בית אפרים לג

כולל לענין מה שתגרי האומות מוכרין ע"ש ולפ"ז צ"ל אף ע"ג דלא אסיק אדעתיה דקיימו אכילת מצה בזה מ"מ שפיר ידע דמשכחת היתר במה שתגרי האומות מוכרין ע"ש וא"כ לפ"ז שוב שפיר י"ל דלכך לא דחי הל"ת אף אם לא היה בידם ממה שתגרי האומות מוכרין מ"מ כיון שהיה אפשר לקיים בזה בלי דחיית הל"ת אף דהשתא לית להו נמי לא מצי דחי הל"ת. אך באמת תירוץ זה שתי' בספר המקנה דחוק דודאי אי הוי מסיק אדעתי' היתרא דמה שתגרי האומות מוכרין מעיקרא לא הוי קשי' ליה כלל דהא לא מדייק דמעיקרא לא אכול מעבור הארץ. אך לענ"ד י"ל ע"פ מ"ש בתשובה זה כביר מקור דברי הרמב"ם בחלוצי צבא שנכנסו לארץ ולא מצאו מה לאכול הותר להם נבלות כו' שלמד כן מהך דאמרינן מעיקרא לא אכול וכו' ולא עדיף חדש משאר איסורין וע"כ לומר דאי שכיח היתרא נשאר האיסור במקומו וקושית הפרשת דרכים מחולין בבעיא דאברי בשר נחירא ישבתי שם על נכון ואח"ז מצאתי בטורי אבן בר"ה שכ' גם כן מזה ראיה להרמב"ם ושמחתי והנה בחולין שם אמרינן דכתלי דחזירי דידן לא אשתרי ולפ"ז תבואה שמצאו שהיתה אסורה משום חדש וחימצה או אפילו היתה חמץ גמור מכל מקום אכתי לא חל איסור חמץ בשעה שהגיעה ליד ישראל ולא נאסרה רק בהגיע הפסח ואז הוי כתלי דחזירי דידן דלא אישתרי אף אי לא שכיח היתרא קמן משא"כ משום חדש היא מותרת אי לא שכיח היתרא ולכך שפיר יוצא בה ולא שייך יצא זה שאיסורו משום ב"ת חדש ז"א דבלא שכיח ליכא איסור חדש כלל ואפילו שכיח עכ"פ חל איסור בכולל וקצרתי לפי שלא לצאת מן הענין והדרינן למילתיה דודאי בקושית הירושלמי דבא עשה דמצה וכו' לא ידע לאשכוחי היתרא במה שתגרי האומות כו' ולכך א"ש קושית הירושלמי אף לשיטות הב"י דכיון שחטין שבעליה נאסרו לעולם צריך לבא לידי דחיית הל"ת: ולכאורה יש מקום לומר לפמ"ש רש"י בפסחים דף מ"ב דמה שהתחיל להתחמץ ועדיין לא נגמר חימוצו הוא נוקשה ואינו ראוי לאכילה וע"ש בפ"י דלכך צריך קרא דהיא בלאו דאל"כ י"ל דהוי ליה שלכד"א וא"כ בלא"ה א"ש קושית הירושלמי דלכאורה קשה בהא דאמרינן יצא זה שאין איסורו אלא משום ב"ת טבל דהא מכיון שהתחיל להחמיץ אז אינו ראיה לאכילה ולית ביה איסור חדש כדין כל איסורין שאם אין ראוין לאכילה אין עובר עליהם אם אכלן וכשמגיע לידי חימוץ גמור חלו עליו איסור טבל ואיסור חמץ בב"א ומכ"ש אם נימא דנוקשה בלאו דגם לדידיה אין ראויה לאכילה דודאי לא פליגי במציאות ומ"מ אסרי' רחמנא משום חמץ ומרביה ליה קרא א"כ איסור חמץ קדים בעודו נוקשה ותו לא פקע וצ"ל דהתם לר"ש קיימינן דס"ל כ"ש למכות ולפמ"ש מהרש"ל בשבועות דף ק"ד אליבא דר"ש גם שלכד"א אסור כמו כ"ש לדידיה א"כ לא פקע איסור טבל בעת שנעשה נוקשה ולכן