בית אפרים לא

קאי גם על אש"י וכמ"ש מההיא דמעשר שבתיבות מעשרות נכלל הכל וכן נראה מדאמר ר"י בברכות דמברך בורא מיני דשאים ואמרינן כל מין תן לו כו' ומ"מ אין צריך לפרק את הדשאים מהו וכן בפרה"ע אם הוא אתרוג אם תפוח וכיוצא אלא סגי בברכות בפה"ע וכן כולם אלא ע"כ דבחד פרטא סגי אף לר"י ובאמת שאין צריך דכיון דטעמא דר"י בסוכה משום תן לו מעין ברכותיו והרי גם בברכות דקאמר ב"מ דשאים נמי מה"ט אתי עלה ולא קי"ל כוותי' וצריך לחלק ביניהם דהתם כיון דמברך בפה"א שפיר ה"ל מעין ברכותיו וסגי בהך פרטא משא"כ היכא שאומר סתם על המצות לא הוי מעין ברכותיו ואף ת"ק דס"ל דעל הירקות אומר בפה"א מודה להך דרשא דמעין ברכותיו ובזה יש ליישב קצת מה דאיתא בסי' רכ"ח שאומר ברוך עושה ים הגדול וכתב הגאון מהר"א ז"ל שם ס"ק ג' וז"ל פסק כר"י משום דאזיל לשיטתו דאמר תן לו מעין ברכותיו ולכאורה הוא תמוה דאדרבה לפ"ז לא ה"ל למפסק כר"י בהא דהא לא קי"ל כר"י במה שפסק לברך בורא מיני דשאים וע"ש בטור וב"י בשם תשו' הרא"ש ולפי מש"ל י"ל דאע"ג דלא קי"ל בהא כר"י לענין ירקות משום דסבירא לן דפה"א נמי הוי פרטא קצת ומיקרי מעין ברכותיו אבל לענין ברכות עושה מעשה בראשית ה"ל סתמא כברכה על המצות דקי"ל כר"י דבעי מעין ברכותיו וזה לא מיקרי מעין הברכות: ומה שהביא מכ"ת מדברי התוספתא הנה הגאון הביא לשון התוספתא ג"כ ככתבה בסי' ח' ס"ק כ"ב והתוספתא כר"י מתניא וכן מבואר בהגמי"י פ' י"א מהלכות ברכות ומיירי ג"כ במצות שהם חלוקים בברכותיהם כגון תפילין וציצית ולולב כמש"ל בדברי ר"י והא דכולל יחד תרומות ומעשרות משום דחד ענינא הוא כמש"ל ומ"ש הגאון על דברי התוספות בברכות קושייתם פריך הש"ס במנחות כו' נראה כוונתו דר"ל דודאי המקשן שם היה סובר סברא זו דלא מסתבר דמיירי בעבר וסח וע"כ בלא סח מיירי ואפ"ה מברך שתים והיינו דפריך סח אין לא סח לא והא שלח כו' והתרצן השיב לו דודאי הא דמברך שתים בסח מיירי כמ"ש אביי ורבא והיינו משום דבא לחשוב כמה ברכות נמצאו בתפילין וחשיב דלפעמים משכחת שני ברכות וכגון בסח וכן מוכח במנחות שם דמוכיח מהא דשלח ר"י על של יד כו' דאין צריך לברך לעשות תפילין וכ"כ התוס' בסוכה דע"כ דאין מברכין שהחיינו מדלא חשיב ליה ר"י אלמא דבחשבון הברכות קא עסיק ושפיר מצי איירי בסח וכן בברכות נמי דחשיב נמי סדר ברכות שפיר מצי איירי בסח לומר דבכה"ג יש עוד ברכה וכמו בתרומה ומעשר אע"ג דאם לא סח כוללן בברכה א' מ"מ בהפסק ביניהם בשיחה מברך על כל אחד ברכה הראוי לו בפ"ע כל זה ראיתי ונתון אל לבי להפך בזכות הגאון ז"ל שדברי תורה היו מיושרים אצלו כ"ד זעירא מן חברייא: הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד אחר כותבי זה האיר ה' עיני בשו"ת הריב"ש סי' שפ"ד דמייתי שם הש"ס דסוכה וכתב דנראה שלא נחלקו אלא בשני מצות משני מינין שאין ברכותיהן שוות דת"ק סבר שכוללן יחד בברכה אחת ומברך על המצות ור"י סבר שצריך לברך על כל מין ומין מעין ברכותיו אבל בשתי מצות ממין אחד שברכותיהם שוות לכ"ע ברכה אחת לשתיהן אף אם יהיו גופין מחולקים ואף אם א"א לעשותן ביחד ותפילין יוכיחו לדעת הרב אלפסי והר' משה ז"ל שברכה אחת לשתיהן ואע"פ שאין להניחן ביחד שהרי מניח של יד ואח"כ מניח של ראש ומי איכא למימר דמי שלפניו בשר וגבינה שברכותיהן שוות וברך על הגבינה שיהא צריך לחזור ולברך על הבשר מפני שא"א לאוכלם יחד מחמת איסור כו' גם בתוספתא דברכות שנינו היה מהלך להפריש תרומה ומעשרות אומר ברוך אקב"ו להפריש תרומה ומעשרות ובודאי כשברך על התרומה אינו חוזר ומברך על המעשרות שא"כ למה תיקנו בנוסח הברכה תרומה ומעשרות היה להם לתקן על התרומה להפריש תרומה ועל המעשר להפריש מעשרות אבל כיון שכללם יחד בנוסח הברכה נראה שבהפרשת תרומה ומעשר מברך ברכה אחת אע"פ שא"א להפרישם