בית אפרים לד

כמ"ש הרמב"ם בעירב דבר מר דפטור משום שלכד"א עכד"ק וגם למר קשיא דדילמא באמת אכול מצה דלא חשביה קרא אכילה דהו"ל שלכד"א וגם דלפי זה א"צ לדחיית הל"ת כלל דא"ל דכיון דלגבי מצה חשיב אכילה הוי נמי אכילה לענין איסור כמש"ל דז"א דלגבי המצות י"ל דמצותו בכך דטעם מעורב של מצה ומרור יוצא בה י"ח וכמו בב"ח דכשמרגיש תערובות הטעמים הוא האיסור שאסרתו תורה אע"פ שבשאר איסורין טעם אחד מבטל חבירו (ובספר בית אפרים בק"ה שם כתבתי ענין נכון בזה) וה"נ יוצא י"ח בטעם המעורב אף ע"פ שהוא שלכד"א משא"כ לענין האיסור דחדש כיון שטעם האיסור מתערב בטעם מר שלכד"א אין חל עליו שם איסור בכה"ג וא"צ לדחיית הל"ת כלל אך בעיקרא דמילתא צ"ע אם נאמר דכל אכילת פסח ומצה דמצוה שלכד"א הוא ורחמנא אחשביה אכילה ואם היינו אומרי' כן יש בזה כדי ליתן תבלין לספיקו של המ"ל לענין קיום עשה באכילה שלכד"א די"ל דילפינן מפסח ומצה דחשיב אכילה אך דא"א לומר כן דא"כ מנ"ל דלרבנן מצות מבטלות זא"ז ומינה ילפינן לאיסורין כדאיתא בפסחים ומנחות דהא שפיר מצינן למימר דבעלמא כגון באכילת קדשים ומנחות אין מבטלות אך מ"מ לענין כריכת מצה ומרור שאני דהוי שלכד"א וכן משמע מדקאמר רבא לא לכרוך כו' דאתי מרור דרבנן ומבטל כו' משמע דמטעם ביטול אתינן עלה אבל לא משום שנעשה שלכד"א וכן מוכח שם בזבחים ומנחות מדברי התוספות דאף לתירוץ הא' לא כתבו אלא דחוזק המרירות מבטל ולולי זה היה מדמי ליה לעיסה מחטים ואורז או תבלין: ומדברי הרשב"א שהבאתי לעיל מבואר להדיא דרק משום ביטול טעמא דמצה אתינן עלה ולכך מדמי לה למצה מבושלת ואם איתא שיש בזה משום שלכד"א אין הנדון דומה למצה מבושלת דהא י"ל דאע"פ שא"צ טעם מצה מ"מ דרך אכילתו בעינן ודוחק לומר דכל הנך מיירי במרור הראוי לאכילה והם באמת לקחו דבר מר ביותר שאין ראוי לאכילה. ולכן נראה דע"כ לא קאמר הרמב"ם דעירב דבר מר הוי שלכד"א אלא אם עירב ברותחין או לח בלח וכמ"ש שם שעירה דבר מר בי"נ או בעורה של נבילה דהתם ע"י דבר מר שנתערב נקלט הטעם המרירות בגוף המאכל של האיסור ושפיר הו"ל המאכל שלכד"א אבל בכה"ג שכורך מצה ומרור ואוכל ביחד שאין המרירות נקלט בגוף המצה והמצה עמד בו טעמו ואם היה בולע אותו כמות שהוא היה מוצא בו טעם מצה משובחת שוב לא איכפת לן מה שע"י הלעיסה פלט טעמו ונפגם בטעם המרור ואין בזה משום אוכל שלכד"א כיון שהמצה בפ"ע כד"א הוא לועסה ובולעה וכל חד לחודיה קאי וא"כ אף דלא טעים טעמא דאיסורא במה שהוא יתר על השיעור טעם מושבח רק טעם פגום מ"מ הנאת גרונו ומעיו איכא כאילו בלע הך חתיכה בפ"ע ואילו לעסו ופלטו לחוץ וחזר ובולעו היה חייב אע"פ שנפלט טעמו ע"י הלעיסה מ"מ עדיין לא נפסל מתורת אוכל וגדולה מזו אמרינן בחולין בחצי זית שאכלו והקיאו וחזר ואכל אותו זית עצמו חייב שהרי נהנה גרונו בכזית ופסקה הרמב"ם פי"ד מהלכות מ"א ופשיטא שא"ל דכאן ליכא הנאת גרונו כיון שיש עמו דבר מר דדווקא לענין הטעם שבפיו שייך לומר כן שמתערב ביחד אבל לענין הנאת גרונו אע"פ שאין הגרון נהנה מן המרור נהנה הוא מן המצה ולכאורה י"ל לפמ"ש המ"ל שם שי"ל שאם כרך דבר איסור בסיב וכיוצא ובלעו שהוא פטור כמו שאינו יוצא לענין מצה ושם הביא דברי הרמב"ם בהלכות אה"ט הכורך כזית מנבלת עוף טהור בחזרת וכיוצא בו ובולעו אע"פ שלא נגע בגרונו ה"ז טמא כרכו בסיב ובלעו ה"ז טהור והכ"מ כתב טעמא כיון דחזרת מין מאכל הוא הו"ל מין במינו ואינו חוצץ ע"ש ולפי זה שפיר משכחת לה שכורך המצה במרור שאינו ראוי לאכילה ושפיר הוי חציצה ומ"מ לענין לצאת ידי המצות שפיר יצא דהמרור לא הוי חציצה למצה דמצות אין מבטלין זא"ז וא"כ א"צ לדחיית ל"ת כלל ויש לדחות דכיון דבלע מרור לא יצא ע"כ שצריך לעיסה ושוב המצה נוגע בגרונו בלא חציצה כלל: והנה משכה לי