בית אפרים רמד

דט"ס הוא וצ"ל י' שיטין וכמש"ל ועם שיטה אחרונה ויזתא עשרת הוא י"א שיטין וכמש"ל בשם פסקי התוס' ע"ש: ולדינא נלענ"ד דודאי המנהג שנהגו לכתוב עשרת ב"ה בעמוד בפ"ע ולהתחיל בתיבת איש ולסיים בתיבת עשרת יש לו על מה שיסמוך שאע"פ שמדברי הר"י ושאר פוסקים דמפרשי דאריש שיטה קאמר אין קפידא בדבר שיכתוב שמה שיטות אחרות ובפרט לר"ח שיש לעשות מנין שיטות במגילה כמו בס"ת אין לשנות שיטין של עמוד זה משאר השיטין מכל מקום אנן לא קי"ל כר"ח בהא וכמש"ל בשם מהר"מ ב"ב מכל מקום כתבתי דמפסקי התוס' נראה שצריך איש בראש הדף ממש וכן עשרת בסוף וכן נראה מדברי מהר"י אשקאפה ואית לן למיזל לחומרא ולמעבד י"א שיטין ואין קפידא שישים אותיות גדולים דוקא אלא יכול לכתוב בינונים אם אין הקלף ארוך הרבה שאם הוא ארוך יושחת תואר העמוד מחמת החלק הרבה על הכתב ואז צריך להגדיל האותיות בעמוד זה ואין קפידה בזה כמ"ש כ"ת ואע"פ שבהגמי"י כתב שאסור למשוך האותיות לעשותן גדולים שאין לשנות אות מחבירו להגדילו או להקטינו זולת המקובלים לבעלי המסורת להיות גדולים או קטנים מכל מקום י"ל דהתם קאי במקצת שיטה או דף אבל בכל הדף כך אף שהדפין אחרים בכתיבה דקה מזה לית לן בה דכה"ג לא מיחזי כמנומר ודוגמא לדבר מצאנו לענין כלאים דערוגה שלימה עדיפא ממיני זרעונים דבזה הוי ערבובים וערוגה שלימה מינכרה טפי עומדת לעצמה ומ"מ י"ל בדיעבד דאין קפידא אם העמוד אינו ארוך וכתוב באותיות בינונים או אם הוא ארוך וכתב שם שיטות אחרות ג"כ כיון דהר"י ודעימיה מפרשים דאסוף שיטה קאמר ורוב הפוסקים השמיטו מה שכתוב במסכת סופרים ועשרת סוף דפא ומכל מקום נראה דמ"ש ואת בסוף דפא מפרשים דשיטה קאמר ואדרבא מדלא כתבו הך דעשרת בסוף דפא משמע דאח"כ כתב עלה מאי דבעי וגם שיש דעת הפוסקים דמאי דקאמר צריך אינו רק למצוה ולא לעכב ומה שכתב בשירי כנה"ג דהיינו דווקא אם כבר קרא המגילה שאין להזקיקו לחזור ולקרותה אבל לא להתיר לקרות בה לכתחלה עכ"ל מ"מ איהו כתב כן לשיטתיה דס"ל דהר"י ומהר"מ וא"ח מחמירין משא"כ לפמ"ש י"ל לכתחלה מותר לקרות בה אלא שלכתחלה אין לשנות המנהג ויש לכתוב בעמוד בפני עצמו בי"א שיטין: ומ"ש מכ"ת בענין שנהגו לכתוב במקום שנרמז בר"ת השם הקדוש באותיות גדולות שאין זה נכון שאין זה במסורה דבריו נכונים וספרא דוקנא אינו מוציא ברמיזה את השם באותיות גדולות וכותב הכל בשוה כאשר ראיתי כמה מגילות אבל מ"מ המגילה הכתובה כן אין לפוסלה בדיעבד דגם בס"ת אין פסול בדיעבד כמבואר