לא חל עליו איסור חמץ משא"כ הך דהירושלמי אליבא דרבנן דלדידהו של כד"א שרי וא"כ שפיר מצי לצאת בחדש דשפיר חל איסור חמץ בעת שנעשה נוקשה דאז ליתא לאיסור חדש ואע"פ שאח"כ שוב יהיה חמץ גמור וראוי לאכילה מ"מ חמץ קדים לחדש דנאסר בנוקשה או עכ"פ באין בב"א ושפיר יוצא בו י"ח וא"ש: ולכאורה לחד צד ספק שכתב המ"ל דבעשה יוצא באכילה שלכד"א א"כ לפי מאי דאמרינן בחולין ומנחות בשיאור דר"מ לר"י מצה מעלייתא הוא אם כן היה אפשר לקיים שניהם באכילת נוקשה דקיום מ"ע דמצוה איכא ואיסור חדש ליתא ועיין בתוספות דר"ה שכתבו דאף דאכלי כזית לצאת י"ח מצה לא חשיב ליה אכילה ולפי מ"ש מרומז טפי וא"ש בזה קושית התוספות בסוכה דל"ל קרא במצה של טבל דהא הו"ל מה"ב ולפי מ"ש י"ל דשפיר משכחת לה בגוונא דליכא עבירה שהוא שלכד"א וא"ש בזה קושית הגאון מוהר"ר יהונתן ז"ל דהא שיעורין נשתכחו ואם יאכלו כזית גדול שמא הוא יותר מכשיעור ואיכא איסורא דחדש ולפי מ"ש לק"מ דדוקא לענין קיום המצוה מהני דשלכד"א משא"כ לענין חדש ליכא איסורא בהיותר מכשיעור וא"ל דא"כ א"צ לדחיית הל"ת ז"א כיון דרוצה לצאת בו י"ח המצוה אחשביה לאכילה גם לענין איסור ומ"מ שפיר שרינן ליה משום דדחי ל"ת אך דבאמת ז"א דא"כ בלאו האי מציאות דנוקשה מצינן כמה גווני דמשכחת לה שלכד"א ועי"ל דזה אינו דכל כה"ג א"צ לדחיית הל"ת כלל וגם דא"כ מנ"ל דלא אכול מצה דילמא באמת אכלו שלכד"א ואפ"ה שפיר קאמר מעיקרא לא אכול דסתם אכילה אין שלכד"א בכלל: ובזה נדחה גם כן מה ששמעתי בשם חכם אחד לתרץ קושית הגאון הנ"ל דכיון דטעמא דחצי שיעור אסור משום דחזי לאצטרופי א"כ י"ל דלא אכיל רק כזית קטן וא"ל דילמא לא יצאו ויהיה א"ש דז"א דבזה לא שייך חזי לאצטרופי כיון שאם יצטרף לזה עד שיהיה בכא"פ ושוב יוצא ידי מצוה ויהיה הל"ת נדחה ואין כאן איסור ח"ש עכ"ד ואם כי הוא דבר חכמה מ"מ יש לדחות לפי מ"ש דהא אכתי לק"מ קושית הירושלמי דהא י"ל דבאמת אכלו כזית קטן ואפ"ה שפיר כתב קרא ויאכלו וכו' מעיקרא לא אכול כיון דבאמת לא מיקרי אכילה כ"א בכזית בינוני דווקא (ואפשר כיון דיהושע כתב ספרו ושיעורין בית דין של יעב"ץ תקנוהו שהיו אחר מות יהושע וא"כ בימי יהושע אכתי לא נודע אם בעי כזית בינוני דווקא ומכל מקום יש לומר דמספיקא לא כתב ביה יהושע אכילה ואפי' בכזית גמור כתבו התוספות דיש לומר דלא חשיב ליה אכילה) ולכאורה יש לומר בפשיטות דלק"מ דהא ודאי דאין כזית גדול כפלים בכזית קטן וא"כ שפיר הוי מצו אכלי כזית גדול דשמא הוא השיעור ואפילו אם השיעור בקטן מ"מ מה שהוא יותר מהשיעור הוא מתבטל ברוב כדין מב"מ דבטל ברוב וא"ל דאחר שאוכל כשיעור שוב מה שאוכל אח"כ איסורא קאכיל ז"א דהא קי"ל