בית אפרים רמג

שיהיה במקום אריח נגד הלבינה ועיין בב"ח שצריך שיהיה סוף תיבת עשרת שוה לתיבת ואת דלעיל מיניה בכדי שיהו שוים השני צידי הדף בלא בליטה אבל אי הוה סבירא ליה להטור והר"ן שיש קפידא שיהיה תיבת עשרת סוף אורך הדף פשיטא דלא הוי שתקי מיניה וכן מוכח לענ"ד ממ"ש בירושלמי ובמ"ס שכן הוא שניץ ונחיץ כהדין קנטורא ועיין בב"י פירושו ואין זה ענין לענין ראש הדף וסופו באורך רק לענין רוחב הדף וכמו שכתב הב"י ע"ש וקצרתי ומה שכתב בשירי כנה"ג בשם הא"ח לענ"ד ליתא שמ"ש הב"י וז"ל ירושלמי אמר ר' יוסי כו' וכתב בהג"ה כו' אין זה מדברי הא"ח שמחברו היה ר' אהרן הכהן מלוניל ובזמן רבינו ירוחם כמ"ש בשם הגדולים ורחוק הוא שהוא יביא דברי הגמי"י אך מבואר למעיין שזה מדברי הב"י גופיה ע"ש ועיין בב"ח דמפרש כעין קונטרא פירושו חוט של הבנאין שמסמנים בו את הקורה לחתוך אותו מצדדיו כדי שיהא שוה מכל צד ור"ל שיהא איש בריש דפא ואת בסוף שיטה כזה כו' ולאפוקי דנכתוב את בריש דפא פרשנדתא בסוף שיטה כו' וע"ש שכתב עוד פירוש אחר ומ"מ לכל הפירושים לא הוי סימנא מילתא כ"א על רוחב הדף ולא על האורך כלל: אך בפסקי התוס' שם כתבו וז"ל שיטה הארוכה כו' איש בראש הדף ואת בסוף השיטה הראשונה עשרת בסוף הדף וצריך לכתוב בי"א שיטין עכ"ל לשון זה משמע דעל תחלת אורך הדף קאמר ואע"ג דמ"מ בסוף השיטה הראשונה אין ראיה די"ל דאגוף השורה קאמר שהוא שיטה ראשונה של שורה זו והן מ"ש שצריך לכתוב בי"א שיטין ג"כ ר"ל ששורה זו צריכה י"א שיטין ודלא כפרש"י דלדידיה אין הכרח שיהיו י"א שיטין ומ"מ אין מוכח שלא יהא באותו דף יותר אך ממה דשני בלישניה דגבי איש ועשרת נקט לשון דף וגבי ואת כתב בסוף השיטה משמע דאאורך הדף קאמר דבעינן איש בתחלתו ועשרת בסופו ואע"פ שלא נמצא בתוס' שלפנינו כבר כתבו הראשונים שהתוס' שלנו הם תוס' ר"א מטוך ובפסקי התוס' מצוין לפעמים על תוס' ר"ש משאנץ ובספר ראש יוסף להגאון מהר"י אישקאפה ז"ל מצאתי פירוש מחודש לדברי הירושלמי דמה שאמר איש בריש דפא דוקא וכן ואת בסופה בסוף דפא וקאמר ועשרת בסוף דפא כלומר אע"פ שאמרתי את בסוף דפא לאו דוקא סוף דפא דעשרת צריך שיהיה לסוף סוף הדף אלא הואת אחרון שבכולם מיקרי סוף דפא ורצה בזה שכל האתין כולם במקום אחד וכמו שהאת הא' הוא בתחלה כך יהיה סוף כולם שווים לו ומיקרי ג"כ סוף דפא שהוא סוף כולם ועשרת ה"ל כאלו הוא מהדף האחר לכן קאמר שניץ ונחיץ כהדין קנטירא שניץ נ"ל שר"ל רשמות כמו השנצ' שבמידות ונחיץ שוה וקנטירא הוא פלס רומאנה בלע"ז וה"פ כמו שהפלס יש לו שנצין הרבה זו אצל זו כך צריך שיהיו כל האתים