בית אפרים נו

גוונא מיירי בין לענין חלה ובין לענין מצה ועוד דלמה באמת לא בעינן כבא"פ גבי חלה אלא ודאי שלכך לא כתב הראב"ד שם דבעינן כבא"פ משום שכבר כתב שם דקי"ל כרשב"ג דבעינן שיהא בדגן כשיעור חלה ולכך תו לא צריך שיהא בתערובות כבא"פ שהשיעור דגן בפ"ע חייב וכמש"ל דלא כהרשב"ץ שהבאתי לעיל) אך כל זה היכא דליכא רובא דגן אבל אם רובא דגן ואין טעמה דגן צ"ע והנה הפר"ח סי' תנ"ה הביא ירושלמי דאיתא יוצאין במצה מתובלת רובא דגן אף על פי שאין טעמה דגן ואף על פי שכתב אחר כך דשמא לא קי"ל כהירושלמי היינו דווקא במצה דמוכח בש"ס דידן דטעם מצה בעינן אבל לגבי חלה כיון שרובה דגן יכול לבא לידי חימוץ ולכאורה יש להקשות דבירושלמי דחלה קאמר מתני' פליג' על ר"ה עירב בה מינין אחרים עד שיהא רובא דגן וטעמה דגן פתר לה בשאר מינים ר"ל שאינם חטים דלא שייך בזה גרירה ועכ"פ מבואר דאף על גב דאיכא רוב' דגן בעינן טעמה דגן והיכ' קאמר במצה מתובלת דברוב לחוד סגי וכדי לישב זה נלענ"ד דלכאורה יש להסתפק אליב' דרשב"ג דפסקו כוותי' הראב"ד והרשב"א דצריך שיהא דגן כשיעור אם זהו דוקא בחטים ואורז דסגי בכבא"פ הלכך בעינן דגן כשיעור (וכבר כתבתי שמהראב"ד נראה דכל שיש כשיעור אינו צריך כבא"פ) מה שאין כן בשאר מינים דבעינן רוב' דגן דוקא לדעת כמה פוסקים וכמבואר בירושלמי גם כן (ולקמן יבואר לאינך פוסקים איך מיושב הירושלמי) אפשר דהמיעוט מצטרף לרוב להשלים השיעור דהרוב ודאי מהפך את המיעוט להיות נחשב כאילו הוא כולו מאותו המין או שמא אף על פי כן בעינן שיעור חלה ממין דגן לחוד וכל שאין שיעור שלם ממנו אף מיעוט ממין אחר אין מצטרף והנה בתשב"ץ סי' הנ"ל מבואר דאף בשאר מינין דבעינן רוב דגן בעינן דוקא שיהא שיעור חלה ממין המחויב ולכאורה יש להביא ראי' לדבריו מן הירושלמי דחלה פ"ב משנה ו' דאיתא שם אמתני' ניטל מורסנן וחזר לתוכה פטורה וקאמר ר"ל שם דהא מתני' כרשב"ג דקאמר עד שיהא בה דגן כשיעור ורצ"ל כמו כן כאן הך מורסנן הוי כמין אורז שאין משלים השיעור וכן פירש שם מהרא"פ ולפי"ז הא התם ודאי איכא רוב' בקמח לגבי המורסן ואפ"ה קאמר דבעינן שיעור מקמח בלחוד (ומדברי הירושלמי אלו מבואר דלא כמ"ש הכ"מ בפרק ו' מהל' בכורים לפרש הירושלמי דכשיעור דקאמר רשב"ג רצה לומר טעם דגן ע"ש והא ליתא כמבואר למעיין) ואם כן אף דר' יוחנן פליג שם אר"ל וקאמר דמתני' ככ"ע אתי' ודרך עיסה שנו מכל מקום בהא לא פליגי מה דמוכח מר"ל דאף היכא דאיכא רוב' בעינן שיעור לרשב"ג והיינו כדברי התשב"ץ אבל יש לדחות דמורסן שאני שהוא נשאר בנפה כשמרקדין הקמח כמ"ש רש"י בשבת דף וא"כ אף דאיכ' קמח רוב' מכל מקום לא בטל כיון שיכול להסירו משם כמבואר בש"ך י"ד ובשאר פוסקים בדוכתי טובי ולכך אינו משלים השיעור משא"כ בעירב קמח בקמח