בית אפרים לב

שפיר משני דקרא מרבה במקום דליכא אחר אז מותר האב למול דבזה שפיר מחלקינן בין מצוי דהוי אפשר ואינו מצוי דהוי לא אפשר דדוקא היכא דמצד דחיית העשה אנו באים לדחות הל"ת אין מקום לחלק בין מצוי לאינו מצוי דכיון דעל כל פנים במצוי אפשר הוא שפיר חלה הל"ת דאין כאן תנאי על הל"ת משא"כ כאן אע"ג דמסתברא דקרא לא קאי להתיר במקום דאפשר וכסברות ר"ל בזה לענין עשה דוחה ל"ת שלא נאמר התנאי במקום דאפשר וה"נ ל"ל לאוקמי רבויא דקרא היכא דאפשר ומצוי מכל מקום שפיר מוקמינן רבוייא דקרא במקום דליכא אחר כיון דהשתא מיהא לא אפשר גלי לן קרא דעשה דמילה דחי לה ומכל מקום אין ללמוד מזה בעלמא היכא דאתינן עלה שלא מחמת רבוייא דקרא רק מחמת דקי"ל דעשה דוחה ל"ת דשם שפיר אמרינן כיון דאין שייכות תנאי דהא אפשר במצוי ממילא לא מידחי אף באינו מצוי דכל שהל"ת חל אין עשה הקל דוחה אותה כדכתיבנא: ואמנם לאמתת הדברים נלענ"ד דהנה מקור דברי רי"ו שהביא הב"י הוא מדברי הרשב"א ביבמות דהא דאמרינן חוטי צמר פוטרין בשל פשתן בדלית ליה ממיניה וא"א לקיים מצות ציצית בלא דחיית הל"ת כו' ע"ש. אך מדברי התוס' שנדחקו במנחות לתרץ קושיא זו דהיכא אמרינן משום דאפשר במינן ולעיל אמרינן דחוטי צמר פוטרין בשל פשתן דהתם בדאיכא תכלת מיירי דמגו דתכלת פטר כו' ולדידהו צ"ל דאע"ג דלית ליה לא מהני וכמ"ש הב"י. ולפי דברי התוס' כך הוא הצעת השמועה דבציצית יש שני מצות המצוה העיקרית הוא מצות תכלת ומצוה זו אפילו בטלית של פשתן דקרא מיירי אף בטלית של פשתן ואף שאפשר שילבוש של צמר זהו לא מיקרי אפשר כמ"ש התוס' (וצ"ע על הב"י בא"ח סימן י"א שכ' שקושי' מעיקרא לית דא"כ כלאים בציצית דשרי רחמנא היכי משכחת לה ע"ש ולענ"ד ז"א דעיקר קושית התוס' כיון דהא דעשה דוחה ל"ת ילפינן מכלאים בציצית א"כ ניליף מיניה בעלמא דעשה דוחה ל"ת אף היכא דאפשר ולהדיא אמרינן בכתובות כי ילפינן מכלאים בציצית היכא דלא אפשר כו' ואהא קאי התוס' התם) ומ"מ שפיר ילפינן מיניה בעלמא דעשה דוחה ל"ת ולא אמרינן שאני כלאים דמצותו בכך דאל"כ בטלה המצוה משום דהמצוה יש לה מקום להתקיים בצמר ואפ"ה התירה התורה גם בשל פשתן אלמא דעשה דתכלת דוחה הל"ת ולא דמי ליבום דאשת אח דלא ילפינן מיניה משום דהתם אין המצוה רק בענין זה דאל"כ בטלה המצוה לגמרי וכן מבואר בתוס' ריש יבמות. אך כ"ז לענין המצוה דתכלת אך יש עוד מצוה בענין זה דאם אין לו תכלת מטיל לבן ובענין הטלת לבן אין הכרח שיהא מצוה זו בדחיית הל"ת דהא מצי למיעבד כל חד בדידיה צמר בצמר ופשתן בפשתן ולכן קאמר במנחות דכיון דאפשר במינו כו' ר"ל דאנו מפרשין כוונת התורה במצוה זו ע"ד האפשר בלא דחיה שלבן של צמר יעשה