בית אפרים נז

למ"ד בתר בטל קשה דמה בכך דלכי מעפשא הוי כתבלין דהא מ"מ הוא מין בשא"מ מצד עצמותו ושפיר היה למצה להתבטל וכן הקשה דודי הגאון נ"י ונראה שזה כוונת התוס' בזבחים שציינו הקושיא אהא דאמרינן שם מין בשא"מ בטעמא ולא הזכירו תירוץ התוספ' במנחות דהך סוגיא פליגא ע"ש. ולכן נלע"ד דהנה הר"ן פרק הנודר מן המבושל הביא דברי הרי"ף בפת שאפאה עם הצלי כו' דאסור משום דשיל"מ וכן באשה ששאלה מים ומלח כו' וכתב שהקשו ע"ז דהא הו"ל מין בשא"מ ובטל אף בדשיל"מ והאריך לתרץ ותוכן דבריו דס"ל לר"י מב"מ לא בטל משום דכתיב ולקח מדם הפר כו' וס"ל לר"י דאזלינן אם הם שוים בשם העצם לא בטל ורבנן אזלי בתר איסור והיתר דכל ששניהם היתר אין מבטלין זה את זה ולכך בדשיל"מ כיון שסופו להיות מותר מצטרף הך סברא ששוים בשם העצם אף לרבנן משא"כ במבשא"מ כיון שאין שמם שוה וגם עכשיו הוא איסור לא איכפת לן מה שעתיד להיות היתר לאחר זמן ולפיכך בפת שאפאה עם הצלי כיון דהם היתר בהיתר אם היה רוצה לאכול בלא חלב וכן באשה ששאלה כיון שבמקום שרגלי שתיהן שוה היתר בהיתר הם לא איכפ' לן מה שהם מין בשא"מ מצד עצמו כיון דלרבנן לא אזלי בתר העצם כלל רק בתר איסור והיתר ע"ש ולפי זה א"ש ומדוקדק ג"כ מה דלכאורה צ"ע דלעיל בסוגיא פריך ממתני' דשני מנחות וכן אח"כ פריך מברייתא וקאמר הש"ס הא מני אילימ' רבנן הא ס"ל עולין הוא דלא מבטלי כו' אלא לאו ר"י כו' וכאן לא קאמר הש"ס ולא מידי ופריך בפשיטות אא"ב בתר בטל כו' ולפי מ"ש א"ש דאדרבא הך ברייתא דתיבלה בקצח לא מצי אתי כר"י דס"ל מין במינו לא בטל דלדידיה דס"ל דשוים בשם העצם בעינן וא"כ הכא שהם חלוקים בשם העצם ודאי דבטל לר"י אלא ע"כ דאתי כרבנן ולרבנן אף דמצד עצמם הם מין בשא"מ מ"מ כיון דהתבלין ומצה הוא היתר בהיתר ולא בטל ואף ע"ג דלענין לצאת י"ח מצה לא הוי תבלין כמצה מ"מ אין בכך כלום כיון שעכ"פ תרווייהו חזו לאכילה בסתם בלא חובת מצה וכמ"ש הר"ן לענין פת שאפאה עם הצלי דמיקרי היתר בהיתר אע"ג דאין ההיתר רק בלא חלב וכן לענין שאלה דמים ומלח אע"פ שאין ההיתר רק במקום שרגנ שניהן שוה ע"ש וה"נ כאן אך דמ"מ לא עדיף הך מב"מ דהיתר בהיתר לרבנן ממב"מ בשם העצם לר"י דבעינן דוקא דאפשר למהוי כוותיה דהא תרווייהו מחד קרא ילפי מדכתיב ולקח מדם הפר דרבנן ס"ל דעולין אין מבטלין זא"ז דהיינו לומר כיון ששניה' כשרים לזריקה הו"ל היתר בהיתר דלא בטל ור"י ס"ל דכיון דדמו בעצם אין מבטלין וכיון דר"ח ס"ל לר"י דבעינן דוקא אפשר למהוי כוותיה א"כ כמו כן לרבנן במקום שהם היתר בהיתר ולפי זה שפיר פריך אא"ב בתר בטל א"ש דלכי מעפשא הוי כתבלין וכיון דשניהם היתר הו"ל מב"מ ואתיא כרבנן אלא א"א בתר מבטל