כיון שאינו יכול להכירו ולהסירו משם בטל היא ונהפך למין של הרוב ומשלים לשיעור והנה הא דקי"ל דיוצאין במצה מתובלת ודאי דצריך לאכול כזית מצה חוץ מתבלין וכמ"ש המג"א סי' תנ"ה ס"ק י"ז ומ"ש שם עיין בתוס' מנחות דף כ"ג ע"ב הנה אם כוונתו למ"ש התוס' שם ד"ה אלא בתירוץ הב' דבריו צ"ע שהרי שם מבואר דאפילו אם אוכל כזית מצה לא מהני דהתבלין מבטלין טעמא כמו שהכזית מרור אתי ומבטל לכזית מצה שאוכל ולכך כתבו התוס' שצריך לאכול הרבה אלא נראה כוונת דבריו שצריך לאכול כזית מצה דאע"ג דאיכא מצה טפי מתבלין מכל מקום כיון דבתבלין ל"ש גרירה שיוכל לצאת בהם משום שבאים לידי חימוץ כמ"ש הרמב"ן דלכך יוצא י"ח בחטים ואורז משום שהאורז נגרר ובא לידי חימוץ וכיון דבתבלין ל"ש זה הלכך בעינן שיאכל כזית מהעיסה לבד התבלין וכן לשיטת הרא"ש בעינן שאותו כזית שאוכל יהא יכול לבא לידי חימוץ ואהא כתב עיין בתוס' מנחות ר"ל שמבואר בדבריהם בתי' הב' שיש להחמי' יותר אך כל זה בתבלין דל"ש בהו גרירה כלל דלעולם אין באים לידי חימוץ משא"כ היכא דשייך גרירה א"כ בכזית מן התערובות סגי כיון שהוא נגרר והשתא לפי זה י"ל דזהו החילוק בין חטים ואורז דאף דרובה אורז שייך גרירה ויוצא בכזית משא"כ בשאר מינים כל דליכא רובא דגן אינו גורר מה שא"כ אי איכא רובא דגן גורר את המיעוט ויוצא בכזית כיון דאמרינן גרירה ודלא כהתשב"ץ דס"ל דאף ברובא דגן בעי כשיעור ג"כ לא כיון דרובא דגן אף בשאר מינים נמי דיינינן בהו גרירה ואליבא דהרשב"ץ אף דאמרינן גרירה בעי כשיעור כמש"ל אי"ה. ולפי"ז י"ל דהאי דקתני בתערובות שאר מינים דבעי שיהא רובא דגן וטעמא דגן אמתני' קאי דמיירי שאין שם דגן כשיעור וכדקאמר מתני' דלא כרשב"ג (ועמ"ש לקמן עוד דאפילו בכשיעור בעי טעם דגן דוקא) והלכך בעינן תרווייהו דוקא לכל שאין טעמה דגן אע"פ שרובה דגן לא אמרינן גביה גרירה ואינו בא לידי חימוץ אלא לידי סרחון וכן להיפך משא"כ בהך דיוצאין במצה מתובלת דשם בלא"ה ל"ש גרירה ולא מיירי התם לענין לצאת בכזית מהתערובות שצריך לאכול כזית חוץ מהתבלין הלכך כיון שרובא דגן לא מבטלי ליה התבלין ואעפ"י שאין טעמה דגן יוצא בה י"ח כיון שאוכל כזית דגן ודברים אלו ברורים וקילורים לעינים בס"ד ולכאורה יש לתמוה על התשב"ץ דס"ל דבעינן שיהא רובה דגן וכשיעור דרובה דגן ל"ל בכזית בכא"פ תסגי ליה כיון דאיכא שיעור מהדגן וכבא"פ כאלו הוא בעין חשבינן ליה ולכאורה י"ל דאי אין רובה דגן אז א"צ להפריש רק לפי חשבון הדגן שבתוכו דאין נהפך הכל לדגן מה שא"כ כשרובה דגן דאז אמרינן גרירה וביטול ברוב וצריך להפרי' על הכל וכן נראה מדברי התשב"ץ שם שהתחיל העושה עיסה מן החטים כו' נתחייבה כל העיסה בחלה מן התורה וצריך להפריש על הכל והיינו בחטים ואורז דשייך גרירה והלכך בשאר