בית אפרים כח

לפרושי גם כן בההיא דאיפסק דה"א דהטעם הכי וראיתי בחידושי אה"ע במגיני ארץ דפוס פ' שהקשה כן וכתב עוד דהא הך עובדא דלעיל משמע דאיירי בניקב אח"כ מדקאמר אם נשתייר א"כ גם עובד' זו דויהרוג יתפרש הכי. והנה באה"ע שם האריך לתרץ ואם כי דבריו דברי פח"ח. מ"מ מ"ש לפרש בכוונת רש"י דהוי"ו איפסק בנוקבא היינו שמחמת הנקב לא היה יכול לכתוב רק אות קטן ונראה כמין יו"ד ומסתמא כתב כדינו עם הקפת גויל זה צ"ע דלאיזה ענין נקט כלל דאיפסק בנוקבא כיון שהנקב היה אחר הקפת הגויל ומה לי שלא יכול למשוך יותר מחמת הנקב או דממילא איתרמי הכי וגם אין זה ענין לעובדא דמייתי לפני זה דקאמר נמי הך לישנא ועוד דלישנא דאיפסק לא משמע הכי וגם מ"ש דאם לא היה מוקף גויל אין להכשיר מחמת ראיה לגוררו דשמא התינוק לא יהיה קוראו אז כמו עתה משא"כ בהך עובדא דאי פסק הא' דלא תלי בקריאת התינוק ע"ש. גם זה קשה דהא ע"כ אנו צריכין לומר דמאי דקאמר אם נשתייר כמלא אות קטנה היינו שנשאר כ"כ שלאחר שיגרור ישאר כמלא אות א"כ גם בזה י"ל דהא דמכשיר ע"י תינוק היינו שיכסה קצת מהאות במקום העומד לגרירה ואפ"ה יקרא וי"ו ואם כי לישנא דחיקא ליה לפרש הכי גם בהא דנשתייר דוחק לפרש דהיינו שישאר כ"כ שיוכל לכתוב במקומו עם הקפת גויל וע"כ דחיק ומוקי נפשיה א"כ גם ה"א דויהרוג יתפרש הכי כי היכא דלא ניקו רישא וסיפא בתרי טעמי ואפילו תימא בהא דנשתייר טפי יש לפרש הכי דנשתייר כדין אות עם הקפת גויל מ"מ עכ"פ ה"ל לפרושי הכי: והדרך הפשוט לענ"ד בכוונת רש"י דקשיא ליה דלמא לא קאמר גם גבי וי"ו דויהרוג אם נשתייר כמלא אות קטנה כדקאמר גבי ה"א ומ"ש המרדכי לחלק בין אותיות הפשוטות לכפופות דבפשוטות אם נשתייר כמלא אות קטנה דהיינו יו"ד פסול לא ס"ל לרש"י דמה לי כפופות אע"פ שעתה אין כאן רק אות קטנה כמין יו"ד מכשרינן אע"פ שיצא מצורת ה"א שרגל שלה משוך וע"כ טעמא כיון שעכ"פ יש במה שלפני הנקב תמונת אות בעלמא שפיר מצרפינן מה שתחתיו שיחול עליו שם ה"א משא"כ אם לא נשתייר כ"כ שנסתלק מכאן צורת אות ואין זה רק כנקודות דיו בעלמא לא מצרפינן מה שתחתיו לחול עליו שם ה"א וא"כ גם באותיות פשוטות כמו וי"ו או נו"ן נמי נימא הכי דאם יש למעלה במה שלפני הנקב כתמונת יו"ד יש לצרף מה שתחת הנקב לחול עליו שם וי"ו או נו"ן והלכך הוצרך רש"י לפרש דכאן מיירי דהוי"ו פגע במקום נקב והסופר משך הוי"ו עם אחר הנקב רק שהנקב מפסיק ביניהם והלכך אם תינוק קורא אותו וי"ו אע"פ שהוא קורא אותו בצירוף החלק שתחת הנקב שפיר דמי וכמ"ש הב"י בשם המאירי כיון שההפסק דק כ"כ שאינו מוטע' הקריאה לתינוק משא"כ היכא שמתחלה נכתב בכשרות ואח"כ נפל בו נקב