בית אפרים כז

והא דפריך אי נימא דעביד ד' בתי היינו שהורה לעשות כך מתחלה להכשר מצוה ד' בתים ואח"כ יוסיף עליהם בית אחד ואהא פריך דהאי לחודיה קאי ומשני משום דר"ז וע"ז תיקשי דלמה לי דר"ז ואי משום דהלח"ק נימא שהורה לחברו ע"י תפירה או שיור העור שכיון שע"כ יש לו איזה דרש של דופי שצריך להוסיף על הכשר מצוה נימא שלפי הוראתו צריך להוסיף ולחבר הבית החמישי על הד' בתים בחיבור גמור והיינו ע"י תפירה או שיור העור והרי הרמב"ם כתב בהך דזקן ממרא והוא שיעשה ד' בתים כהלכתם ויביא חמישית וידבק בחיצון כו' וא"כ כמו כן י"ל שהורה גבר שיחברנו בתפירה או ע"י שיור העור ומה לי דבק ומה לי תפירה ומכ"ת רוצה לחלק ביניהם ואנא לא חילוק ידענא ובגוף הענין שכ' מכ"ת דבהוראת זקן תליה מלתא אינו מוכרח כלל וגם לשון הרמב"ם בהל' ממרים לא משמע כן שכתב וז"ל כיצד הורה להוסיף טוטפת חמישית בתפלין ויעשנה חמש טוטפת הרי זה חייב והוא שיעשה בתחלה ד' בתים כהלכתן כו' משמע שבאמת הורה זקן לעשות חמש טוטפת לזה שיש לו ד' טוטפת שיוסיף עליהם עוד אחת ועשה כן ע"פ הוראתו או הוא עצמו הוסיף ע"פ הוראתו על תפליו עוד אחת והניח כך הוא חייב ולדברי מכ"ת צ"ל דהך והוא שיעשה אהוראה קאי והוא דוחק גדול בלשון הרמב"ם גם מ"ש מכ"ת מדברי התוס' בסנהדרין שלא הוקשו דמשכחת לה כשתחב עוד מין אחד לתוך האגודה ע"כ דבהוראת הזקן תליה וזה אין סברא לתלות בהוראתו לענ"ד ז"א כיון שאנו צריכין לומר שדורש דרש של דופי שצריך להוסיף עוד מין אחר על הג' ואחר שיאגדם ממילא יש לומר שהדרש הוא שיהיה אגוד גבייהו ואדרבא מתירוץ התו' שכתבו לחלק דבתפלין שפיר מוסיף גורע שמבטל מצות תפלין שעל ראשו מבואר דלאו בתר הוראתו אזלינן דאל"כ הדר' קושיא לדוכתיה מה בין זה ללולב דכיון שכבר הורה זקן ממרא זה להוסיף על הבתים הכשרים וע"פ הוראתו הם נפסלים משום דה"ל בית החיצון שא"ר את האויר א"כ שוב ה"ל גרוע ועומד ומה מועיל זה שהניחם בראשו בכשרות ס"ס הוראתו לגרוע הוא ואין להאריך שהדבר מבואר כמ"ש: ומ"ש מכ"ת מש"ס דמועד קטן תמהני עליו דאטו מי איכא למ"ד דתפירה לאו חיבור הוא והלא משנה שלימה שנינו בסוף כלאים התוכף ב' תכיפות חיבור רק דאנן מספקא לן דשמא הא חיבור לאו כחד ממש הוא לענין שיהא נקרא זכרון אחד וכה"ג אבל מ"מ פשיטא דבכה"ג אם קרע שם יצא שהרי הוא מפרידו מחיבורו ובהכי סגי דילפינן לה מדאמר רחמנא בגדיכם לא תפרומו מכלל דכ"ע בעי פרימה ובכה"ג שהיה מחובר ונפרד פרימה מיקרי אבל מ"מ אפשר דלאו כחד חשיבא ואף באיחוי אלכסנדרי אחום נקראו שהם גופים מחולקים אבל לא גוף אחד ממש