מה בכך שהם שניה' היתר כיון שא"א למבטל להיות כבטל: ולפי"ז מתורץ קושית התוספו' דהנה הרא"ש בסוף הלכות חלה אהא דעושה עיסה מן החטים כו' כתב בשם הרמב"ן שהקשה דהא כיון דליכא כבא"פ הו"ל טעמו ולא ממשו דלאו דאוריית' ולכך כתב תירוץ הירושלמי משום שהחטים גוררים את האורז לבא לידי חימוץ והא דמוכיח הש"ס דנ"ט דאורייתא הוא משום דאי ס"ד דהטעם בטל איך יגרור את אחרים ע"ש (והנה תיר' זה צ"ע דהא הך דגורר את האורז ע"כ לאו דינא הוא אלא צ"ל שכן הוא הענין לפי החוש וא"כ כיון דבאמת יהיב ביה הדגן טעמא שפיר יוכל להיות שגוררו להביאו לידי חימוץ ומה בכך דטעם כעיקר לאו דאורייתא) ולפי ענ"ד י"ל דאע"ג דהיכא דליכא בתערובות כבא"פ הוי טעמו ולא ממשו היינו דוקא באיסור והיתר משום דכל דליכא כולי האי הרי הממש הוא בטל בתערובות ושפיר מיקרי טעמו ולא ממשו משא"כ היכא שהוא היתר בהיתר דאין הממש בטל בתערובות אז שפיר ה"ל טעם הבא מן הממש והוי דאורייתא (ואע"ג דאי ליכ' כבא"פ א"כ א"א לו לצאת בזה דהא צריך לאכול הכזית מצה בכא"פ משום הא לא ארי' דשיעור אכילת פרס הוא מיסב ואוכל בלפתן והיינו ששוהה קצת באכילתו וכאן מיירי שבאמת אכל במהירות יותר דהא קי"ל דאפי' בלא מצה יצא והלכך אע"פ שבתערובות לא היה שם כזית מצה בשיעור כא"פ מ"מ כיון שהוא מיהר לאכול בתוך שיעור אכילת פרס שפיר ה"ל טעם הבא מן הממש ועוד נראה דאף אם לא אכל רק כביצה או יותר ויש בו טעם שיעו' כזית שפיר יצא ואינו בכלל טעמו ולא ממשו כיון שיש בתערובות הזה כזית מן הממש שנימוח בתוכו ואעפ"כ לא נתבטל מטעם היתר בהיתר ולא דמי לענבים ששראם במים ויש בהם טעם יין אע"ג דהענבים לא נתבטלו בעצמם שהרי היו נכרים מ"מ לא מיקרי טעם מן הממש כיון שאין שם כלל בעין שהרי לא נימוח משא"כ כאן שיש בעין בתוך התערובות כמה זתים מן המצה אז טעם שלהם כעיקר שהרי העיקר שבתערובות לא נתבטל שהרי חטים ואורז הוא היתר בהיתר כמש"ל: אלא דאכתי קשה למ"ד בתר מבטל אזלינן א"כ מה בכך דחטים ואורז ה"ל היתר בהיתר מ"מ הא אורז לא מצי למהוי כוותי' דמצה וא"א למבטל להיות כבטל וא"כ שוב אית לן למימר דבטלו החטים וא"כ ה"ל טעם שאינו מן הממש כיון שהממש מתבטל בתערובות אך נראה דהיינו דקשי' ליה לירושלמי ולכך ס"ל דחטים גוררים את האורז ואין ר"ל דאף ברובה אורז החטים גוררים אותה דודאי בכה"ג ליכא גרירה רק דוקא היכא שרובה דגן (עיין בפ"מ בפתיחה לא"ח) גוררת האורז והכא ברוב' אורז מיירי דאל"כ האיך קאמר אם יש בה טעם דגן כו' אלא הכוונ' דודאי אע"ג דרובה אורז מ"מ שפיר יוצא מחמת הטעם דהא הטעם בא מן השמש שהרי לא נתבטל כיון שהוא תערובות היתר בהיתר. וא"ל דא"א למבטל להיות כבטל ז"א כיון דהחטים גוררים