בלע מצה יצא וגם אפילו אליבא דהילל שצריך לכרוך המצה עם המרור ובלע מרור לא יצא מ"מ שפיר יכול ללעוס הב' זתים ולבולען בב"א ועיין מג"א סימן תע"ה בשם התה"ד וקצרתי: ובימי חורפי שמעתי בשם הגאון המפורסם מוהר"י הלוי אב"ד דק"ק אה"ו לתרץ קושית הגאון מהר"י הנ"ל לפי מאי דאמרינן אליבא דהילל מצות אין מבטלין זא"ז ולכך הוא כורכן בב"א מ"מ מה שנשאר מהמצוה שפיר מתבטל ע"י המרור עכ"ד ולענ"ד צ"ע דא"כ מה שאוכל מרור יותר מהשיעור שאין בו מצה יתבטל מהשיעור של מצה ולפמ"ש התוס' בזבחים ובמנחות דחוזק המרירות הוא מבטל טעם המצה א"כ י"ל דכ"א אינו מבטל רק כשיעורו והרי נגד מותר השיעור המרור יש כנגדו מצה היותר אך עדיין קשה דנימא דמותר שיעור המצה והמרור יגרמו ביטול אל שיעור המצה והמרור לפי מאי דאמר ר"ל בזבחים הפיגול והנותר כו' והיינו במב"מ והא דאמרינן ופליגא אדר"א כו' ומדמי ליה למצה ומרור לכאורה צ"ע נהי דמצות אין מבטלות מ"מ הכא בעינן מצה וליכא דחוזק המרירות מבטל טעם מצה וצ"ל דאע"ג דגבי מצה מבושלת אמרינן דבעינן טעם מצה משום דאל"כ הו"ל כמין אחר וכמ"ש המג"א סימן תע"ה וכ"כ הב"ח והפר"ח סימן תס"א לחלק בין מצה מבושלת לבלע מצה כיון דיש בה טעם מצה אלא שהוא אינו מרגיש דטעם ל"ל בה אלא אי הוי אמרינן דמצות מבטלין זא"ז אז הממש בטל כמ"ש ר"ל הפיגול והנותר וגם מצד הטעם כההוא דעיסה מחטין ואורז אין כאן דחוזק המרירות מבטל הטעם וא"כ אין כאן לצאת י"ח לא מן הממש ולא מן הטעם ולא דמי לבלע מצה ולפ"ז י"ל דמצד מותר המצה והמרור ל"ש לומר חבירו רבה עליו ומבטלו לכשיעור כיון שאין עדיפות לשום חלק מהמצה לומר שזה בא לקיום השיעור וזה הוא המותר אך ברשב"א ברכות דף ל"א כ' דכ"ע מודו דבעינן טעם מצה מהא דאמרינן דאתי מרור דרבנן ומבטל טעם מצה דאורייתא משמע דמדמי לה למבושל ולדידיה צ"ל דכיון דכורך המצה והמרור ביחד וטעם המצה שעתיד לצאת ע"י העיסה יהא בטל מחמת חוזק המרירות הוי כאילו מעיקרא אין בה טעם מצה ולא דמי לבלע מצה והדברים צ"ע: והנה במאי דכתיבנא די"ל דיתר על השיעור בטל ברובא אפשר לומר לפמ"ש הר"ן בנדרים בפלוגתא דרבנן ור"י דר"י אזל בתר שם העצם ורבנן ס"ל דדווקא עולין אין מבטלין לפי ששניהם כשרים אבל במב"מ האי איסור והאי היתר והו"ל כמבשא"מ ע"ש ולפ"ז כאן שלא נתברר לנו אי זה חתיכה שהוא מן השיעור שמקיים בה המצוה והוא היתר ואיזה הוא איסור א"כ כולה הוי כמב"מ דלא בטל ודברי המרדכי לענין יבמה שרקקה דם לא דמי לדהכא וקצרתי: והנה ידידי החריף מוהר"ר בער נ"י הנ"ל אמר בשם כ"ת ליישב קושית הגאון מהר"י הנ"ל משום דע"י כריכת המרור הו"ל שלכד"א רק דלמצוה רחמנא שריא ומצותו בכך משא"כ לענין איסור