שמעתתא מענין לענין ונתנה. ראש ונשובה למ"ש דגם הגאון בשאגת אריה עלה דעתו חילוק זה היכא דלית לי' לא מיקרי לא אפשר אלא שהוא רוצה לדמות זה למ"ש בכתובות דכיון דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה ולפי ענ"ד אף לפמ"ש התוס' שם דמה"ט אף אם אומרת בעינא לא דחי היינו משום דהך עשה קילא טובא כיון דאפשר לעקור אותה וברצון תליא מילתא וכן מבואר משו"ת הרשב"א סי' י"ח דכיון דאפשר למיעקרה אע"ג דאכתי לא עקרה הו"ל כמאן דליתא כו' וגמרינן מיניה למורא וכבוד אב ואם ועמידה בפני רבו הואיל ואפשר למיעקרה להאי עשה דהרב שמחל על כבודו כבודו מחול כו' ועיין בתוס' דיבמות בהא דאמרי' מאי לאו דאמר שחוט לי כו'. אך בעיקרא דמילתא מבואר בתוספות שבועות דף ג' ד"ה ועל הזקן שכתב דאין ראיה מהא דיבמות דאתי עשה דמצורע כו' דאי שרי ע"י אשה ונכרי הא אפשר לקיים שניהם די"ל דצריך קרא היכא שאין שם אשה ונכרי וא"ל ימתין עד שימצא אשה כו' מדבעי למימר בחולין דעשה דמצורע דחי עשה דשלוח הקן ולא אמרינן ימתין עד שימצא אחר כו' ע"ש ולכאורה בפשיטות הו"ל לאתויי מהא דשבת דאמרינן דליכא אחר ולא אמרינן ימתין כו' כו' ואפשר דה"מ לדחויי דשאני התם דאמילה בזמנה קפיד קרא ומה שיש לתמוה בדברי התוספות אלו דהא התגלחת של מצורע הוא ע"י כהן עיין בשער המלך פרק י"ב מהלכות עכו"ם שוב ראיתי בשו"ת ש"א שרמז לדברי תוספות אלו: ובמאי דכתיבנא דהא דעשה דוחה ל"ת י"ל שהל"ת לא נאמרה במקום העשה כלל עיין בשו"ת מהרי"ק סי' קל"ט שהקשה על דברי האומר כן ובספר יבין שמועה הקשה על הליכות עולם מדברי רש"י ותוספות בברכות דף ק' ובאמת שהרמב"ן בספר תה"א ביאר דברי רש"י על נכון ובפ"י כתב שם לפרש דברי רש"י דמחלק בין אם העשה באותו ענין גופא ועפ"י זה נ"ל לפרש דברי הירושלמי שהביא בשאגת אריה דבירושלמי דביצה קאמר ג"כ דאיכא מ"ד דס"ל שאין עשה דוחה ל"ת אא"כ כתב בצידו ולפי דברי הפ"י יש לומר דבהך דכיסוי באמת אפשר בלא כתישה אלא דזימנין שאין לו בלא רגבי' ובכה"ג אף על גב דהשתא לית ליה ולא אפשר אין להתיר כ"א כשהעשה כתב בצידו ומה"ט בעינן בש"ס דידן דקר נעוץ דאל"כ לא הוי דחינן מהך טעמא דלית ליה לבד ולפי זה א"ש בפשיטות דברי הירושלמי דחלה שהביא הרא"ש והתוספות דר"ה דאין עשה דוחה ל"ת אא"כ כתב בצידו ור"ל בכה"ג דאפשר בהיתרא אלא שעכשיו אינו מצוי בידו דאז לא דחינן אא"כ כתב בצידו וקצרתי מאד דברי מחותנו ידידו הד"ש באהבה רבה ואהבת עולם: הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: הלכות נשיאות כפים: שאלה ו שלום לכבוד אהו' ידידי כו': בדבר אשר שאל כ"ת בדבר המנהג הנהוג בכל מדינות אלו שלא יהיו הכהנים נושאים כפיהם כ"א ביו"ט לבד ויש מי שלבו נוקפו בדבר לפי שהמ"ע מן התורה הוא שיהיו נושאים כפיהם בכל יום אם יש מקום ויסוד למנהג זה ואם יש כח לבטלו אם לא: תשובה בתחלה אבאר לו כי המנהג שאנחנו נוהגין היום שלא ישאו כהנים כפיהם כ"א בי"ט ויש מקומות שנהגו אף בשבתות הוא מנהג קדום יותר מן חמשה מאות שנה כמבואר בספ' תשב"ץ קטן שחיבר תלמידו של מהר"מ מרוטנבורג רבו של הרא"ש שכתב וז"ל אינו אומר אחר ברכת כהנים ושמו את שמי מפני שאפי' ברכת כהנים לא היה לנו לומר מן הדין שבימיהם היו עולין לדוכן בכל יום וכנגד זה אנו אומרים ברכת כהנים עכ"ל ובספר כל בו סי' י"א כתב וז"ל וכתב הר"מ נ"ע שאין אומרים אחר ברכת כהנים ושמו כו' לפי שבימיהם היו עולים לדוכן בכל יום וכנגד זה אנו אומרים ברכת כהנים זעירא עכ"ל וכ"כ בכל בו סי' קכ"ה וז"ל ואין המנהג עתה לעשות נ"כ אלא בשבתות ויו"ט ואפשר כי נמנעו מפני טורח ציבור עכ"ל ואחריהם החזיקו מהרי"ל שהי' רבם של כל גדולי מדינות אשכנז והאגור והד"מ ובש"ע בה"גה והט"ז והמ"א נענעו ראש אחריו רק הט"ז כתב שאין לבטל בי"ט העונה מחמת