ועיין בהגמ"נ הל' אבל בשם ריב"א והערוך ומ"ש מכ"ת ע"פ דרכו ליישב מ"ש על התוס' דהא ס"ת נמי בתפר מיירי דהתם מיירי שתפר אלא שאינו איחוי אלכסנדרי לא נהירא כלל לפרש דברי התוס' שם והדבר ברור כמה שכתבתי דאע"ג דמיקרי איחוי לא מיקרי אחד ממש ועיין בט"ז ס"ס מ"ו דמדמי הא דנקרע ותפרו ואח"כ הטיל בו ציצית דמחובר מיקרי לס"ת שמצינו שצריכה להיות כולה ס' אחד ועיקר עשיתה ע"י התפירות שמחבר את היריעות כו' ע"ש ובודאי שאין ר"ל ספר אחד ממש רק שיהיה מחובר יחד ונראה כספר אחד ואע"ג דתפירה לאו כחד ממש הוא שפיר דמי וטעמא נראה לי כיון דקי"ל כר"י דתורה מגלה מגלה ניתנה כמ"ש הרא"ש בגיטין דף מ' והיינו שכל פרשה כתב בפ"ע ואחר שנגמרו חיברם בגידין ותפרן ואף למ"ד חתומה ניתנה דבר רחוק הוא שכתב כל התורה כולה ביריעה אחת על חית דפין בלבד וכיון שע"כ ע"י חיבור תפירות ניתנה מתחלתה שפיר דמי למיעבד הכי ועדיין צריך עיון כיון דאמרינן בגיטין למ"ד תורה מגלה ניתנה הא דכתיב לקוח את הספר הזה היינו בתר דאידבק וגם למ"ד חתומה ניתנה צ"ל שהדבוק ע"י תפירה אלא שלא ניתן כל מגלה בפני עצמה כיון דכתיב לקוח וכו' עכ"פ הא חזינן דבכה"ג ספר מיקרי ולא ספרים א"כ ספר דכתיב בגט נמי נימא הכי ולכאורה יש סיוע מזה לשיטת הב"ש דיש חילוק בין תפירה דקודם כתיבה דחיבור הוא משא"כ בתפירה דלאחר כתיבה כיון דבשעת כתיבה שם שני ספרים עליהם והלכך בגט דלענין שעת כתיבה מיירי שפיר מיקרי ב' ספרים משא"כ גבי ס"ת אע"ג דתפר אחר כתיבה מ"מ כיון דעל שעת לקיחה מיירי ואז כבר נדבקו שפיר קאמר לקוח הספר הזה וקצת יש לדחות ועת לקצר דברי הצעיר: שאלה ג חוטר מגזע ישישים רד עם אל ועם קדושים. לא עממוהו ארזים וחרושים. ה"ה כבוד אהו' מחו' הרב כו' כש"ת מוהר"ר יהושע העשיל נ"י: אחד"ש כו' ראיתי ונזכרתי את אשר הראה אותי מכ"ת דברי הט"ז בא"ח סימן ל"ב ס"ק י"ד שלכאורה הם תמוהים וכבר עמד עליהם מופת הדור הגאון מוהר"י לנדא ז"ל בספרו נ"ב סימן ע"ה והדברים שאמר יצאו מלבי ומלתא מני אזדו ואולם אנכי הרואה לכאורה הדרך הפשוט בכוונת דברי הט"ז דבשלמא אי ס"ל להטור כתירוץ הראשון ואין חילוק בין נכתב בכשרות או לא א"ש דאע"ג דתלמודא דידן סובר דאין פסול מחמת היקף גויל כ"א בנדבק ולא בנקב מ"מ הירושלמי חולק ע"ז וס"ל דאף בנקב שייך פסול זה וס"ל דאף מבפנים שייך לפסול מחמת נקב והיינו שכ' הטור ובירושלמי משמע כו' הלכך אם ניקב כל תוכו פסול והיינו אף על פי שנכתב בכשרות וניקב אח"כ דאין לחלק בכך משא"כ לתירוץ השני דיש חילוק בין נכתב בכשרות א"כ איך כתב הטור הלכך אם ניקב כו' דלמא גם