בפוסקים עיין בסמ"ק סי' קנ"ה שכתב ובאותיות גדולות או קטנות אין להקפיד רק לכתחלה וכן אותיות בי"ה שמ"ו צריכין להיות בראש הדף אין קפידא בדבר בדיעבד: ומלתא אגב אורחא אמינא שמ"ש כבוד אביו הגאון האמיתי ז"ל בשו"ת נ"ב חלק י' סי' ע"ז בפירוש הגמ"ר שכתב ומיהו מצאתי דבי"ה שמ"ו אפילו בדיעבד פסול היינו אם נכתב כן כו' ואילולי דמסתפינא מהב"י הייתי מגי' גם בדברי מהר"מ כו' ומלת וכן ט"ס ולפי"ז מעולם לא רומז מהר"מ ליזהר אפילו לכתחלה באותיו' בי"ה שמ"ו רק על הוא"ו ואעידה בם ובזה טעם אחר כו' ע"ש הנה מ"ש להגיה למחוק מלת וכן דבר ד' בפיו אמת דודאי וא"ו של ואעידה בם הוא הוא"ו הנרמז בי"ה שמ"ו ודלא כהש"ך ומלת וכן ט"ס וכמ"ש להדיא במקור דברי מהר"מ שבספר תשב"ץ קטן סי' קפ"א אבל מה שרוצה לומר דלמהר"מ א"צ ליזהר כלל באותיו' בי"ה שמ"ו ומכ"ש מ"ש הגאון ז"ל תחלה בפירוש דברי הגמ"ר שר"ל שפסול אם נכתב כן מבואר להמעיין בתשב"ץ קטן דליתא ולפי שאין הספר מצוי ביד כל אדם ראיתי להעתיק לשונו וז"ל המגילה א"צ להיות ווי העמודים ואפילו ס"ת א"צ להיות כך וסופר אחד עשה מעצמו כך ונהגו אחריו ואדרבא יש ליזהר שלא יהא שום עמוד מתחיל בוא"ו כ"א וא"ו של בי"ה שמ"ו וא"ו של ואעידה בם ושלא יהא שום עמוד מתחיל באילו האותיות כדי שיהיה היכר לאלו האותיות ואי אישר חילי אבטליניה למנהג של ווי העמודים כי כמה פעמים בא לידי קלקול גדול שמקטינים האותיות ומרחיבים אותם אשר לא כדת כדי שיבא הוא"ו בראש העמוד עכ"ל גוף ספר תשב"ץ והר"ף כתב על זה הג"ה וז"ל מיהו יש ליישב מנהג הסופר דווי העמודים דפרי' התם מי שלא עשה ווי העמודים בדיעבד כשר ובי"ה שמ"ו בדיעבד פסול עכ"ל ור"ל שיש ליישב מנהג הסופר דלא תיקשי עליו שלמה הוצרכו לסימן בי"ה שמ"ו דהא ביה שם סגי דבלא"ה כל עמוד מתחיל בוא"ו וע"ז כתב דהך דווי"ן אינו רק לכתחלה והך סימנא דבי"ה שמ"ו למימרא דאם לא עשה כן פסול אף בדיעבד ולכך הוצרך לסמן גם הוא"ו והגמ"ר מביא דברים אלו בקצרה וצ"ע על הר"ף בהגה"ת התשב"ץ שנראה שנוטה לומר דצריך בי"ה שמ"ו ובהגהת הסמ"ק כתב שאין נכון לפי דברי הרמב"ם ודבריו הם מדברי הגמי"י בהלכות ס"ת ואפשר שבהגהת תשב"ץ לא בא רק ליישב מנהג הסופר ועיין בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' קע"ו ומ"כ בבדק הבית ודברי הגאון ז"ל צ"ע ולפי שאין זה מקומו קצרתי: אחר כתבי מצאתי בשו"ת גינת וורדים חלק א"ח כלל ד' סי' י"א הביא דברי שירי כנה"ג שכתב לפסול בכותב עוד שיטים והוא ז"ל