בית אפרים נג

עתה נותן הלוג שמן ואפשר שיש בו די כדי לגבל ולערס וא"כ איך פסיק ותני דמברך המוציא כיון שגובלם יחד ע"י השמן שנתן לתוכו וא"ל דלרבי אה"נ והך ברייתא דלקט מכולן דמפרש רש"י דאמנחות קאי אתיא כרבנן דס"ל דסולת בוללן ולא נשאר כי אם דבר מועט ליציקה) ועיקר העירס היה על ידי מים חזר להיות עליו דין פת משא"כ בווירמזלך שמגבלן ע"י שומן בלבד ונעשה פת כסנין כמש"ל דהא בכה"ג אין דרך לקבוע עליו ומה לי שהיה פת מתחלה ויצא מתורת פת ונילוש ע"י שומן ומה לי אם קמח נילוש ע"י שומן דהא חייב בחלה כמש"ל ואפ"ה מברך במ"מ מטעם שאין דרך לקבוע עליו וכבר כתבתי שמ"ש בשו"ת פנים מאירות להסתפק בלעקיך מדוע לא יברכו עליו המוציא לענ"ד מנהג העולם הוא נכון מטעם הנ"ל ובהכי א"ש גם מ"ש דלמה לא כתב רמ"א בזה דירא שמים לא יאכל כ"א בתוך הסעודה ולענ"ד דהבית יוסף הוצרך לכתוב הלכה כדברי כולם להקל משום ספק דרבנן משום דהב"י סובר דהרמב"ם מיקל אפי' במעט דבש רק שטעמו ניכר: ובזה י"ל שאין כן דעת שאר הפוסקים וכדמשמע מדבריהם משא"כ לפי מ"ש הרמ"א דדוקא אם הרוב דבש ותבלין ובכה"ג פשיטא דליכא מאן דפליג דהא לא גרע מכיסין ממולאים כמש"ל וא"ל דכיסין ממולאים טפי מסתבר שלא לברך המוציא דהוי כטפל להמלוי ז"א דא"כ גם מזונות לא יברך עליו דהמלוי הוא מאגוזים ושקדים וכיוצא בו ועוד דהא הש"ס מדמה לזה לחמניות נמי אין דרך לקבוע ומשני דבאמת לא מחייב כ"א בקבע ע"ש ולהך פירוש' דמפרשי שהוא פת בין מתובלת וכוססין אותם כו' נמי מבואר שהוא דבר שאין דרכו לקבוע עליו כלל וכ"ע מודו בזה וגם כונת הב"י שכתב כיון דספק במידי דרבנן הוא יש להקל כדברי כולם כו' נלענ"ד דבאמת דעתו שיש להקל כדברי כולם כיון שאין דרך לקבוע עליו ואיכא למימר דס"ל כהדדי דבכה"ג מברך במ"מ ולא פליגי בעיקר הדין רק בפתרון מלת כסנין דמר מפרש שהוא ענין קליות ומר מפרש שהוא ענין תבלין ובשמים שנראה בו נקודים שתרגומו כסנין ומר מפרש שהוא לשון כיסים ומר מפרש שהוא מל' כסיסה ומכל מקום מדברי כולם נלמד שעיקר הטעם לפי שאין דרך לקבוע עליו לא תיקנו לו ברכת המוציא רק כשקבע עליו ומזה יש ללמוד כל מה שאין רגילין לקבוע וכמו שמצינו בש"ס דמדמי לחמניות לפת כיסנין מהאי טעמא ואף דלא ברירא לן מלתא כולי האי דלמא כה"ג הוי דרך לקבוע מכל מקום כיון דלחד פירוש' היינו פת כיסנין ולא מצינו מי שחולק בהדיא לומר שאין זה פת כיסנין ולא דומה לו והוא מידי דרבנן יש להקל ולכך לא כתב הב"י בהך מלתא דירא שמים לא יאכל כ"א בתוך הסעודה כמ"ש לקמן גבי סופגנין משום דשם פליגי בה ר"ת והר"ש בהדיא דלמר ברכתו המוציא ולמר ברכתו במ"מ ולכן צריך לצאת ידי שניהם משא"כ בזה שאין מי שחולק בפי' שנאמר שיצטרך לצאת ידי שניהם מסברא י"ל דכ"ע מודו בהני דדין פת כסנין יש להם לכן כתב בסתם להקל ומ"ש בפנים מאירות שמצא בב"ח שכתב בליקוטים דהר' אלכסנדר כ"ץ והר"י מדורא היו נוטלין ידיהם ללעקיך כו' והט"ז כתב דדעת יחיד הוא כו' ע"ש לענ"ד דהתם שכתבו לחלק בין לעקיך הנמכר בשוק לאותו שהעירנים מתקנים בבתיהם שרובם בשמים פשיטא שאין פירושו כמ"ש הב"ח שהתבלין הם הרבה מהקמח אלא פירושו שיש בהם בשמים הרבה וזה מבואר באו"ה של רש"ל על הש"ד בכלל א' שכתב שם וז"ל ומטעם זה אנו לוקחין דובשנין שקורין בל"א לעקיכין שדכו תבליהן במדוכה כו' ומה שאמרנו דובשנין מותרים לפי שהתבלין בטלים בקמח היינו סתם דובשנין דקמח עיקר והא ראי' דמברכין עליהם המוציא כו' בקלוניא יש דובשנין שקורין בורבר קוכין דתבלין עיקר שהרי כתב באגודה שאין מברכין עליהם המוציא ואין ששים בקמח נגד התבלין היה צ"ע לפי זה עכ"ל נימוקי מוהר"ר זעליג בינג ע"כ לשון או"ה של מוהרש"ל הרי מבואר בהדיא דבכה"ג אין מברכין המוציא אעפ"י שהקמח ודאי מרובה מהתבלין אלא שאין שם ששים בקמח נגד התבלין (הך ואין שכתב במהרש"ל נראה שצ"ל שאין) ומכל מקום דתבלין עיקר לפי שהוא מרובה וטעמו נרגש ביותר ומ"מ בסתם דובשנין שהקמח עיקר גם כן מיירי שיש בתוכו מעט דבש ורובו מים אבל אם היה בתוכו רוב דבש ומכ"ש אם כולו נילוש נלענ"ד שאין מי שחולק לומר שאין זה פת כסנין ודברי הב"ח שכתב שהם פירשו דברי רש"י דמיירי שהתבלין מרובה על הקמח צ"ע לענ"ד שהרי מבואר מדברי רש"י דלא הטעינו ברכה לאחריו מעין שלש מידי דהוי אפת אורז ודוחן דאמרינן בפירקין מתחלה מברך במ"מ כו' הרי מבואר דעכ"פ מברך בורא מ"מ ואם איתא שהקמח מעט מן התבלין והתבלין הם עיקר אם כן אף לפניו לא יברך במ"מ רק שהכל וגדולה מזו משמע באו"ה כלל כ"ה דין יו"ד שכתב וזה לשונו ומטעם זה אם אוכלים דובשנין העבים שקורין לעקוך אף אותן המתקנים יחידים בבתיהם אף ע"פ שדכו התבלין כו' ואפי' החריפים מאוד מותרים לאכול חוץ לסעודה בברכת שהכל מאחר שהתבלין בהם עיקר דמאחר שאין איסור התבלין מגופא בטילין שפיר בששים ומסתמא יש בקמח ס' נגדו כו' וגם אין איסור משום בישולי עכו"ם אעפ"י שאינם בכלל היתר הפת מדלא מברכין עליהם המוציא מטעם שהתבלין בהם עיקר דהתבלין נאכלין חיין ע"ש (וצ"ע בש"ס דמנחות דף כ"ג גבי מצה מתובלת דבעי לאוקמא דאפיש לה תבלין טפי ממנה ע"ש ובמקום אחר כתבתי בזה) ונלענ"ד דבכה"ג שהתבלין הם עיקר עד שאין מברכין עליהם אפילו בורא מיני מזונות רק שהכל אז אפילו קבע סעודתו עליו אין מועיל לתת עליו תורת פת דבטלה דעתו אצל כל אדם וגרע מגובלא בעלמא דלא מהני קביעות: טרם אכלה לדבר