בית אפרים מד

כלל וספיקא דירושלמי ליתא כדדחי רבינא אלא עיקר הספק הוא כדאמרינן התם ביומא קדישתיה אי כלפנים כדבעי יוסף איש הוצל ע"ש): ולכאורה למה הזכיר הרמב"ם מה שהיה בבית ראשון כיון דלא הזכיר בדבריו רק אמות הבנין מבית שני ולא הזכיר השינויים שבין א' לב' ואף שי"ל שבא ליתן טעם למה הוצרך לשני פרוכת דאין דרך הרמב"ם לבאר טעמים וה"ל למנקט סתם סדר עשיית בית שני ואף שיש לדחות שבא להסביר המקרא דוהבדילה הפרוכת דמקשי' מיניה בש"ס על רבנן שפיר קאמר ר"י מ"מ לפמ"ש א"ל דנ"מ בזה גם מבנין בית ראשון לענין שלא יעשה תבנית היכל כזה וקצרתי מגודל הנחיצה. וא"כ כיון דעיקר הקפידא על האורך והרוחב פשיטא שאין בזה כדי ליתן טעם על מס' מדות דהא קרא כתיב אורכו ורוחבו והוא היה שוה בא' ובב' וגם אם נאמר שהרמב"ם קאי בשיטת רש"י נראה דעיקר הקפידא על תבנית חלל שבפנימיות החדר וכל שחללו שוה לחלל ההיכל תבנית ההיכל קרינן ביה אבל עובי הכתלים והתאים ושאר ענינים השנויים במס' מדות פשיטא דלא מעכב וכל שאינו מעכב אין נ"מ לתבנית ענין היכל כמ"ש מהרי"ק לענין גביעים כפתורים ופרחים (וצ"ע על הש"ך סוף סי' קס"א ומצאתי שהרגיש בזה אא"ז בס' בכור שור ועיין בשו"ת ח"צ סימן מ"ש בזה וכאן קצרתי) ולכן הוכרח הרמב"ם ליתן טעם על מה שהאריך התנא בבנין בית שני ואע"ג דאמרי' בסנהדרין שחיטת קדשים לא נתני אלא דרוש וקבל שכר כו' והכי אמרינן בזבחים. ועיין בתוס' דזבחים ועוד דוכתי מ"מ בזה שלעתיד יהיה הבנין באופן אחר שייך לאקשויי מה דהוי הוי כדמקשה ביומא בהא דכיצד הלבישן והכא לא שייך למסבר קראי כיון דבבנין בית שני מיירי וא"כ למה האריך במדות עובי הכתלים והתאים ושאר ענינים שאין נ"מ כלל. לזה אמר דמהרה יבנה בהמ"ק יש לשמור התבנית ההיא כו' וכמו שפי' בתוי"ט שם: ובזה לא שייך לומר לכשיבא משה כו' דדוקא לענין הלבשת משה לאהרן ובניו אמרינן הכי משא"כ בשאר עבודת בהמ"ק שפיר שייך למתני כמו שאר שחיטות קדשים שאנו דורשים על העתיד איך צריך להיות ומקבלין שכר. ועיין בר"ה דף למ"ד שכתב רש"י דבנין העתיד בידי שמים הוא וכ"כ התוספות בשבועות דף ט"ו ובתנחומא מ"מ הרמב"ם אינו סובר כן כמבואר בהלכות מלכים דברי הד"ש זעירא דמן חברייא: הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: שאלה יא ויב שאלה איך לנהוג במיני מתיקה שעושין ממצה כתושה עד שהוחזרה לסולת ואח"כ נותנין בתוכה דבש ותבלין הרבה ואופין אותה והוא קרוי לעקיך של פסח ויש שאוכלין אותו למיני תרגימא אחר הקידוש בשחרית ומברכין לפניו במ"מ ואחריו מעין ג' ויש מגמגמים בדבר לפי שנעשה ממצה אפוי' וסמכו דבריהם על מ"ש המג"א בסי' קס"ח ס"ק כ"ח גם עמד השואל ושאל שלפי משמעות המג"א שם אף בחרעמזליך שאין אופי' אותם רק מטגנים אותם בשומן או עגולים שקורין קניידליך שמבשלין אותם ג"כ צריך לברך עליהם המוציא אם יש בכ"א שיעור כזית והעולם אין נוהגין כן אלא אוכלים אותם בלא נט"י ומברכין עליהם במ"מ וברכה מעין שלש ושאל השואל אי שפיר דמי למיעבד הכי: תשובה כדי לברר דין זה צריך אני לבאר סוגיא דשמעתא דברכות דף ל"ז ואח"כ נרד לעומק הדין בזה. הנה בש"ס שם אמרינן אמר רב יוסף האי חביצא דאית בה פירורין כזית בתחלה מברך עליו המוציא כו' ע"ש הסוגיא עד אמר רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא. והנה רש"י פי' חביצא היינו שמפררין לחם ומבשלין את הפירורין במים ובתוספות הקשו ע"ז דא"כ מאי מייתי ממנחות ויש לומר כיון שנטגנים בשמן כנתבשלו דמי. ומיהו קשה דלקט מכולם כזית דקאי אה' מינים והתם לא מיירי בנתבשל לכך נראה לי חביצא היינו פירורין הנדבקין על ידי מרק או חלב כמו חביצא דתמרי שהם נדבקין וכן כתבו