בית אפרים נה

בא"ח סי' תנ"ג להדיא ודעת הסמ"ג נראה כהרמב"ם שכתב ג"כ מתני' כצורתה ואיהו גופיה בה' מ"א דף נ"ו כתב דאין לוקין אלא בכא"פ (וע"כ שכתב כן לדעת רבינו יעקב שהוא ר"ת ונראה שמזה למד הטור בי"ד לכתוב כן בשם ר"ת אך דמ"מ לדעת הטור לוקה על כזית מהתערובת ומהסמ"ג נראה שצריך שיאכל הפרס אבל הרא"ש ס"ל דלר"ת לוקין על טכ"ע ועיין בב"י שם ומה שהשיגו עליו המ"כ והפר"ח: והנה הראב"ד פ"ו מהל' ביכורים והרשב"א בפסקי חלה ס"ל דהלכה כרשב"ג דאינה חייב בחלה עד שיהא שם דגן כשיעור ולענין מצה כתבו דבעינן כבא"פ ויש לי להסתפק אם בעינן לגבי חלה שיהא כ"כ דגן עד שיהא כבא"פ וכ"כ המג"א סימן ר"ח ס"ק ט"ו או שמא כיון שצריך שיהא דגן כשיעור חלה תו לא איכפת לן מה שיש הרבה בתערובות מאורז עד שאין שם כבא"פ דמ"מ העיסה מתחייבת בחלה מחמת שיעור הדגן שיש בתוכו ודמי למ"ש ה"ה ושאר פוסקים דאע"ג דלא לקי אאכילת חמצה המעורב בפחות מכבא"פ מ"מ חייב לבערו שהוא מצורף ממילא והכי דייק לישנא דהרשב"א שכתב והא דקתני אדם כו' נ"ל דוקא כשיש כבא"פ כו' משמע דבחלה לא צריכנא להא כיון שיש מן הדגן כשיעור ודווקא אליבא דר"ח כתב הרא"ש דמיירי שיש כבא"פ דלדידיה לא ס"ל דבעינן דגן כשיעור משא"כ להרשב"א כיון דאיכא דגן כשיעור כבא"פ אינה מעלה ומוריד לענין חלה אבל בשו"ת תשב"ץ ח"ב סימן רצ"א פרק ה' מבואר דלשיטת הרשב"א תרווייהו בעינן להתחייב בחלה שיהא דגן כשיעור וגם כבא"פ וכן הוא דעת ה"ה גופי' ועוד פוסקים גבי תערובות חמץ דאינו עובר בב"י עד דאיכא כבא"פ וא"כ ה"ה כאן ואין להאריך: ומעתה נחקורה ונשובה לדין ברכת המזון הנה אבודרה"ם הביאו הב"י בסי' ר"ח כתב בשם הר' יונה דקמח שעשאו אותו מפירות וקטניות אם ערבו באותו קמח א' מה' מינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכא"פ אז אם עשו ממנו פת מברך המוציא וג' ברכות ואם אין בו זה השיעור אינו מברך לבסוף ג' ברכות אלא בתחלה מברך המוציא כיון שיש בו טעם דגן אע"פ שאין בו כזית דגן בכא"פ ולבסוף מעין ג' מבואר מזה דס"ל דכל שיש בקמח מה' מינים כשיעור הזה סגי ומשמע שא"צ שיאכל כל הפרס רק בכזית ממנו לחוד סגי ונראה דהא אתיא כמ"ש הרא"ש לדעת ר"ח דכל דאיכא כבא"פ נהפך הכל לחטים דאילו להרשב"א והראב"ד היה צריך לאכול שיעור פרס כדי לברך אחריו ג' ברכות ולדעת הרמב"ם והרמב"ן דחטים ואורז בטעם לחוד סגי וה"ל לפרושי דבתערובת חטים ואורז א"צ כבא"פ אלא ודאי כדעת ר"ח אתיא דלעולם כבא"פ בעינן ובהכי סגי בכזית לחוד ומה שיש להקשות דאכתי בשאר מינין לא תסגי בכזית בכא"פ יבואר אי"ה לקמן. והנה הש"ע סתם וכתב כדברי רבינו יונה ונראה דלא חש לסברת