כיון שנשתייר שם מלא אות קטנה שפיר מצרפינן ליה למעלה אע"פ דתינוק דלא חכים אינו יודע לצרף האות מ"מ כיון דתינוק דחכים שפיר מצרף ליה סגי בהכי שהרי נשאר צורת אות עליו אבל היכא שפגע במקום נקב ומעולם לא נכתב בכשרות אע"פ שכתב למעלה מהנקב כצורת היו"ד ומשך להלן עד אחר הנקב אין לצרפו כלל כיון שמעולם לא היה עליו צורת וי"ו אם לא היכא שההפסק דק שאין מעכב לתינוק דלא חכים לקרותו וי"ו. וראיתי באליה רבא שכתב ג"כ דמדברי המאירי מבואר דלא כט"ז דס"ל שצריך לכסות חלק האות שתחת הנקב אלא דבא"ר מסיים בה דדוקא לאחר שנכתב אבל אם לא נכתב כך לא מהני לצרף. ולענ"ד מדברי רש"י הנ"ל מבואר דאף בנכתב כך מיירי הך עובדא ואפ"ה שפיר מועיל קריאת התינוק לצרף האות והיכא שנכתב בכשרות ס"ל לרש"י כיון שנשתייר מלא אות שפיר מצרפינן ליה אף בלא קריאת התינוק כיון שהיה אות שלם מקודם: ומעתה אין מקום לדיוק הב"י מדברי רש"י אלו דהיקף גויל לא בעינן בנקב כלל אף קודם שנכתב דבאמת ז"א דכיון דע"י קריאת התינוק אנו מצרפין גם החלק שלמטה להיות צורת אות עליו א"כ סיום האות אינו רק החלק שתחת הנקב והרי שם שפיר הוא מוקף גויל וכן בהא דאיפסק כרעא דה"א לפי מ"ש מלתא בטעמא דכיון שמתחלה נכתב בכשרות שפיר מצטרפינן החלק שלמטה מהנקב לעשותו אות שלם כבראשונה א"כ שפיר מיקרי מוקף גויל דכדמעיקרא דיינינן ליה שהחלק שמעל לנקב ושמתחתיו דא ודא אחת היא והרי בסיום האות מוקף גויל. ומעתה לא יקשה עלינו דעת הטור שכתב על דברי הירושלמי שאם ניקב מתוכו פסול דגם מבפנים בעי מוקף גויל אע"ג דבאיפסק יריכו וכה"ג קי"ל להכשיר או בנפסק הוי"ו ע"י קריאת תינוק דשאני התם דהאות מצטרף ומיקרי מוקף גויל משא"כ בזה שניטל הגויל מחלל האות בפנים ואין כאן מקום צירוף כלל וכיון דבעינן שיהיה מוקף גויל גם מצד שבפנים פסול. וזה ברור לענ"ד בדעת הטור: ולפי מ"ש הד"מ דהטור ס"ל כהמאירי א"כ י"ל דבהא נמי ס"ל כהמאירי מה דמפרש מלא אות קטנה היינו ברוחב הירך נשאר כמין קו דק והאורך נשאר קיים כשיעורו א"כ פשיטא דאתי שפיר בההיא דניקב יריכו ובהא דאיפסק כרעא דה"א שהרי למטה הוא שפיר מוקף גויל ואף אם מבפנים אינו מוקף גויל מ"מ כיון שלא ניקב כל תוכו ואינו ממלא הנקב כל החלל לית לן בה דניקב כל תוכו בעינן אף להירושלמי ואם כן אין מקום לקושית הב"י רק מוי"ו דויהרוג ובהא שפיר חשבינן ליה מוקף גויל כיון שהוא מצטרף על ידי קריאת התינוק וכמו שכתבתי. ומלשון הירושלמי נמי משמע כהמאירי דאיתא שם אם גורדו ונשתייר כמין ירך קטן כשר משמע שנשאר הירך רק שהוא קטן והיינו שהוא קטן בעובי וכן ראיתי בס' התרומה שפירש הירושלמי וז"ל פירוש אף על פי שאין גויל