זא"ז כלומר כולם בצד אחד ונחיץ כמו שיש לפלס משקל גדול שבו שוקלין והדבר השקול כאן בקצה הא' והשקל בקצה האחר ברחוק כך צריך שיהיו השמות נפרדים מהאתים ושוים להם אלו כנגד אלו ודוק עכ"ל והעתקתי לשונו לפי שאין הספר מצוי והפירוש הוא מחודש ומדבריו יש ללמוד גם כן דאיש ועשרת צריך להיות בראש וסוף הדף ממש: ומעתה נבוא אל דברי כ"ת מ"ש בשם הגאון מהר"א מווילנא ז"ל שא"צ שיהיה איש בראש העמוד רק בראש שיטה ועשרת בסוף העמוד כו' תמהני כי הגאון ז"ל לא דבר מן עשרת בסוף העמוד כלל רק כתב דהך איש בראש דפא היינו בראש שיטה והוא כדברי הר"י שהביא סמ"ג והגמי"י ומ"ש כ"ת שהוא פלא שמלת דף נמצא בש"ס פעמים רבות ומעולם לא עלה על הדעת שיהיה מלה זו מורה שורה כו' כבר ביארתי שלא הזיזו הדף ולא הוציאוהו מפשוטו רק דמלת ראש וסוף קאי על הרוחב וזה נמצא כמה פעמים ועיין במס' סופרים פ"ב הל' ג' מניחין בין דף לדף שם בן ד' אותיות לא יכתוב שנים בסוף הדף כו' וכן בהלכה ה' מניחין בסוף הדף כדי להקיפו וע"ש פ"ה ר"י אומר אם הראשון בסוף הדף כו' ע"ש וזה כוונת הירושלמי ג"כ וא"כ כיון דלא מיירי מאורך הדף מנין לנו לתת בשורה זו דין אחר שאינו בשאר שירות שכותבין כמה שיטין לפניהם ולאחריהם ומ"ש הגאון ששיבוש היא מה שכותבין באותיות גדולות שלא נמסר במסורה בא"ב רבתי יפה כתב כ"ת דכל שכל העמוד כתוב כך אין קפידא מה שהכתב הוא יותר גדול מאד משאר עמודים אך לפי דעתי אין כוונת הגאון ז"ל לומר כי יש איסור לכתוב אותיות גדולות מטעם שלא נמסרו במסורה רק כוונתו דודאי אם אין צורך בדבר לשנות כתב של עמוד זה משאר הכתב שביתר העמודים פשיטא שאין לעשות כן דנוי הספר הוא שיהיה הכתב שוה בכל הספר רק שהיה מקום לומר שהסופרים מקובל בידם לעשות כן ולכתוב אותיות גדולות לפי שצריך עמוד בפ"ע ולהוציא חלק א"א ולכך הוצרכו לעשותם גדולות למלאות העמוד לארכו כמ"ש כ"ת וא"כ כיון דעכ"פ הדין נותן לעשות אותם גדולות וא"כ ה"ל למנותן במסורה שאותיות אלו צריך לעשות אותם גדולות ופשיטא דלא מסתבר לומר שאינו מונה במסורה רק שהוא מקובל בידם לערב גדולים בין קטנים או איפכא והטעם כמוס עמם אבל מה שהוא בדף שלם ולא יצא בערבוביא והטעם גלוי לפי שצריך להשלים בזה כל העמוד אינו נכנס למנין המסורת דפשיטא דלא מסתבר לחלק בכך שהרי המסורת נעשו לתיקון סופרים שידעו לעשות קטנה או גדולה ואין ספק דהוו מודעי ופרשו כל הגדול מחבירו הן באותיות מפורדים או בעמודים אלא ודאי שא"צ לכתוב בעמוד בפ"ע וממילא שא"צ לעשותם גדולים כלל. ואין לדחות ולומר דלכך לא מנו אותם במסורה לפי שאפשר לכתוב המגילה על קלפים