רבינו יונה והרא"ש ז"ל. וכתבו ג' חלקים בדבר והם מבוארים בש"ע סימן קס"ח: ולכאורה תימא דכמו שהקשו התוס' על רש"י דמאי פריך ממנחות דלמא מיירי בלא נתבשל כמו כן קשה לשיטתם דלמא מיירי שלקט מה' מינים ולא נתערב שם דבש או ד"א כלל דבכה"ג שפיר מברך המוציא כמ"ש רבינו יונה והרא"ש ז"ל ומצאתי בהנ"י שעמד בזה וכתב שם בתוס' ד"ה אמר רבא שיש ליישב קצת דס"ל שאין דרך לאכול פירורין קטנים מכמה מינים שהם בעין אלא לשרותם במים והיינו דהוי משמע ליה לאביי לפרש הכי הא דלקט מכולן דדמי לחביצא וכתב שעדיין צ"ע ולדבריו כמו כן היו יכולים ליישב פרש"י דהוי משמע ליה שאין דרך לאכלם כך כ"א ע"י בישול ואהא משני שערסן דהיינו שגבלן יחד וחזר ואפאן דגם זה דרכו בכך. ולכן נלענ"ד דאביי שפיר קא מותיב מההיא דלקט מכולן שהרי משמע דרב ששת פליג עליה דרב יוסף וכיון דרבא מפרש דברי ר"ש בדאיכא תוריתא דנהמא מכלל דרב יוסף אפילו בכה"ג ס"ל דבליכא כזית מברך במ"מ וכ"כ הב"ח דמדלא הזכיר ר' יוסף בדבריו תוריתא דנהמא אלמא דס"ל דאין חילוק בדבר כו' ע"ש: והנה לדעת רש"י דס"ל דמיירי בבישול שפיר הקשו עליה דמאי פריך מלקט מכולן דלמא ע"כ לא קאמר ר"י אלא במבושל דכיון דנתבשל לא חשיב תואר דידיה תואר לחם כמ"ש הפוסקים וכדמוכחא ברייתא דלא מפלגא בהכי משא"כ בההיא דלקט דלא מיירי בנתבשל. ולכך כתבו לפרש דלא מיירי בבישול כלל רק שמערב בו דבש או מרק לדבקו ומלתא דפשיטא היא דודאי מחמת תערובות דבש או דברים אחרי' לא נתבטל חשיבות הפת מחמת זה דדוקא בישול י"ל דמבטל אפיה משא"כ כשאין שם בישול בשביל שכח אחר מעורב בו לא נתבטל חשיבות הפת כלל וכמו אם המחה חמאה או דבש על פרוסת הפת ואוכלו שאין ספק שצריך לברך המוציא כיון שלא נשתנה תואר הלחם כלל ולמה יגרע זה שנדבקו הפירורין על ידו והיינו טעמא דר"ש ורבא דס"ל דבדאיכא תוריתא דנהמא מברך המוציא דהדבוק אינו מגרע כח הפת ורב יוסף דפליג וס"ל דאפילו בדאיכא תוריתא דנהמא מברך במ"מ ע"כ דלאו משום גריעות הדבק אתי עלה אלא עיקר הגריעותא לפי שנתפררה הרבה כ"כ עד שאין כזית בטלי ולא חשיבו פת וכעין הא דאמרי' פחות מכזית מותר לאבדן ביד (וכן משמע בהא דמסיק בבא מלחם גדול דבכה"ג שפיר חשיבי ע"ש) ולפ"ז שפיר קא קשיא להו מההיא דלקט מכולן דמוכח מהתם דאפילו פירורין פחות מכזית חשיבי לברך עליהם המוציא וכ"ז לסברת ר"י אבל אנן פסקינן כרבא אליבא דר"ש דמצד שנתפררו לפחות מכזית לא איכפת לן כלל וכמ"ש הר"י והרא"ש ז"ל דלעולם אינו יוצא מתורת פת וגם התערובות פשיטא שאינו מגרע אותו אם לא שנשתנה עי"ז מתואר הלחם שאז מוציאו מחשיבות הפת לברך עליו במ"מ: וזה מבואר בדברי תלמידי ר' יונה שכתבו וז"ל ולפיכך נראה שהפי' הנכון כמ"ש ר"ה גאון והערוך כו' והשתא פריך שפיר שכמו שזה בלא בישול מברכין עליו ה"ה נמי בחביצא כיון שאין שם בישול אלא חיבור בעלמא שמחברין אותו בקערה עם הדבש או המרק אית לן למימר שאף על פי שאין בפירורין כזית מברך המוציא עד כאן לשונו: ולכאורה דבריו סותרין למאי דמסיק לדינא דמחובר ע"י דבש גרע דעכ"פ תואר לחם בעינן ולפמ"ש א"ש דלרב יוסף דלא מחלק בין תוריתא דנהמא אין לחלק כלל בין אם מחבר על ידי הדבש או לא מה שאין כן למסקנא דמטעם תוריתא דנהמא אתינן עלה ואי איכא תוריתא דנהמא באמת לא איכפת לן בחיבור הדבש כלל. וגם בשביל שנתפררה לפחות מכזית לא בטיל חשיבות הפת ואתי הך ברייתא דלקט מכולן כפשוטו והוא ברור לפי עניות דעתי: ולמ"ש א"ש הא דמשני הש"ס הב"ע כשערסן דלכאורה אין סברא לחלק בכך דבשלמא לפירש"י א"ש דרש"י מפרש דחביצא היינו פירורין שנתבשלו ועלה פריך מההיא דמנחות והיינו כמ"ש התוספות דמדמה טוגין דמנחות לבישול דחביצא. ולכאורה