בית אפרים נט

אחרים והנה כפי המבוא' מדע' הפוסקים נראה דס"ל דהלכתא כר' אילא דחטים ואורז דוקא שנינו וכן נראה שהוא דעת הרמב"ן דאף על גב שהביא הפלוגתא מכל מקום לענין דינא נראה דס"ל כרב אילא דמסתבר טעמיה וכ"כ הרשב"א והתשב"ץ וכ"כ ה"ה בשם הרמב"ן אבל רבינו ירוחם נתיב ה' ת"ג. לענין מצה כתב דהרמב"ן כתב שפי' הדבר בירושלמי דחטים ושעורים גוררים המין המתערב עמהם והרא"ש כתב שאין צריך לכל זה דטכ"ע באינו מינו דאורייתא עכ"ל וצ"ע דאיך פסיקא לי' להקל גם בשעורים גם מה שכתוב בשם הרא"ש צ"ע וכמש"ל דגם הרא"ש ס"ל גרירה דוקא ומה שכתב הרא"ש ודברים שאין בהם צורך הם ולא ידענא מאי קא קשי' לי' (ע"ש דיש לפרש מ"ש ודברים שאין כו' היינו שכשסיים דברי הרמב"ן כתב שעוד האריך הרמב"ן ודברים שאין בהם צורך הם לכך לא העתיקם כנ"ל כוונת דברי הרא"ש ז"ל) היינו שבזה חולק על הרמב"ן דאליבי' לכך יוצא בכזית ממנו ידי חובת מצה משום שדרך עיסה שנו וחטים גוררים האורז שדרך לעשות מהם עיסה ביחד אהא פליג וקאמר דלאו מהך טעמא אתינן עלה דעיקר מה שיוצא י"ח הוא דהכזית חטה מהפך כולו לחטים וטעמא דגרירה איצטריך משום דאל"כ אינו יוצא שהרי הכזית שאוכל אינו יכול לבא לידי חימוץ כיון שרובו אורז וברבינו ירוחם נתיב כ"א ח"ג כתב גם כן דברי הרמב"ן ולא כתב שהרא"ש חולק ושם פסק ג"כ דשעורים גוררים ושם יש לומר דלחומר' הוא וכה"ג אמרי' בזבחים בהתערובות חייבת בחלה מדרבנן אבל צ"ע דפוסק ה"ל לפרושי דהוה חומר' דאתי לידי קול' דלמא מפריש מן החיוב כו' ועוד דגם לענין מצה פסק הכי לקולה וכמש"ל ועיין בא"ר סי' תנ"ג שכתב וז"ל גם תמוה לי הא רבינו ירוחם כתב חטים ושעורים כו' המין המתערב עמהם הרי להדי' דאין חילוק בין אורז לשאר מינים ואין מקום לתמיהתן כמש"ל דלמ"ד שעורים ג"כ ס"ל דגורר כל המינים משא"כ למ"ד חטים דוקא אורז נמי דוקא וזה מבואר בדברי הרא"ש בשם הרמב"ן: וצ"ע על הש"ע דלמה לא ביאר בסי' ר"ח דבאורז וחטים לא בעינן כבא"פ ובטעם לחוד סגי כמו שיוצא בו ידי חובת מצה וחייב בחלה משום גרירה ולכאורה אפשר לומר דדוקא בחלה ומצה דילפינן להו מהדדי דג"ש לחם לחם דבעינן שיכול לבא לידי חימוץ משא"כ לענין ברכה דארץ חטה ושעורה כתיב וכוסמן ושבולת שועל ושיפון בכלל הם א"כ לא איכפת לן אם בא לידי חימוץ או לא רק אם יש מהנך מינים כשיעור דאורייתא לכל חד כדאית ליה למר בנ"ט לחוד סגי ולמר ככבא"פ והלכך אף בשאר מינים מ"מ אם יש כשיעור דאורייתא סגי אלא שצ"ע דבסמ"ג עשין כ"ז כתב מ"ע מן התורה לברך על אכילת לחם שנאמר ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם ואכלת כו' ולחם הוא פת הנעשה מה' מינים כו' וכן בחלה שנאמר לחם וגמרינן