הראב"ד והרשב"א וממ"ש סימן תנ"ג דבטעם דגן לחוד סגי ל"ק כמו שיבואר אי"ה. והמג"א שם ס"ק ד' כתב דוקא בדאיכא כבא"פ כנ"ל להחמיר ועיין בב"י עכ"ל ואם כוונתו לדברי הרשב"א והראב"ד שהביא הב"י וס"ל כוותייהו להחמיר ה"ל לפרושי שצריך שיאכל פרס ואפשר דס"ל שאין להחמיר רק כדעת ר"ח שהביא הרא"ש כיון שכן מוכח מדברי רבינו יונה ופסק כוותיה בש"ע ואני תמה דלמה לא ניחוש לסברת הרשב"א והראב"ד ז"ל וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל שאין האיסור נהפך להיתר אע"פ שיש כבא"פ אם לא היכא שאוכל פרס שלם אבל אם אינו אוכל פרס אינו אסור אלא מדרבנן כמבואר במ"א ובפר"ח סי' תמ"ב וכן נראה מדברי ה"ה דאי לאו משום גרירה היה צריך שיהיה כבא"פ ויאכל הפרס והש"ע סימן ר"ח ע"כ לאו משום גרירה אתי עלה שהרי אף בשאר מינים כתב כן ועוד דה"ל לפרושי דבחטים ואורז מברך ג' ברכות אטעמא לחוד וכמ"ש בסימן תנ"ג אלא ע"כ דלענין ברכה לא תלי בגרירה כמ"ש לקמן וא"כ כל דלא אמרינן שנהפך הכל לדגן צריך שיאכל פרס והפר"ח סי' תמ"ב כתב על שיטת הראב"ד והרשב"א שהיא השיטה המחוורת בכולם והכי נקטינן וכן הוא דעת הר"ן ג"כ דאינו מהפך הכל לאיסור וכן נראה דעת הסמ"ג וכן מבואר בלבוש סימן צ"ח וכן פסק היש"ש פל"ה וא"כ ה"ה כאן לענין ברכה כל שאינו אוכל הפרס הרי לא אכל כזית דגן הלכך אע"פ שיש שיעור כזית בכא"פ אם אינו רוצה לאכול כל הפרס אז ירא שמים יראה שלא יאכלנו אלא בתוך הסעודה שיאכל כזית מפת גמור ויברך עליו ופשוט דאם אוכל חצי פרס מעיסה זו שיש בתוכה כבא"פ וחצי זית מפת גמור שמצטרף ושפיר מברך עליו ג' ברכות ושיעור פרס לדעת רש"י ד' בצים ולדעת הרמב"ם ג' בצים והרשב"א בתה"א ביאר טעם מחלוקתן בבית התערוב' ובקצר כתב שדעתו לדעת הרמב"ם ע"ש ולחומרא חוששין לדעת רש"י כמבואר בא"ח סי' תרי"ח ע"ש ולקמן יבואר ומבואר בדוכתי טובא בש"ס דשיעור כא"פ הוא בפת חיטים ולא בפת שעורים שאז שוהה יותר וכן שיערו שאוכלו בהסיבה ר"ל שיושב במקום אחד ואוכל וע"י לפתן שנאכל מהר ותמהני על הפוסקים שהזכירו סתם שיעור פרס ולא ביארו זה: והדרינן למ"ש לעיל שדעת הרשב"א והראב"ד והרמב"ם ועוד פוסקים דכל שאינו אוכל פרס שלם אין לוקין עליו אך אמנם דעת ר"ח הביאו הרא"ש והטור י"ד סי' צ"ח כתב שהרא"ש הסכים לסברא זו וכבר כתבתי שכן מבואר מדברי הרא"ש בתשו' ור"ת וסייעתו ס"ל דאפי' טכ"ע לבד נמי לוקין עליו לפמ"ש הרא"ש בשמו והסמ"ק מצוה ר"ד כתב שנהגו בזה כר"ת ונ"ל דס"ל דאף לענין מלקות קי"ל כוותיה שהרי במצוה רי"ט כתב וז"ל והעושה עיסה מאורז או מדוחן ומא' מה' מינים אם יש בה טעם דגן יוצא י"ח נראה דס"ל דש"ס שלנו חולק על