מינים רובא דגן בעינן דאז אמרינן בהו ג"כ גרירה וצריך להפריש על הכל ונראה להוכיח גם מהרשב"א כן שכתב בפסקי חלה להוכיח דבעינן כשיעור דאל"כ מתני' דקתני דה' מינין מצטרפין זה עם זה למאי אתי דהא אף מין אחד מה' מינים ומין אחד ממין אחר מתחייבין בחלה אלא ודאי דבעינן כשיעור אלמ' דהכא לענין להפריש על הכל מיירי דאי לפי חשבון א"כ אין ראיה מהתם דשמא לענין לפי חשבון לא בעינן כשיעור והתם להפריש על כולו הוה ס"ד דא"צ להפריש רק על מין שהוא הרוב ומבטל את חבירו: אלא שאני תמה על התשב"ץ שדבריו סותרים לכאורה זה את זה בתוך כדי דיבור ששם אח"ז כתב דשאור מעיסת חטים שנתנו לתוך עיסת אורז אם יש בה טעם דגן נעשית טבל ואם יש לו פרנסה ממקום אחר מפרי' על השאור כשיעור וא"ל דההיא כשאין שם כבא"פ חדא דלעיל גבי עיסה מחטים ואורז ג"כ כתב די"א אף ע"פ שאין מן הדגן כבא"פ ועוד דגבי שאור נמי כתב די"א שצריך כבא"פ מהעיסה שאל"כ בטל בעיסה מן התורה ונמצי מפריש מן החיוב על הפטור ודבריו לקוחים מפסקי חלה להרשב"א ע"ש לכך צ"ל דס"ל להרשב"א ותשב"ץ דדוקא היכא שיש בדגן כשיעור חל עליו חיוב חלה כיון שהוא מה' מינים וכשהוא מעורב עם אורז דאמרינן ביה גרירה והוא מעורב כבא"פ אז נהפך הכל לחטים וחייב להפריש על הכל משא"כ היכא שאין בדגן שבעיסה זו שיעור חלה רק שהוא בא מעיסה החייבת כמ"ש הראב"ד פ"ו דבכורים כיון שאין בעיסה זו דגן כ"כ הלכך אע"ג דאמרי' גרירה מ"מ אינו משלים השיעור דאע"ג שהעיסה יכולה לבא לידי חימוץ מ"מ מין שיכול לבא לידי חימוץ בעינן הלכך אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון משא"כ כשיש כשיעור כיון שיש בעיסה זו מין שיכול לבא לידי חימוץ כשיעור חלה ועל האורז אמרי' גרירה מחויב להוציא על הכל וצ"ע לחלק בכך וגם דלכאורה נראה דהנך תרתי מתני' דהעושה עיסה והנוטל שאור בחד גוונא מיירי ובתרווייהו מחויב להוציא על הכל או בתרווייהו לפי חשבון ואין כאן מקומו להאריך: וראיתי להעתיק כאן מ"ש בחידושי על הא דאמרינן במנחות דף כ"ב אמר ר"ח נבילה בטלה בשחוטה כו' ת"ש תיבלה בקצח כו' אלא אי אמרת בתר מבטל תבלין מי קא הוי מצה כו' והקשו בתוספות דלמא משום טעם מצה כההי' דעושה עיסה מחיטים ואורז ע"ש וכן הקשו התוספות בזבחים ונלענ"ד לתרץ דלכאורה קשה דהא הא דפליגי אי בתר בטל או מבטל היינו לרבי יהודה דמין במינו לא בטל אלא דהוא דוקא אי אפשר למהוי כוותי' משא"כ במבשא"מ דאי נ"ט ברוב לאו דאורייתא או אי לא יהיב טעמא בטל שפיר ולא איכפת לן אי בתר בטל או מבטל וא"כ הא דמצה מתובלת שהוא מין בשא"מ מאי נ"מ אי בתר בטל או מבטל ואם כן קשה ממ"נ אי ס"ל דמיירי דיהיב טעמא ונ"ט דאורייתא וא"כ אף למ"ד בתר מבטל א"ש ואי נ"ט לאו דאורייתא כמו שתירצו התוספות דהך סוגיא פליגא אדהתם א"כ גם