בית אפרים נד

באפיי' ממש נראה לענ"ד דלא משויה ליה לחם כל שאין עליו תואר לחם בשעה שאופה אותו וכמ"ש לעיל בזה: סיומא דפסקא נראה לענ"ד דאף פת גמור כל שנטחן עד אשר דק ואין בו פירורין כזית אע"פ שגיבלם יחד ע"י דבש או שומן ונשתנה מחמת זה מתואר לחם בין שבישלו אח"כ בין שאפאו אם ע"י האפיי' לא חזר להיות עליו צורת פת אין מברכין עליו רק בורא מ"מ ואין זו דומה לעיסה שבלילתו רכה וחלטו דאמרי' שאם חזר ואפאו לחם קרינן ביה חדא דהתם צורת פת עליו ואף על גב דהבישול מבטל מתורת לחם מ"מ ע"י האפיי' חזר להיות עליו תואר לחם משא"כ בלעקיך וכיוצא בו דאזיל חיוורא ואתי סומקא ופניו לא היה לו עוד לא מהני מה שנתחבר לכזית ועוד דהתם אין שם תערובות משומן ודבש כלל משא"כ כאן נהי דנימא דע"י האפייה חזר להיות לחם מ"מ הא גם לעקיך שנעשה מקמח ודבש יש לו דין לחם לענין חלה ואפ"ה לענין ברכה יש לו דין פת כסנין כמש"ל באורך והטעם לפי שאין דרך לקבוע עליו וא"כ אע"פ שהיה פתו אפיי' כיון שהחזירו לסולתו ונתן בו דבש או דבר אחר ששינה תוארו ויצא מתורת לחם מה שגיבלו אותה ואפאו הרי הוא כקמח שגיבלו בדבש ואפאו שמברך במ"מ לפי שאין דרך לקבוע עליו ולענין זה אין חילוק בין קמח ממש או פת טחון דק כקמח דשניהם אין דרך לקבוע עליו ומברך במ"מ ואצ"ל בחרעמזליך שנטגן בשומן ומכ"ש בקניידול שבישלו במים שלענ"ד נראה דודאי מברך עליו במ"מ ואם חיברו בביצים וכיוצא בו ג"כ נ"ל דמברך במ"מ כל שהוא בלא תערובת מים ונתבשל אך אם נאפה יש להסתפק כמש"ל שדעת התוס' דעל פת שנילוש בביצים מברך המוציא והיינו אפילו נעשה מקמח ממש וירא שמים לא יאכל כ"א בתוך הסעודה כך נלענ"ד: זעירא דמן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: שאלה יג שאלה לבאר דין עיסה שיש בה תערובות מה' המינין ואפאה ועשה ממנו פת מה דינו לענין ברכת המזון ומצה וחלה. תשובה גרסינן בפ"ג דחלה משנה ו' העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואדם יוצא בה י"ח בפסח ואם אין בה טעם דגן אינה חייבת בחלה ואין אדם יוצא בה י"ח בפסח וכתב הרא"ש בסוף פסקי חלה שלו שהרמב"ן הקשה דהא כל היכא דליכא כזית בכא"פ לכ"ע לאו דאורייתא ונהי נמי דטעמא לא בטיל היאך יוצא י"ח בפסח הא עיקרא אורז הוא ומביא דברי הירושלמי דטעמא משום גרירה שהחטים גוררים את האורז הלכך אע"ג דליכא כבא"פ יוצא כיון דאיכא טעמא וטעמא לא בטל אבל מינים אחרים עם החטים או אורז עם שאר המינים לא והרא"ש כתב דלר"ת דס"ל טעם כעיקר דאוריי' הפך החטה את האורז להיו' כמוהו וקרינן ביה טעמו וממשו חטה וה"ר חיים ס"ל דהכא מיירי שיש כבא"פ דאז מיקרי טעמו וממשו ויוצא בכזית ממנה והירושלמי הכי קא קשי' ליה נהי דטכ"ע מ"מ כיון שאין רובה אורז אינה באה לידי חימוץ ואהא משני דמשום גרירה שפיר בא לידי חימוץ נמצינו למדים לשיטת הרא"ש אליבא דר"ת בטעמא לחוד יוצא ואליבא דר"ח בכא"פ ומ"מ בחטים ואורז דוקא והרמב"ם פ"ו מהל' חו"מ כתב מתניתין כצורתה אע"ג דאיהו ס"ל דאין לוקין אטעמא לחוד וכ' ה"ה שם דס"ל כהרמב"ן דמשום גרירה נגעו בה אבל הראב"ד שם כ' דבעינן שיהא שם כבא"פ ויאכלנו ר"ל את כל הפרס כולו וכ"כ הרשב"א בפסקי חלה שנראה לו עיקר כהראב"ד. ולכאורה קשה דבשלמא הראב"ד י"ל דלא ס"ל טעמא דגרירה כלל כיון דבש"ס דידן בזבחים פרק התערובות מוכיח מהך מתני' דנ"ט ברוב דאורייתא ולא דחי דהתם טעמא משום גרירה ולא ס"ל סברת הרמב"ן שהביא הרא"ש ע"ש כמ"ש לקמן דדעת הסמ"ק הוא כן והלכך שפיר ס"ל דכבא"פ בעינן אבל הרשב"א בפסקי חלה כתב ג"כ שלא אמרו אלא בחטים ואורז לפי שהאורז נגרר אחר החטים א"כ כבא"פ ל"ל כיון דטעמא לא בטיל אית לן למימר דגורר ונראה מזה דס"ל כהרא"ש דגרירה לא מהני רק לענין שעי"ז בא לידי חימוץ אבל מ"מ בעינן שיהא אוכל דגן שיעור הראוי לצאת בו מדאורייתא וראיתי במ"כ ספר התערובות ח"א פרק ד' שהניח בצ"ע להרשב"א ולהראב"ד כיון דס"ל טכ"ע דאורייתא כבא"פ ל"ל ע"ש והנה מלבד כי דעת הרשב"א נראה דלחומרא הוא שפסק טכ"ע ד"ת בתה"ק וכמ"ש בארוך בואו ונסמוך על ר"ת כו' שאמרו להחמיר בשל תורה משמע דלחומרא ס"ל הכי ולא להקל ובמ"כ שם בפ"ה מסתפק בזה בדעת הרשב"א ועיין בפר"ח סי' תמ"ב מ"ש בזה אבל א"צ לזה דאפי' כפי מ"ש בקצר דטכ"ע דאורייתא מ"מ כתב דאין לוקין עד שיהא כבא"פ וכיון דאין לוקין אינו יוצא י"ח מצה וכמבואר מדברי הרא"ש שהבאתי לעיל דלרבינו חיים אע"ג דס"ל טכ"ע ד"ת מ"מ כיון דאין לוקין עליו לכך מוקי הך מתני' בכבא"פ וטעמא דמלתא נ"ל משום שהרא"ש ביאר בפג"ה דברי רבינו חיים דס"ל דכבא"פ מהפך את כולו וגבי איסור לוקה וגבי פסח יוצא בו משא"כ כשאין שם כבא"פ מ"מ לא החמירה תורה להופכו לאיסור כשההיתר כ"כ יותר על האיסור שאם היה האיסור בעין וניכר בתוך ההיתר בלא נ"ט לא היה לוקה עליו כיון שהוא יותר מכא"פ עכ"ל וא"כ אי אפשר לצאת י"ח מצה כיון שאינו נהפך כולו ואף כשאוכל פרס שלם ויותר עד שבודאי אכל כזית מן הדגן שבתוכו לא מהני כיון ששוהה באכילתו יותר מכא"פ וכן נלענ"ד להוכיח מש"ס דזבחים הנ"ל דפריך אר"ל דקאמר הפגול והנותר כו' פטור ממשנה זו דאלמא נ"ט ברוב דאורייתא לכאורה מאי קושיא דהא ר"ל פטור בלחוד קאמר והיינו דאין לוקין על נ"ט