ממצה כו' משמע דשוים הם הלכך נ"ל כמ"ש הל"ח הל' חלה ס"ק מ"ג שנ"ל דדוקא לענין חמץ ומצה יש חילוק אבל לא לענין חלה וליתא דהא דכתב הרמב"ן שם דדרך עיסה כו' ונ"ל טעמא דמלתא משום דאע"ג דילפינן ממצה דמין הבא לידי חימוץ בעינן מכל מקום כל שיש בתוכו כזית ממין זה שיכול לבא לידי חימוץ הרי הוא מהפך כולו וחשיב כאלו כולו מה' מינים וחייב בחלה משא"כ במצה בעינן שאותו כזית עצמו שאוכל לצאת בו י"ח מצה יהא יכול לבא לידי חימוץ כדיליף מקרא דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא י"ח בפסח משא"כ בחלה אפילו כזית א' מה' המינים אותו כזית מהפך את כולו ומחייבו בחלה ואפילו אין כשיעור מהדגן כיון שיש כבא"פ ממין שיכול לבא לידי חימוץ (ועוד דבירושלמי דחלה ובפסחים מבואר עוד כמה מ"ד דילפי גבי חלה מקרא אחריני) ומינה לענין ברכה גם כן סגי בזה אם נימא דמהפך את כולה ולענין עיסת האורז וחטים נראה דאע"ג דלהרמב"ם וסייעתו קרוי לחם לצאת י"ח מצה משום גרירה אע"ג דליכא כבא"פ מכל מקום לענין בהמ"ז חטה ושעורה בהדיא כתיב ובעינן שיהא ממינין אלו שיעור דאורייתא כמבואר לקמן דף ל"ח דקרא דוברכת אדלעיל מיני' קאי אארץ חטה ושעורה אלא דקרא דארץ אשר לא במסכנות כו' הפסיק הענין אליבא דרבנן למעוטי השאר משבעה מינין ואליבא דר"ג למעוטי כוסס וא"כ ל"ש בזה טעם גרירה כלל ולעולם אזלינן בתר כבא"פ ולפי"ז מה שכתב המ"א סי' ר"ח דמוכח אליבא דבאורז מברכין המוציא וג' ברכות אע"ג דליכא כבא"פ ולפמ"ש אין זה מוכרח די"ל כיון דחטה ושעורה כתיב לא מהני גרירה עד דאיכא כבא"פ דאז שפיר יוצא אף בכזית ממנה דנהפך הכל וכמ"ש לעיל דזהו כדעת ר"ח שהביא הרא"ש: איברא שצ"ע לענ"ד על מ"ש הרא"ש כיון דטכ"ע יוצא בכזית אליבא דר"ח ולהר"ח בכבא"פ דמה בכך דמ"מ מי עדיף מהעיקר וכי ס"ד דמיירי שאין טעם האורז נרגש כלל זהו דחוק לומר כן וגם דמוכרח להיפך למעיין דודאי שטעם האורז נרגש בו אלא שגם טעם הדגן נרגש בו וכיון דתרווייהו שווים הם מה חזית דתימא טעם החטים עיקר זיל בתר איפכא דטעם האורז עיקר כיון שהוא הרוב ועכ"פ להוי כאוכל מחצה מחטים ומחצה מאורז ואין ראיה ממאי דחזינן דלר"ת לוקה על כזית מהאיסור (ועיין במ"כ פרק ה' מה שהשיג על מע"מ ובחנם השיג דמ"ש מע"מ וז"ל בכדי א"פ כיון דאין באכילתו שהתחיל לאכול עד שגמרו מצטרפת אכילתו ולוקה אין כוונתו לפרש דכאן צריך שיאכל כך אלא שכותב הביאור מהו כבא"פ ומפרש דהיינו כשהוא בעיני' ואוכל חצי זית עתה וחצי זית ב' בתוך א"פ מצטרף ולוקה והכא כיון שיש בתערובות כשיעור הזה אז הוא נהפך כולו לאיסור ולוקה על כזית וזה פשוט שאיך יכתוב המע"מ פירוש על הרא"ש נגד דברי הרא"ש במקומו שביאר כך להדיא