הירושלמי נהי דמצריך היקף גויל אף מבפנים לא עדיף מבחוץ דאם נכתב בכשרות אינו פוסל אלא דע"כ דס"ל כתי' הראשון. ואפשר שזה היה דעת מעכ"ת לפרש כן דברי הט"ז אלא שעדיין לא הונח לי דא"כ למה הביא הטור דעת הירושלמי בזה כיון שע"כ הוא סותר לתלמודא דידן שהרי הב"י הוצרך לתרץ הא דמייתי הירושלמי כיון שבתלמוד שלנו איתא ניקב תוכו כשר והוצרך לתרץ משום שחושש לפירוש הא' של רש"י דתוכו היינו רגל פנימי ולא מיירי מהיקף גויל כלל וממילא סמכינן בהא אירושלמי וכמ"ש הט"ז בס"ק ח': ולפמ"ש דלתי' הא' דהב"י מוכח דלתלמוד שלנו אין פסול היקף גויל כ"א בנדבק דוקא הדרא קושיא לדוכתיה למה הביא הטור דעת הירושלמי בזה ולפמ"ש הנ"ב דכל שניקב כל תוכו לנדבק דמי שאין הפסק גויל בין אות לאות וכיוצא בזה כתב הפרי מגדים דאם ניקב כל תוכו הוי כנתקלקל צורת האות א"כ פשיטא דלק"מ קושית הט"ז על הש"ע די"ל דחושש לחומרת שני התירוצים. ואפשר לומר דהט"ז ס"ל דא"א דהש"ע חושש לחומרת התי' הא' ה"ל לפרושי דבנדבק פסול אף בנדבק אחר שנכתב מחמת לחות האותיות וכמ"ש הב"ש באה"ע סימן קכ"ה ס"ק כ"ט בדעת הרמ"א שנראה שפוסל כשהאותיות נוגעין זב"ז אף שנעשה אחר הכתיבה מחמת לחות משום דפוסק לחומרא כשני התירוצים הלכך אם אינו מוקף גויל בין אות לאות אף שנעשה אחר הכתיבה פסול ע"ש וא"כ ה"ל להב"י בש"ע א"ח גבי תפלין למינקט גם כן חומרא דתי' א' ולפרושי דבנדבק פסול בכל גווני אף אחר כתיבה ומדסתם ולא פי' משמע דס"ל לדינא תירוץ ב' עיקר א"כ לא ה"ל למימר דלהירושלמי ניקב תוכו פוסל כיון שהוא לאחר כתיבה ואפילו תימא דהירושלמי גופא גם לאחר כתיבה פסול בנקב כדאיתא התם בירושלמי דמגלה ר' זעירא בשם אטיי' בר נידבה ניקב נקב באמצע בית אם היה הגויל מקיפו מכל צד כשר מ"מ כיון שע"כ תלמיד שלנו חולק וס"ל דנקב אין פוסל לאחר הכתיבה א"כ לא גרע מבחוץ לדידן דלא מיפסל אם נעשה אחר כתיבה: אך לענ"ד צריך עיון דאדרבא משמע טפי שהש"ע ס"ל לחומרא כתי' הא' שהרי כתב בסעיף י"ח אם נדבקה אות לאות בין קודם שנגמר בין אחר שנגמרה פסול אלמא דדיבוק אין מועיל מה שנכתב בכשרות וע"כ דנדבק גרע טפי דפוסל אף לאחר שנגמר א"כ בניקב כל תוכו שע"כ לומר לפי מ"ש הב"י בתי' הא' ס"ל להטור דדמי לנדבק. אם כן לא קשה מידי על הש"ע דמייתי לעיל דעת הירושלמי דס"ל דלנדבק דמי דפוסל אף אחר הכתיבה: וראיתי שיש מקום עיון בדברי הב"י בתירוץ הא' במ"ש דמדברי רש"י שכתב וי"ו דויהרוג אירע במקום נקב משמע דבשעת כתיבה פגע בנקב ואפ"ה כשר ואני תמה דבאמת קשה מי הכריחו לרש"י לפרש דמיירי בכה"ג ואם משמעות הלשון כך הוא ה'