חלק סביב האות אלא גוף הירך עבה כ"כ שאם גורר ממנו וממעט עביו יהיה גויל חלק סביב הנקב וגם ישתייר בירך מעט רחבו כשר עכ"ל ומשמע מדבריו דגם בתלמודא דידן דקאמר כמלא אות קטנה מתפרש הכי אלא שבזה תלמודא דידן חולק על הירושלמי שמצריך שיעור אם גוררו. ותלמודא דידן ס"ל דלא בעי גרידא דלא בעינן מוקף גויל מבפנים. ומ"ש בסה"ת ובתלמודא שלנו מכשיר לגמרי מדלא פסל אלא נקב ר"ל שניקב גוף הירך ולא נשתייר מהעובי כלל אלא נפסק כל העובי ע"י הנקב אבל אם נשתייר מהעובי באורך אע"פ שהוא דק ואין שם הקפת גויל כשר דלא בעינן היקף מבפנים. ולפ"ז אפשר דגם הטור ושאר פוסקים הכי ס"ל ולא כדמשמע מהמרדכי דכמלא אות קטנה היינו באורך כמין יו"ד ותמהני על האחרונים שתפסו בפשיטות כדברי המרדכי בזה וגם צריך לי עיון על הט"ז שכתב שגם הירושלמי דוקא בניקב כל תוכו קאמר: ולענ"ד מבואר מדברי הירושלמי דכל שאין היקף גויל סביב האות מבפנים פסול כדקאמר ניקב יריכו של ה"א אם גורדו כו' משמע שלא ניקב רק מקצת עובי הירך ואפ"ה בעינן שיעור אם גורדו אע"פ ששאר חלל האות נשאר קיים רק שסה"ת כתב דבתלמוד שלנו משמע דכשר אף אם ממלא כל החלל אבל הירושלמי הפוסל ס"ל לפסול אף אם אין הנקב רק בצד האות ממש ואין שום גויל חלק להקיפו אע"פ ששאר התוך קיים רק מלשון הטור משמע כהט"ז וגם בנמוקי יוסף כתב אם נשתייר מן הוי"ו קצת כשיעור של אות דקה מאד כו' משמע שרצה לומר כשיעור העובי ונשאר קו דק וכמ"ש המאירי. ואמנם ממ"ש הרא"ש ואשמועינן דאין שיעור לרגל הפנימי רק סגי בכל דהוא משמע דלענין האורך מיירי ובימיני בעינן שישתייר מלא אות באורך דאל"כ אין מקום חילוק בין ימיני לפנימי כיון דפירוש מלא אות קטנה היינו קו דק ואפשר מ"מ יש שיעור קצת לאות קטן גם ברוחב וכן משמע מלשון המאירי שכתב כגון וי"ו או יו"ד ומלשון הרמב"ם שכתב ניקב בירך של אות עד שנפסקה משמע ג"כ דשיעור כמלא אות היינו באורך וקצת משמע כן מהא דקאמר איפסקא ליה כרעא דהעם לשון איפסק משמע כל העובי: ומדברי הב"י בתירוץ הב' נראה דסבירא לי' דאם מעיקרא היה בכשרות ומוקף גויל אע"ג דהשתא לאו מוקף גויל הוא לית לן בה ונ"מ אם ניקב אחר שנכתב בכשרו' למטה בסיום האות דלהב"י כשר אף בכה"ג ולפמ"ש בכה"ג יש לפסול דהשתא מיהת לאו מוקף גויל ובאמת הב"י לשיטתו דמשמע מדבריו דבעינן שיהא צורת אות בחלק שלפני הנקב ע"ש והיינו כמ"ש המרדכי דאם לא נשתייר רק צורת יו"ד פשיטא דפסול באותיות פשוטות וא"כ כיון שעיקר צורת האות הוא בחלק שלפני הנקב ולא מצרפינן מה שאחר הנקב כלל א"כ ע"כ שאין אנו חוששין לנקב שתחת האות למיפסליה מחמת שאינו מוקף גויל שהרי סיום האות לפני הנקב הוא משא"כ לפמ"ש