הירושלמי ולאו מטעם גרירה אתינן עלה רק משום טכ"ע דאורייתא וא"כ לשיטת מפרשים אלו עכ"פ כשיש כבא"פ נהפך כולו ועל כזית ממנה צריך לברך בה"מ וכיון דלא מכרעא מלתא אז אם שבע ממנו שבפת גמור חייב בהמ"ז מן התורה ובספיקא דאורייתא אזלינן לחומרא וכדאיתא בסי' קפ"ד וכ"כ המג"א סי' קס"ח ע"ש אבל אם לא שבע ממנו מבואר מדברי המג"א שם דכל כה"ג מברך מעין ג' אע"ג שצריך לי עיון דמה תיקון הוא זה כיון שאם חיוב בהמ"ז מדרבנן בכזית אין ברכת מעין ג' פוטר ואפשר דהכי תקנו רבנן דיברך בהמ"ז ואם לאו יברך מעין ג' אבל אם אין בתערובות רק כבא"פ כשיטת רש"י דהיינו ד' בצים ואכל הפרס דהיינו הד' בצים אז צריך לברך בהמ"ז משום ס"ס דשמא קי"ל כרש"י בהא וא"כ לא שהה באכילה זו יותר מכא"פ ואת"ל דלא קי"ל כרש"י וא"כ שהה יותר מכא"פ מ"מ שמא קי"ל כר"ת דטכ"ע דאורייתא ואכזית ממנו לבד מברך אבל כשהתערובות פחות מזה דחד ספיקא הוא אי קי"ל כר"ת או לא אז דוקא בשבע מאכילתו דהוא ספיקא דאוריית' חייב לברך בהמ"ז הא לא"ה לא ומברך מעין ג' ומה שי"ל דאף מעין ג' לא יברך יבואר אי"ה לקמן אבל מ"מ לפניו מברך המוציא ונראה דאף אם נימא טכ"ע דרבנן מ"מ הם אמרו לברך והם אמרו דטכ"ע אבל לענין בהמ"ז אע"ג דכל שלא שבע אינו חייב בבהמ"ז רק מדרבנן מ"מ לא אמרינן הם אמרו דלא תיקון אלא כעין דאורייתא ועד דאיכא כבא"פ לא מחייב: והנה הפר"ח סי' תמ"ב כתב דהיכא דליכא רובא דגן וגם אין טעמה דגן רק שיש כבא"פ בטל ברוב וראיה דהא להראב"ד מתני' דחלה בכא"פ מיירי ואפ"ה בעינן טעם דגן דוקא ובשער המלך פי"א מהל' חו"מ כתב לדחות דהתם טעמא משום דבעינן טעם מצה וכמ"ש פר"ח סי' תנ"ה דאליבא דש"ס דידן בעינן טעם מצה ותמיהני דאכתי שפיר מייתי פר"ח ראי' שהרי גבי חלה נמי קאמר אם יש טעם דגן חייבת בחלה ומ"מ יש לדחות ולומר דבכל דוכתי לענין איסורין וכה"ג אף על גב שאין נרגש טעם האיסור כיון שיש כבא"פ חייב עליו ואפ"ה בעיסה מאורז ובתוכו חטים בכא"פ דוקא טעם דגן בעינן שהרי כתב הרא"ש דאע"ג דאיכא כזית בא"פ מ"מ מטעם גרירה אתינן עלה והלכך דוק' טעם דגן בעינן דכל שאין שם טעם אינו גורר כלל ואין העיסה באה לידי חימוץ אלא לידי סרחון וכיוצא בזה כתב הרמב"ן לפרש קושית הש"ס בזבחים אדר"ל ולא משני דטעמא משום גרירה (וטפי קשה לפי המבואר בירושלמי, ריש חלה דר"ל הוא דקאמר טעמא דגרירה) דהכי פריך דאם איתא דנ"ט לאו דאורייתא לית לן למימר גרירה כלל כיון דטעמא גופא בטל (ועיין בראב"ד דלגבי מצה כתב דבעינן כבא"פ ולענין חלה לא הזכיר מזה משמ' דס"ל דאי הוה כבא"פ לא צריך לטעם דגן ודוקא גבי מצה בעינן טעם מצה אבל אחר העיון הא ליתא דודאי מתני' בחד