בית אפרים נ

ברכה מעין שלש כעין אורז ודוחן והו"ל לאקשויי דפת גמור הוא אלא ודאי דהתם לא קשה מידי דכיון דמתובלת בתבלין הרבה. ואם איתא דעיקר טעמו דרש"י משום התבלין המעורב בה וזהו אובליאוש למה דחו בפשיטות פירש"י שהוא לחם גמור מפני שסופו עיסה. ואם ת"ל דלא הוי נהירא להו לחלק משום הא עכ"פ הו"ל להזכיר זה בדבריהם ולדחותם כדרכם בכל מקום אלא ודאי דז"א אלא ההיא דלחמניות מיירי לדעת רש"י בלא תבלין כלל וע"ש בדף מ"א ע"ב ד"ה אלא פת הבאה בכיסנין שנראה מדבריהם שהסכימו בזה לדברי רש"י דבלא סעודה מברך לאחריו מעין שלש אלא דפליגי על רש"י שסבירא ליה שאין צריך לברך אחריו רק בנ"ר הואיל ויש בו שקדים הרבה ואין הדרך רק לאכול מעט ממנו ובאמת לדעת הפוסקים פת הבאה בכיסנין אינם לחמניות ממש שהרי הם מפרשים פת כיסנין היינו כיסים ממולאים כו' ולחמניות היינו נילוש ומה שהביא באה"ע מדברי רש"י דף מ"ב כגון כיסנין דמעלי ללבא ולחמניות אין זה ראיה דלפי שאילו הם בצורות לחמניות קרי להו הכי וגם ממ"ש רש"י בחומש פת כיסנין אובליאוש כו' ג"כ ע"ש הצורה וכמ"ש כאן להדיא כעין אובליאוש שלנו ויש שעושין כו' אבל מכל מקום שם אובליאוש אינו נופל כלל על עיסה המעורבת בתבלין דוקא וכמ"ש: ולפענ"ד כל הפוסקים מודים במעורב בדבש או בתבלין דלא ניידו מפירוש רש"י רק לפי שרש"י מפרש מה ענין הפת לכיסנין לפי דכיסנין מעלי ללבא וזה הפת בא עמהם ג"כ לפי שיש בו הרבה תבלין ויפה ללב ולפיכך אין אוכלין ממנה אלא מעט והם מפרשים ע"ד שפירש הר"ח שקרוי כיסנין ע"ש שיש בו כעין כיסים ממולאים בצוקר ושקדים ומיני בשמים והדברים ק"ו דאם עירב בתוך העיסה ממש צוקר ושקדים ומיני בשמים דמיקרי פת כיסנין וכן מבואר בסמ"ג שכתב בשם ר"ח פת עשוי כיסין ומערבין בהם צוקר ושקדים ומיני בשמים וא"א שיש קפידא שיהיה דוקא ע"י מילוי לא הו"ל למנקט בלישנא ומערבין בהם כו' אלא הו"ל למנקט וממלאין בהם אלא ודאי דלא שנא וכן משמע ברבינו יונה דעיקר המחלוקת על רש"י בזה לפי שמפרש שיש בו תבלין הרבה ומפני התבלין אין דרך לאכול ממנו כל כך ויותר נלפענ"ד לדעת רש"י דסבירא ליה דבשביל עירוב תבלין אינו משנה ברכתו הראשונה כלל כיון שאינם באים רק לתבל הפת וקמחא עיקר רק דפת הבאה בכיסנין הוא כעין אובליאוש דהיינו שנילוש בביצים ורש"י סבירא ליה דכל שנילוש בביצים בטל מתורת פת ומברכין עליו במ"מ רק דפת הבאה בכיסנין יש לו דין אחר לענין ברכה שלאחריה שאין מברכין מעין שלש לפי שדרכו לתבל בתבלין הרבה ואין אוכלין ממנה אלא מעט אבל לענין ברכה ראשונה לא איכפת לן בתבלין כלל והיינו דפריך עלה מלחמניות דשם לענין ברכה ראשונה מיירי. ובאמת