונתו לדברי רבא דלעיל ולפ"ז אנן בדידן דלענין משקים איירינן גם רבא מודה דבנימוח שיעורו מתגדל ואם כן אליבא דרבא דסבירא ליה רובע רביעית סגי קשיא הך דר"נ שהצריך כזית ליבש דלרובע רביעית בפחות מכזית סגי (ומה דקשה על אא"ז דמייתי ראיה מדרבא בנדה דהא התם לא קי"ל כוותיה אלא כרב אדא בר אהבה דאמר גנונים תנן ואם איתא דאתמחי בחד גוונא הוי קאי הארכתי בזה בחיבורי בית אפרים בקונטרס הראיות לסי' ל"ו עיין שם) וגם כי הדבר קשה לאומרו דאביי ורב יוסף ליפלגו בהא עם רבא בפלוגתא רחוקה דלדידהו מתרבה כמות הדבר שנימוח ולרבא מתמעט ובפרט בדבר שהיה אפשר להם לעמוד על הבירור וגם דלפ"ז צריך לומר דאליבא דרבא נחלקו ר' נחמן ור' יוסי בר יהודה במציאות זה וזה דוחק ויותר נראה דלרבא אתיא הך דר' נחמן כר"ש דכל המשקין ברביעית אף היין ולכך בעי כזית אבל לדידן דקי"ל ברובע רביעית סגי באמת לא בעי כזית לפי סברת התוס' דלא סבירא ליה דיין קרוש אינו ראוי למזיגה אלא דלפי זה קשה דמנ"ל להתוס' להוכיח מדקאמר אביי דלר"נ כזית בעי רביעית מוכח דסבירא ליה לאביי דרביעית יין חי בעינן לכוס של ברכה וכן כתב התוס' בפסחים דף ק"ח דמכאן מוכח דרביעית בעי דלא כמסקנת הסוגיא שם דברובע רביעית