וז"ל והאוכל כזית לוקה כדחזינן כו' וכך כתב להדי' סוף חלה) והיינו משום שההיתר הוא נהפך לאיסור מחמת הטעם היינו משום חנ"נ ור"ת לשיטתו דסבירא ליה חנ"נ בכל האיסורין אבל לצאת ידי חובת מצה אין לנו לומר כן ועוד שהרי בסי' צ"ב פסק דלא אמרינן חנ"נ ושמא י"ל דכיון דהכא אכול מצה אמר רחמנא והא אכל כזית שיש בו טעם דגן ומדה הוא בתורה דטעם כעיקר ולא איכפת לן מה שיש כאן טעם אורז גם כן ומחוורתא דמלתא לענין מעשה שלא לברך בה"מ בכה"ג עד שיאכל מן התערובות בכדי שבודאי אכל כזית דגן כנלענ"ד: דברי הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד אחר כותבי זה כמה שנים נדפס ס' מקור חיים לשארי הגאון אב"ד דק"ק ליסא וראיתי שהקשה על הפר"ח מהרא"ש דסוף חלה שגם אני עמדתי ע"ז והבאתי שם דברי הש"ך בי"ד שכתב ג"כ להפר"ח ותמהתי ע"ז מדברי הרא"ש ומ"ש במק"ח שם דהפר"ח סובר דהרא"ש לא כ"כ רק כשבא לצאת ידי חובו באכילת כזית מהתערובו' כו' נפלאתי שהרי הפר"ח כ' דלדיעה קמא בעי שיהא כזית בכא"פ באופן שיאכל א"פ ממנו משא"כ להרא"ש יוצא בכזית ממנו כשאוכלו אף בתערובות שאר מינין כן מבואר מדבריו להדיא ומה שכתב מהירושלמי דבעי רובא דגן הארכתי בתשובה ומה שכתב על התוס' במנחות דקשה דכי יפלוג אכל התורה כולה דקי"ל טכ"ע ואפילו אטעמו וממשו דהיינו כבא"פ כו' ע"ש ולק"מ דהתם מקשין התוס' כך אהא דאמר ר"ל הפיגול והנותר כו' דהתם כיון שאכל כל הג' זתים ביחד הוי כאיכא כזית בכא"פ ואכל את כל הפרס ובכה"ג כ"ע מודים דטכ"ע דאורייתא כמבואר שם בתוס' דף ע"ט מה שאין כן כאן דאפילו תימא דאיכא כזית בכא"פ מכל מקום הא לא מיירי שאכל פרס שלם מן התבלין באופן שאכל מן המצה כבא"פ ואם כן בכה"ג פשיטא דאין הכרח שיסבור טכ"ע דאורייתא והרי באמת דעת כמה פוסקים לדינא דטכ"ע לאו דאורייתא אף באיכא כבא"פ רק מהא דהעושה עיסה מן החטים כו' באמת מוכח דטכ"ע כמו שכתב התוס' בזבחים שם דף ס"ט ד"ה אמור רבנן בטעמא ועיין בחולין דף ומ"ש בס' מק"ח לחלק בין איסורין י"ל דטכ"ע מה שאין כן לענין מצה בעינן עיקרו מצה לא ידעתי מנ"ל לחלק בהכי דאם נאמר דבטעם נבילה לוקה כמו על עיקר נבילה אע"ג דבקרא נבילה כתיבה הטעם כעיקר ה"נ שפיר יוצא בטעם מצה אע"ג דמצה כתיב בקרא וכך הם דברי הרא"ש בהל' חלה ומ"ש תדע שאם בישל ירקות כו' לא ידענא מאי עדיפותא דירקות מאורז שאינו בא לידי חימוץ ומה לי אורז ומה לי ירקות אם לא שנאמר כהירושלמי דהאורז גורר אבל לולי זאת היינו אורז היינו ירקות ואם כוונתו דאם נימא כסברת הרא"ש דטכ"ע הוי כטעם וממש לא הוי משתמטי הפוסקים לכתוב הדין בירקות דיוצא בכה"ג ז"א דפשיטא דלדינא גם הרא"ש מודה דבכה"ג בירקות לא יצא דלא יהא אלא