שיש אובליאוש שהם מתובלים בתבלין הרבה כדמשמע מהפוסקים בשם או"ה לענין בישולי עכו"ם. אך הרמב"ם סובר דתבלין הרבה נמי הוא פת כיסנין ועיין בש"ג בשם ריא"ז שכתב פת הבאה בכיסנין והוא פת העשוי בדבש או בתבלין שאוכלין אותו כעין מיני מתיקה לקנוח סעודתו עליו מברך עליו מתחלה במ"מ כו' ויש כאן טעות סופר וצ"ל מי שאין קובע סעודתו עליו כו' וכן מבואר מדברי השיבולי לקט בשם מורו ובשם ר' ישעי' ז"ל: והנה מדברי התוס' דביצה שהביא המג"א לקמן ס"ק מבואר שאובליאיש היה דרכן ללוש במי ביצים וע"ש דהמ"א ס"ל דדוקא גבי מי ביצים סבירא ליה להתוס' הכי ובאה"ע השיג עליו גם בזה וסובר דאין חילוק בין מי ביצים לשאר משקים כגון דבש וחלב והביא ראיה ממה דקי"ל סימן תס"ב דבמי ביצים הוי מצה עשירה ולקמן אבאר בזה. וראיתי לש"ב הגאון בעל חות דעת בפירוש הגדה הנ"ל שמשיג גם כן על המגן אברהם וכתב שהתוס' לא כתבו לאסור רק גבי נילוש שהתוס' מסופקים אם מהני קביעות סעודה כמו שכתוב הט"ז ס"ק טי"ת אבל בפת כיסנין דמהני קביעת סעודה ודאי מותר משום בש"ע כמ"ש בי"ד סי' קי"ג גבי קיכלך עכ"ל ואשתמיטתי' דברי התוס' והרא"ש והמרדכי בחולין דף ס"ד שכתבו להדיא שר"ת היה רוצה לאסור אובליאוש משום בש"ע דכיון דנילוש בבצים אסור משום שלקות כו' מיהו נראה כו' מ"מ עיסה שנילושה בביצים אין לאסור משום דקמחא עיקר כיון דמברכין עליה המוציא כו' ורמז לזה האה"ע משם וא"ל דהתוס' רוצים לומר היכא דקבע עלייהו דז"א במשמעות לשון התוס' כלל ועוד שהרי התוס' קורין לזה אובליאנש ולהדיא כתבו בברכות דלחם גמור הוא ואפילו לא קבע עליה מברך המוציא ע"ש וכדברי התוספות מבואר גם כן בספר התרומה סימן כ"ז ובשערי דורא ובאו"ה ועוד כמה פוסקים: אמנם בלא"ה מה שרוצה לפרש דהתוס' דוקא בנילוש אסרי משום דמספקא להו אי מהני קביעות ז"א שהרי משמע שם דהתם פשיטא להו דבקביעות מהני כמ"ש רבינו יחיאל שם ומשמע דלאו בהא פליגי אלא דדיעה ראשונה סבירא ליה דכיון דעכ"פ אין מברכין המוציא בלא קביעת יש לאסור וע"ז השיב רבינו יחיאל דליתא דכיון דעכ"פ דעל קביעות מברך המוציא לחם מיקרי ולכך הביא המג"א דברי התוס' דביצה ולא הביא התוס' דחולין דמפורש שם דמברך המוציא בעיסה שנילושה בביצים משום דמהתם אין כ"כ הכרע דמברך אף בלא קביעות סעודה משא"כ בביצה כיון דדיעה קמייתא סבירא ליה דיש להחמיר בנילוש אע"ג דמשמע התם דמודו לרבינו יחיאל בקבע מברך המוציא מ"מ סבירא ליה כיון דבלא קבע אין מברך המוציא יש עליו דין שלקות ואפ"ה באובליאש ס"ל להתיר כיון דמברך המוציא מבואר דסבירא ליה דבנילוש בביצים בכל גווני מברך המוציא גם מ"ש שארי הרב נ"י אבל בפת