אבל מ"מ שפיר יצא י"ח דטכ"ע דאורייתא אלא ודאי דלא יצא י"ח אם לא היכא דבכה"ג גבי איסור לקי עלה וביש"ש פג"ה כתב דכיון דטכ"ע יוצא אע"ג דלא לקי עלה ולענ"ד צ"ע בזה: והנה בש"ע סי' תנ"ג כתב ג"כ מתני' כצורתה אבל הטור שם כתב ואם עירב אורז עם א' ממינין אלו כו' והב"י הביא ע"ז דברי ה"ה בשם הרמב"ן וכתב שכן נראה מהרא"ש הל' חלה ומבואר שם מדבריו דאפי' באין כבא"פ יוצא ולכן סתם רבינו וכתב משנתינו בלי חילוק עכ"ל ותרי תמיה איכא הכא חדא מ"ש שם דמהרא"ש נראה דא"צ כבא"פ אנכי לא ידעתי שהרי הביא פירוש ר"ח דמיירי דאיכא כבא"פ והטור גופיה בי"ד סי' צ"ח כתב בשם הרא"ש דס"ל דבעינן כבא"פ והב"י שם כתב שלא מצא ברא"ש איך הכריע לענין מין בשא"מ ונ"ל שהטור כיון למ"ש הרא"ש בתשובה כלל ט"ז דין ב' וכלל כ' דין ל"ג שכתב שם דכל שיש כבא"פ לוקין עליו וחייבין עליו כרת וזהו נקרא טעמו וממשו כו' ע"ש והיינו כדעת הר' חיים שכבא"פ בעינן לענין מלקות דאילו לדעת ר"ת הך דטעמו וממשו במין במינו מיירי ולא בעינן כבא"פ ובשלא במינו אף בטעמא לחוד לוקה (ולענין כרת צ"ע אי חייב לר"ת אטעמו לחוד) מיהו זה היה אפשר לדחות ולומר דמיירי באופן דליכא טעמא ואפ"ה כיון דאיכא כבא"פ לקי עליה וכמ"ש הפר"ח סי' תמ"ב שיש סוברים כן אך דבל"ז מבואר שם כמ"ש דקאי בשיטת הר' חיים ע"ש וא"כ אליבא דהרא"ש צריך כבא"פ ואדרבא חולק על דברי הרמב"ן שהביא ה"ה רק דבזה הוא חולק ג"כ עם הראב"ד דלהראב"ד צריך שיאכל פרס ולהרא"ש א"צ ומ"ש שזהו טעם הטור ג"כ תמוה דודאי אם היה כותב מתני' כפשטה אפשר לומר כן אבל אחרי שכתב אורז עם א' ממינים אלו א"א לומר דס"ל טעמא דגריר' דליתא אלא בחטי' בלבד כמבואר בירושלמי ובלבוש כתב כלשון הטור וכתב אח"ז ודוקא אורז משום גרירה ודברים אלו תמוהים וכבר הקשה כן בא"ר שם דלפ"ז ה"ל למימר חטים דוקא ונראה שכתב כן לפי שראה בב"י שכתב טעם הטור משום גרירה ולכן סבר דגרירה באורז לחודא תליא והא ליתא והפר"ח סי' תמ"ב כתב דהטור ס"ל ג"כ טכ"ע דאורייתא כר"ח ומיישב בדוחק ההיא דסי' צ"ח בי"ד וחיזק דעתו מהך דסי' תנ"ג ואכתי תיקשי דהאיך יכתוב נגד אביו הרא"ש ז"ל שמבואר מדבריו דאף אם נימא טעם כעיקר דאורייתא מכל מקום שפיר קאמר הירושלמי דמשום גרירה דוקא הוא ותימא על הש"ך בי"ד סימן שכ"ד שכתב דמדברי הטור ואשר"י משמע דה"ה בכל ה' מיני דגן מדתלה באשר"י הטעם דטכ"ע דאורייתא (וכ"כ הפר"ח סי' תנ"ג לדעת הרא"ש) נראה מזה שלא עיין רק במ"ש הרא"ש בהל' חלה משנה ח' אבל בסוף הל' חלה ביאר שנית משנה זאת באורך כמ"ש אך דברי הטור שם באמת מורין כן וכמ"ש ג"כ