הלום ראיתי מה שכתב שארי הגאון בעל המחבר חוות דעת בראש פי' ההגדה שלו ג"כ להשיג על המגן אברהם במה שהביא ראיה מש"ס דברכות וזה לשונו ולענ"ד תמוה ראיה זו דשם פירש"י שעירסן דהיינו שחזר וגבלן ואפאן ומיירי שאפאן בתנור בלא משקה ובזה ודאי דמברך המוציא דמה לי אפה פת מקמח או מפירורין מה שא"כ כאן דתיכף שעירסן בדבש ובביצים ונדבק על ידם אזיל ליה תוריתא דנהמא כיון דנשתנה ואילו היה אוכלין באותו פעם לא היה מברך המוציא דזהו עיקר החביצא האמור בש"ס כו' היאך יחזור עליו דין פת ע"י הטיגון הא הטיגון אין נותן לו דין פת דהא נהגו להקל והכא שנילוש במי פירות לכ"ע דין כסנין יש לו דכבר נתבטל דין הפת ע"י חביצא עכ"ל וכבר כתבתי דז"א דודאי דגם המ"א סובר דחביצה שנטגנה בשביל הטיגון אין חוזר עליו דין פת דודאי אין הטיגון מיפה כוחו אדרבא מגרעו ואם נתן דבש או שומן לתוך קמח מצה מפוררת כסולת אע"פ שמתחברת על ידי זה והוא מטגנה אח"כ בשמן הרבה או במים אין שבח טיגון בפת רק דהמ"א סובר דעירסן שאני דהיינו גיבל שהוא מחבר אותם וחזרו להיות גוש אחד בזה דינו כפרוסות כזית שאף על פי שנשתנה מתואר לחם לית לן בה גם מ"ש דהתם מיירי שאפאן בתנור בלא משקה כו' דמה לי אפה פת מקמח כו' המג"א סובר דעל כרחך ע"י טיגון מיירי כמ"ש רש"י דמיירי במנחות וגם לשיטת התוס' צ"ל דמיירי בכה"ג או ששרה במשקה דאל"כ מעיקרא לא פריך מידי וכמ"ש לעיל בשם הפנ"י (אך לפמ"ש לעיל הסוגיא אליבא דרב יוסף דלא ס"ל לחלק בין תוריתא דנהמא ואם כוונתו לזה קיצר במקום שהיה לו להאריך) גם מ"ש היאך יחזור עליו דין פת הא הטיגון אין נותן לו הנה ארכביה אתרי ריכשי דמתחלה מדייק דהתם אפאן בלא משקה וכן בסוף דבריו דהטיגון אין נותן לו דין פת נראה מדבריו דאם אפה בלא משקה מודה דמברך המוציא ואף על גב דבשעת העירוס הדבש וביצים אזיל תוריתא דנהמא מ"מ תרווייהו בעינן דהאפיי' אח"כ תהיה ג"כ ע"י טיגון במשקה דבכה"ג נהגו להקל בסופגנין כמבואר בש"ע ואיהו גופא בקיצור הדינים שם כתב דגם בלעקיך יש לו דין פת כסנין כיון דבשעת העירוב נתקלקל תואר לחם אלמא דאף באפי' ס"ל הדין כן ושמא מה שמסיים בסוף והכא שנילוש במי פירות לכ"ע דין כסנין יש לו ר"ל דבכה"ג אף באפי' ממש דינא הכי ולענין דינ' כבר כתבתי שלענ"ד אין חילוק בין גיבול לחיבור דהא הך חיבור מיירי אף אם הוא מדובק דבק טוב וכדמשמע מל' התוס' במנחות שכתבו ומפרש ר"ת דחביצא הם פתיתין דקים שמדבקין אותו ע"י דבש או חלב ושומן כעין טיגון של מנחה וא"כ פשיט' דכה"ג לא גרע מגיבול ואפ"ה אי ליכא תוריתא דנהמא ולא היה בפירורין כזית לא מהני הך חיבור שמתחברין בכזית לתת עליו חשיבות פת אף בלא תואר לחם ואף