בצמר ושל פשתן יעשה בפשתן וא"כ ממילא שאין לחלק בין אית ליה ממינו או לית ליה דאע"ג דלית ליה של פשתן אינו רשאי לעשות של צמר לבן בטלית של פשתן או איפכא דל"ש בזה דחיית העשה לל"ת דכך הוא תכסיס המצוה שכשיעשה לבן יעשה כ"א במינו ומה שעושה ממין אחר הוא כלאים ואין בו מצוה לדחות הל"ת כלל וא"כ הא דקשי' ליה למר מהך דשבת דאמרינן דבליכא אחר שפיר מהיל האב אע"ג שאם היה שם אחר לא היינו צריכין לדחיית הל"ת כלל ולפמ"ש אין זו דומה לזו דדוקא בהא דציצית דכך נאמרה המצוה מעיקרא שיעשה כ"א במינו משא"כ בשאר עשה דאמרינן דדחי ל"ת כגון בחדש וכסוי הדם בי"ט וכיוצא בו אע"ג דאי אית ליה ומצי לקיומי העשה בלא דחיה לא דחי מ"מ בלית ליה וצריך לדחי' שפיר דמי ומכ"ש בהך דבהרת אע"ג דאי איכא אחר עביד אחר כדי לקיים שניהם מ"מ בליכא אחר בפירוש רבתה התורה שאפילו במקום בהרת ימול האב ולידחי איסור דבהרת דבדאיכא אחר א"צ קרא דדשא"מ הוא כמבואר שם בש"ס וא"כ קרא קאי להורות דמותר האב לימול ולדחות הל"ת: ומצאתי בס' החינוך שכ' וז"ל במצוה שפ"ו וזהו שאמרו סדין בציצית כו' ופריך ה"מ דאמרו ב"ה דכלאים הותרו בציצית היכא דליכא מינין כלומר היכא דלא אפשר לן במינין כגון טלית שהוא של פשתן שאם אתה רוצה להטיל בו תכלת עכ"פ צריך אתה צמר שא"א לתכלת אלא בצמר בענין זה סמכו ב"ה אדרשא דסמוכין ומחייבי להטיל תכלת בסדין אבל היכא דליכא מינין כלומר היכא שאתה רוצה להניח חוטים לבנין בלא תכלת בטלית של פשתן א"א להניחם בו של צמר מכח אותו דרשא דסמוכין שהרי חוטין לבנין מפשתן אפשר לך לעשותן והיינו דר"ל אם אתה יכול לקיים שניהם דכיון שאי אתה רוצה להניח בו תכלת לגבי לבן הרי בפשתן אפשר לך וכיון שכן אם תעשה מצמר ה"ל כלאים ואסור ותו לא מידי עכ"ל ומבואר שהיה בגרסתו במנחות ה"מ דליכא מיניה כו' ומ"מ לא בעי לפרושי שאין לו ממינו רק מפרש שר"ל כשלא אפשר לן במינו ושאר לשונו ג"כ יש לפרש על הדרך שכתבתי וקצרתי: והנה לפמ"ש תחלה בסברת הב"י אין חילוק בין הך דכלאים בציצית לשאר עשה דוחה ל"ת דבכל מקום אמרינן כיון שאם אפשר שוב אינו דוחה אף באינו מצוי אצלו לכאורה לא קשה קושית הירושלמי שהביאו התוספות בקידושין דיבא עשה דמצה וידחה ל"ת דחדש והיינו ע"פ מאי דמשמע מקרא שלא מצאו תבואה מן הישן ולכך לא אכלו מעבור הארץ עד דאקריב עומר וכמ"ש אא"ז מהרש"א שם דלשיטת רש"י קאי הקושיא שפיר ולפי סברת הב"י לכאורה א"ל בכה"ג דעשה דוחה ל"ת כיון שאם היה מצוי לו תבואה מן הישן לא הוי דחינין הל"ת השתא נמי דליתא קמן תבואה מן הישן לא דחינין אך י"ל דקושי' הירושלמי הוא לפמ"ש התוס' בר"ה דף י"ג לשון הירושלמי דאפילו חטין שבעלים נאסרו א"כ בההוא שעתא