יחד. עוד שם בתוספתא יחיד שעשה עשר מצות מברך על כל אחד כו' ונראה פירושה יחיד שעשה עשר מצות שאינן מין א' ואין ברכותיהן שוות מברך על כ"א וא' כר"י ואין מברך בכלל על המצות כת"ק היה עושה מצוה אחת כל היום כגון ששוחט י' בהמות או מל י' תינוקות אינו מברך אלא פ"א ומה שסיימו בתוספתא היה מפסיק ועושה מפסיק ועושה מברך על כל אחד היינו בנמלך כדאית' בגמרא עכ"ל וברוך ה' שהנחני בדרך אמת וכוונתי לדעת הגאון הריב"ש ז"ל: שאלה ה נחל נובע מקור חכמה. ישלח שרשיו שרשי עץ הדעת והמזימה מקום אשר יפול העץ שמה. יהי' פארותיו ילכו יונקותיו על תלמי שדי מקום בינה. בעיר הצדק קרי' נאמנה. ה"ה כבוד אהו' מחו' ידידי וחביבי הרב הגאון הגדול החריף ובקי מופת הדור המפורסם כש"ת מהור"ר עזריאל הלוי הורוויץ נר"י לנצח: אחד"ש דברי שלום ואמת אשר שם שם לו בפי בני החריף ושנון מוהר"ר חיים ליבוש שי' ערבו לי וכן נפשי תערוג על אפיקי אהבתו ושש אנכי על אמרתו כי נתבשרתי שלום על ידי החריף המופלא מהור"ר דוב בער נירו יאיר אשר בא בחברת בני שי' בשלום: ואדבר מילתא דתמי' משמיה דמר על הב"י בא"ח שכ' בסימן י"א על רבינו ירוחם דדוקא כשאינו מוצא ממינו כו' ואינו נ"ל אלא אע"פ שאינו מצוי לו מאחר שאפשר לקיים שניהם אילו היה מצוי לו לא דחינן את ל"ת עכ"ל וע"ז תמה מר מהא דאמרינן בשבת ד' קל"ג ואי איכא אחר ליעבד אחר כו' דמבואר אע"פ שהי' אפשר לקיים שניהם בדאיכא אחר כיון דהשתא מיהא ליכא אחר ולא אפשר דחינן הל"ת וידידי הנ"ל הגיד כי מיני' דמר שום טעם להרצות לפני לעיין בזה. והנה ראיתי כי הדבר צריך לפנים ויש להפליא על האחרונים שלא עמדו בזה. ולפי חומר הנושא נלענ"ד להליץ בעד רבינו הב"י שבאמת מלבד השגת מכ"ת הענין מצד עצמו צ"ע דמנ"ל הא כיון דבאפשר ולא אפשר תליא מילתא א"כ היכי שאינו מוצא ממינו הא לא אפשר ומה מקום לסברא זו דמחמת שאפשר אלו הי' מצוי לו לא דחינן הל"ת אף דעתה לא אפשר. ולכן נלענ"ד דהב"י סבירא ליה בטעמא דעשה דחי ל"ת אף על גב דל"ת חמיר טפי משום דהכי אגמרי' רחמנא למשה דהך ל"ת הוא לא נאמרה אלא במקום דליכא עשה שתדחה מפניו אבל במקום שיש שם עשה מעיקרא אין חלות לל"ת כלל וה"ט דהיכא דאפשר לקיים שניהם אין העשה דוחה הל"ת משום דבזה לא נדחה חלות הל"ת ממקומה ושפיר חלה וכיון דהל"ת חל אז אף על פי שעל ידי דחיית הל"ת מתקיימה העשה אין זה מועיל ולא דחינן הל"ת מקמה דעשה: וכדברי אלה מצאתי בספר הליכות עולם שכתב גרסינן ביבמות אמר ר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת כו' ורבים יתמהו איך יבא עשה הקל וידחה הל"ת החמור ועתה דע והבן טעמו של דבר וזה כי העשה הוא תנאי כאילו תאמר לא תעשה כך אלא בדבר פלוני והוא אמרם ז"ל מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים בדבור אחד נאמר והוא ענין התנאי שכתבתי הלכך אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה עכ"ל וממה שכתב ורבים יתמהו כו' אחר דברי ר"ל נראה שכוונתו למ"ש דמה"ט מפלגינן בין אפשר ללא אפשר שהתנאי לא היה אלא במקום דלא אפשר משא"כ היכא דאפשר שפיר חלה הל"ת ולא דחינן לה מקמה דעשה וכיון שכן סברת הבית יוסף נכונה הוא בידינו דמאחר שאפשר לקיים שניהם אילו הי' מצוי א"כ על כה"ג לא התנה התורה שלא תחול הל"ת וכיון שהל"ת חלה במקום עשה זו לפי שאפשר לקיימה בלא דחיית הל"ת אלא דלאו סמי' בידן לקיים העשה שאין מינו מצוי אין בידינו לדחות הל"ת החמור מפני עשה הקל מאחר שאין כאן תנאי על הל"ת במקום זה. וכיון שזכינו לתת טעם לשבח לסברת הב"י ממילא נסתלק מעליו תמיהת מר מהא דשבת דהא התם בלא"ה עשה ול"ת הוא גבי צרעת ולא הוי מידחי מקמי מילה רק דגלי לן קרא דאפילו במקום בהרת ימול ופריך עלה דהא אפשר באחר שלא יתכוין וה"ל דבר שא"מ ומדמי לה להא דר"ל דבאפשר לא דחינן הל"ת וע"ז