האורז עכ"פ כשרוב' חטים א"כ שוב אפשר למבטל להיות כבטל אם הוא מוסיף עוד דגן על התערובות והלכך אע"ג דהשתא רוב' אורז מ"מ כיון שהחטים לא בטלו שפיר יוצא בנתינת טעם הבא מהם דה"ל בא מן הממש. ולפי"ז א"ש קושי' התוס' דכל זה בחטים ואורז משא"כ במצה מתובלת דל"ש גרירה א"א לומר דיוצא משום טכ"ע דהא הו"ל טעמו ולא ממשו וא"ל משום דהיתר בהיתר לא בטל ז"א דכיון דא"א לתבלין להיות מצה ממיל' עיקרא בטל וטעמ' לחוד ל"מ דה"ל טעמו ולא ממשו וכקושי' הרמב"ן משא"כ בחטים ואורז דאפשר למבטל להיות כבטל ע"י שיוסיף עוד דגן ויגוור האורז ג"כ כמ"ש הירושלמי: ודודי מ"ו הגאון מו' סענדר נ"י אמר ליישב קושי' הנ"ל דבמין בשא"מ ל"ש פלוגת' דבתר בטל באופן זה דהר"ן כתב טעם דמב"מ לא בטל משום דאינו מחלישו רק מחזיקו ע"ש ואי בתר שמא אזלינן ע"כ צ"ל דאי הוה מב"מ לא פקע שמו הראשון ממנו משא"כ במבשא"מ שנסתל' ממנו שם הראשון וחל עליו שם אחר וכ"כ הטעם בת"ח לענין דשיל"מ ומזה יש ללמוד ג"כ לענין מב"מ או מבשא"מ ולפי"ז אם נתערב מעט בהרבה ואכתי לא פקע שם דבר המועט פשיטא דאינו בטל דהא לא גרע ממב"מ דלא בטל משום דלא נסתלק שמו וא"כ מה בכך שהתערובות המרובה היה אינו מינו כיון שלא הועיל לבטל שם המיעוט ולכך לא בטל המועט במרובה ולפי"ז א"ש דקאמר תיבלה בקצח כו' כשרה וקאמר הטעם דכשרה אע"ג דמבש"מ הוא לזה אמר מצה הוא אלא שנקראת מצה מתובלת ר"ל דאעפ"כ לא פקע שם מצה ממנו והלכך לא בטילה והשת' קא קשי' לי' למ"ד בתר מבטל אזלינן אלמא אע"ג דמיירי במב"מ ויש להם שם א' ולא נסתלק השם אפ"ה מתבטל אם א"א להיות כמותו א"כ גם כאן כיון דתבלין לא הוי מצה מה בכך שנשאר שמו עליו מ"מ הא גם במינו ממש נשאר שמו עליו ומ"מ בטל בכה"ג ומשני דמצה נפישא ודייק מדקתני מצה היא משמע דלא מן השם הזה אלא משום שעיקרה ורובה מצה ובזה א"ש קושי' התוס' דהש"ס הוכיח דע"כ הך בריית' לאו משום נתינת טעם אתי עלה דאל"כ ל"ל למימר מצה היא כו' דהא טעמא אחרינ' הוא משום טעם מצה ודוחק בעיניו לפרש מצה היא היינו שיש בה מטעם מצה אלא ע"כ שר"ל לפי שלא נסתלק שם מצה מעליה ופריך שפיר עכ"ד דודי הגאון המפו' נ"י ודפח"ח: ועתה נחזור על הראשונות אשובה אראה איך הדין לענין ברכה הנה היכא שרובה דגן נראה דשפיר מברך המוציא וג' ברכות אע"פ שאין טעמה דגן דכבר ביארתי דהא דאית' בירושלמי דחלה רובה וטעמה דגן היינו דאי אמרינן גרירה וא"צ שיהא דגן בתערובות כשיעו' אבל כשאין טעמה דגן לא אמרינן גרירה ולא נהפך הכל לחטים ואפשר דאפי' אם יש דגן כשיעור אפ"ה פטור משום דכיון שאין הטעם דגן ונתבטל בתוכו אינו בא לידי חימוץ אלא לידי סרחון ולא נתחייב בחלה וכן להיפך היכא שאין רובה דגן להחשב