קצרים שלא יהא בכל אחד רק י"א שיטין ז"א שהרי דעת ר"ח שהביא בספר התרומה שצריך לעשות במגילה מ"ח שיטין או ס' שיטין כמו בס"ת וכ"כ בשו"ת מהר"ם ב"ב הקטנים סימן ס"ו וז"ל בקצרה אשיבך כי ר"ח כתב שמגילה יש לה כל דין ס"ת למנין שיטין מ"ח או ס' כדאי' במס' סופרים כו' ואף דאנן לא קיי"ל הכי ועבדינן כדכתב התשב"ץ קטן וכל בו בשם תשובת מהר"ם שכתב וז"ל בתשובה ר"ח כתב כיון דנקראת ספר כו' ויהבינן לה דין ספר לכל מילי כו' ובסה"ת כ' שיש לכתוב מ"ח שיטין לכל עמוד במגילה כמו בס"ת כו' ומיהו במגילה נראה דאין להקפיד בענין השורות כו' ע"ש מ"מ הא קמן שלדעת ר"ח וסה"ת יש להקפיד במנין השיטין וא"כ לדידהו ודאי מוכחא מלתא מדלא מני במסורה עשרת ב"ה באותיות גדולות שמהצורך לעשות כן למלאות עמוד שמחזיק מ"ח שיטין באותיות קטנים או בינונים ע"כ שא"צ עמוד בפ"ע ורשאי לכתוב כמה שיטין לפניהם ולאחריהם ואף לדידן דלא קי"ל הכי מ"מ נראה שאין זה הגון לעשות מקלפים קצרים שלא יחזיקו רק י"א שיטות ותהיה עבה הרבה ויצטרך גיליון גדול לגול את כולה וא"כ בע"כ הוא צריך לאותיות גדולות כמ"ש וא"כ ה"ל לחשבו במסורה וקצת יש לדחוק דכיון דעכ"פ מצי למעבד בענין שא"צ לעשות גדולות לא חשיב ליה ומ"מ לדעת ר"ח וסה"ת מוכח שפיר כמ"ש ולכן שפיר כתב הגאון ז"ל דלפי המפורשים איש בריש דפא היינו בהתחלת אורך הדף ואת בסוף ממש נמשך מזה השיבוש שכותבין באותיות גדולים לפי שצריך עמוד בפ"ע וז"א דא"כ ה"ל לממני במסורה שצריך גדולים ומה"ט גופה שצריך למלאות העמוד אלא על כרחך דעל ריש שיטא קאמר: הלו' ראיתי בספר תשובה מאהבה ח"ב (דאיתא בשאלה גבי מכ"ת) שכתב וז"ל עשרת ב"ה צריך לכתבם כשירה כו' דהיינו באותיות ארוכות כ"כ האגודה כו' עכ"ל הנה אני לא מצאתי דברים אלה באגודה כלל ומ"ש בספר הנ"ל ממנין השיטין כבר כתבתי לעיל ומ"ש שם שהאגודה בשם ירושלמי ומ"ס כתבו איש בריש דפא ואת בסופו בששה שיטין כו' ורחוק שיפול ט"ס בכולן שצ"ל י"א שיטין כו' ע"ש. הנה בירושלמי ליתא להך לישנא ומ"ש באגודה בשם הירושלמי הוא ט"ס וצ"ל מסכת סופרים. וכן העתיק בשירי כנה"ג והנה במס' סופרים שנדפס עם תקונים מהגאון מהר"א מווילנא ז"ל ג"כ הגי' י"א שיטין ולענ"ד יותר יש להגיה י' שיטין דהא סיום מלות ואת אינו רק י' שיטין והוא הג"ה קרובה שהיה כתב י' וטעו וסברו שהוא ו' וכתבו שית שיטין ובאמת ז"א אמנם לפי מ"ש הב"ח ממשמעות הטור לרש"י יכול לכתוב זוגי זוגי וחלק בניהם וכ"כ בראש יוסף ע"ש היה מקום לפרש הדברים **ציור בספר** (איש ואת פרשנדתא ואת) כפשטן שכותבין ( ) בשית שטין כזה (דלפון ואת אספתא ואת) אך לר"ת צ"ל