לא הוי משכחת לה לקיים העשה בלי דחיית ל"ת דהא אכתי לא אסיק אדעתיה הא דקאמר התם בירושלמי ממה שתגרי האומות מוכרים להם ובינותי בספרים בשו"ת שאגת אריה סימן צ"ו כ' לענין היתר מצה בחדש כסברת הב"י וכ' ג"כ דקושי' הירושלמי הוא לפמ"ש שם דחטים שבעליה נאסרו וגם חזר ודחה הך סברא מש"ס דשבת לענין בהרת וכקושית כ"ת ע"ש באורך וצ"ע על הגאון ז"ל דנהירין ליה שבילי הש"ס ופוסקים איך לא זכר מדברי הב"י: ולפמ"ש לעיל דסברת הב"י הוא דכיון שהכתוב מדבר בהוה שמצוי חטין של פשתים ושל צמר א"כ כל עיקר מצות לבן לא נאמרה רק לעשות כ"א במינו א"כ י"ל דגם השאגת אריה לא נעלם ממנו דברי הב"י בזה ובפרט כי לפמ"ש דבריו מוכרחים בשיטות התוס' דמנחות. אך שהוא בא לחדש סברא זו בכל עשה דדחי ל"ת דדוקא היכא דלא אפשר כלל בלי דחיה משא"כ היכא דאפשר בלא דחיה אלא שאין ההיתר מצוי בידו לא דחי בהא שפיר דחי לה מהא דשבת דאמרינן דבדליכא אחר ימול האב דהא התם קרי לה לא אפשר. והנה כ' שם ראיה מנזיר דף מ"א דדילמא קרא דזקנו אתי היכא דלית ליה מלקט ורהיטני אלא תער ע"ש ולפמ"ש בסברת הב"י א"ש דהתם דכתיב וגלח ולא כתיב תער והכתוב מדבר בהוה שיש מלקט ברהיטני א"כ וגלח דהוי זקנו בכלל הוי מצות הגילוח ע"י מלקט ורהיטני שאין בו השחתה וכיון דהנחת מצות הגילוח הוא ע"י גילוח שאין בו השחתה אין לנו לומר כלל דתער שהוא גילוח שיש בו השחתה מצוה קעביד אלא אין תכסיס המצוה בגילוח שיש בו השחתה כלל וממילא שאין לפרש דזקנו אתי לרבויי היכא שאין לו מלקט ורהיטני והוא צריך להשחית בתער כיון שגילוח כזה אינו בכלל העשה כלל. ובזה מדוקדק לשון הש"ס דקאמר מדלא כ' תער שלכאורה הוא אך למותר ולפמ"ש א"ש דאי הוי כתיב תער הוי אמרינן דתער לאתויי דאפילו עביד בתער לא מחייב ומכ"ש במלקט ורהיטני משא"כ השתא דלא כתיב תער א"כ מעיקרא לית לן לאוקמי מצות גילוח רק במלקט ורהיטני ולא בתער כלל ואם אין לו מלקט ורהיטני וישחית בתער לאו מצוה קעביד וא"כ אין לנו לאוקמי זקנו בכה"ג דהא קרא דמצות גילוח לא מיירי בתער כלל וקצרתי: והנה במ"ש לעיל וכ"כ בשו"ת שאגת אריה שם די"ל קושית הירושלמי לפי מאי דבעי למימר דחטים שבעליה נאסרו עדיין צ"ע דאטו לא היה אפשר לקיים בתבואות ח"ל וכמו דמשני באמת בירושלמי ממה שתגרי האומות מוכרין להם אלא דהמקשה לא אסיק אדעתיה לומר שהביאו לשם תגרי האומות ויצאו בזה י"ח אבל עכ"פ לא נעלם מהמקשה דאיכא היתרא בעלמא שראוי לצאת בו וכן מוכרח לומר לפמ"ש בספר המקנה דאע"ג דלענין טבל אמרינן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ וכו' וכאן אף לרבנן דס"ל ארעא בכולל מ"מ ליכא כאן כולל כיון דאף חטים שבעליה נאסרו אלא שי"ל דהוי