כתב שלא ישרו הדברים בעיניו והאריך קצת וכתב דהא דעשרת בסוף דפא הוא על שטחיות המקו' שנכתב בו העשרת ב"ה ומה גם לנוסחי דידן דכתב במ"ס שיהיה **ציור בספר** בששה שיטין. והוא (איש ואת פרשנדתא ואת) על תמונה זו ועתה ( ) בתמונה זו מתקיים ( דלפון ואת אספתא ואת) ואת בסופ' ומתקיים ( ) שהוא בששה שיטין ( כו' ) ואצריך למימר ( ) עשרת בסוף דפא (ויזתא עשרת) כדי שלא. יכתבו אותו תחת ואת הקודם רק שיכתבוהו בסוף שיטה וטעמא שאם יכתבוהו תחת ואת קמא אתי למכתב שאר דברי המגילה בחצי השיטה הנשארת כו' וראיה דלא קפדינן בשארית היריעה שהרי מעשים בכל יום בשירת האזינו דבעינן דלהוי דומיא דבני המן שלא יהיה תקומה ואעפ"כ לא קפדינן לא בראש הדף ולא בסוף הדף כשמזרזין וסופר וכותב פרשת וילך בראש הדף מתחיל בנשאר מן הדף וכותב האזינו וכו' וגם לפעמים משלים השירה באמצע הדף וגומר הדף בכתיבה כתקנה ואין מי שחושש להצריך שתהיה כתובה לבדה בלא כתיבה אחרת לא בתחלה ולא בסוף עכ"ל והנה מ"ש בהא דעשרת בסוף דפא אשטחיות הכתיבה וכ"כ שם בסוף שר"ל שהוא בסוף אותו סגנון וסדור של כתיבת בני המן ע"ש והוא דחוק מאד לפרש לשון סוף דפא ומ"ש בהא דששה שיטין כבר כתבתי לעיל בזה אך בסוף דבריו בענין שירת האזינו נפלאתי מאד היאך העלים עיניו מהמבואר ברמב"ם וש"ע מקבלת הסופרים איש מפי איש לכתוב למעלה בשירת האזינו ששה שיטין ואעידה כו' ולאחריו חמש שיטין ואין מי שמפרכס בדבר וכן המנהג ומה זה שכתב מעשים בכל יום כו' כשמזרזין הסופר כו' דליתא אלא כך קבעוהו חובה לכתוב כך שירת האזינו. וכבר כתבתי לעיל די"ל דלא עדיף שירה זו של המגילה משאר שירות שכותבין לפניהם ולאחריהם אבל דברי הגמ"ר שתלה הדבר במעשים בכל יום הוא תמוה לפי ענ"ד: שוב ראיתי במקראות גדולות במסורה שסביבות מגלת אסתר כתב וז"ל וצריך שיהא איש בראש הדף ועשרת בסוף הדף ובסוף העמוד וצריך לאומרם בנשימה אחת ועשרת בני המן עמהם כו' ע"ש ואף שנראה שאין זה מדברי בעלי המסורת הקדמונים רק מדברי בעהמ"ח והמסדר המסורת בדפוס בומבירגי מכל מקום קיימו וקבלו הסופרים לנהוג כמותו ואין לזוז מזה רק בשעת הדחק יש לסמוך להתיר מטעמא דכתיבנא כן נראה לפי ענ"ד: ואימא לאיזי כי ראיתי בספר שו"ת תשובה מאהבה חלק א' ראיתי שהביא קושית חכם אחד אהא דאמרינן תרגום שכתבו מקרא ומייתי עלה מפסוק וכל הנשים יתנו יקר דאמאי לא מייתי מואת יקר תפארת גדולתו ע"ש וחכם מדקדק אחד האריך במליצותיו ולא שוה לו ע"ש ולדידי חזי לי כי מלת יקר שהיו"ד בשו"א