כיסנין דמהני קביעות ודאי מותר משום בש"ע כמ"ש בי"ד סי' קי"ב גבי קיכלך עכ"ל. תמהני דבאמת בש"ע פסק כרבינו יחיאל כמבואר בב"י וד"מ שם אך ראיית המג"א מן התוס' דאפילו מאן דאוסר נילוש מתיר באובניאש ומשמע אף בלא קביעות סבירא ליה דמברך באובליאש המוציא וכמ"ש לעיל שכן מבואר גם מתוס' דברכות (ובפסיקתא שם איתא אובניאש דקבע סעודתו דמברך המוציא נלענ"ד דט"ס וצ"ל נילוש) ועיין בהג"א דביצה שכתב ג"כ כהתוס' ובסמ"ג לאוין סי' קל"ב כתב ג"כ ומה שאנו לוקחים מן הגוים כגון איבליאש וקנטיאה הם ממיני פת הנילושים בביצים אע"פ שבפרק א"ט כו' וכתב מורי רבינו יהודה מעשה ואכל רשב"ם ור"ח אביו. אמנם לבסוף הי' ר"ת נזהר מהם כו' ואומר הרי"ף שאין נראה לאסור כו' והעיסה עיקר שהרי אנו מברכין עליו המוציא כו' ע"ש (ובע"ז דף ל"ח בתוס' והרא"ש כתבו בשם ר"ת שהיה מתיר בעיסה שנילושה בביצים וצ"ל דההיא קודם חזרה): והנה באה"ע רוצה לדייק מדברי התוס' אלו דלהתוס' אף אם לש בשמן וכיוצא בו אין זה פת כיסנין דמה לי מי ביצים ומה לי כיסנין וכבר כתבתי שז"א וכן מוכרח שהרי הסמ"ג הבאתי לעיל בשמו דמפרש פת כיסנין היינו שמערבין בהם תבלין ואפ"ה כתב כאן במי ביצים דמברכין המוציא ועיין בכלבו סי' כ"ד כתב וז"ל ור' יצחק הזקן ז"ל כתב שאין הקביעות מועיל בכל דבר אלא דברים שהם ראוים להיות מזון כגון פת המתובל בתבלין גם כתב שם בשם רבינו אשר (וצ"ל שהוא הרא"ש מלינול) פת הבאה בכיסנין פירוש בעבור כסיסה ולא לערבון והוא פת העשוי מבשמים כו' ותרגום נקודים של אשת ירבעם הוא כסנין ונ"ל שלכך נקרא שמו נקודים שהבשמים נראין בו נקודות כו' עכ"ל. וי"מ אותו פת שעושין מן העיסה ככיסים ומכניסים לתוכו סוקר ושקדים ומיני מתיקה וכגון לחמניות שקורין אובליאש או בראצדלש כו' וכיוצא בדברים האלו ודאי מועיל בהם הקביעות אבל באלו הרקיקין הדקין שעושין בין שני ברזלים ונקראין ניבלש אין קביעתן קבע ואין מברכין עליהם רק במ"מ כו' עכ"ל משמע דיש אובליאש שתלוי גם כן בקביעות אבל ניבלש לא מהני קביעות וע"ש בכלבו סי' ק"ץ בשם הרי"ף שכתב וז"ל נבלש ובראצדליש הם מותרים (נראה שט"ס וצ"ל אובליאש) כו' אבל ניבלש יש אוסרין משום דא"ל קמחא עיקר דאין בהם תוריתא דנהמא מאחר שאין להם קבע לאכילתן אבל רבינו יחיאל התיר שכיון שנאפת כמין פת וגם אפייתן ביובש וגם לפעמים שקובעין סעודתן עליהם בפורים ומצריכים עליהם ברכת המוציא יש להם דין פת עכ"ל וזה סותר למש"ל וצ"ל דמ"ש בהלכ' ברכות הוא דעה קמייתא ומ"ש מאחר דאין קבע לאכילתן ר"ל דלא מהני קביעות. שוב ראיתי שדבריו הם כדברי רבינו יונה ז"ל וע"ש מ"ש הט"ז ולענ"ד יש ליישב הדברים ע"ש: