בית אפרים רכה

ועשה בע"מ ואף שי"ל דס"ל כהירושלמי מ"מ ה"ל למנקט כלשונו שמא יעשה בע"מ ולא בלשון ודאי והנלענ"ד בזה הוא דהרמב"ם ס"ל כמו דמחלק הש"ס בבכורות דפריך שם אר"י בר' יהודה דאמר בציר מכעדשה לא דהיכא אמרינן הכא שנעשה בע"מ דהא לר' יוסי רוצעין אפילו במחט ומשני אמר רב חנא בר קטינא ל"ק כאן לשחוט כאן לפסול והיינו דלפסול אפילו בנקב קטן נמי פוסל ולפ"ז אף דאנן לא קי"ל כר"י בר"י לקולא במאי דס"ל דאף בכעדשה הוי מום לשחוט עליו מ"מ במאי דס"ל דלפסול בנקב קטן סגי בהא לא אשכחן דפליגי והוא לחומרא וא"כ שפיר פסק הרמב"ם שם שאין כהן נרצע מפני שנעשה בע"מ אע"ג דפוסק סתם מרצע מ"מ נעשה בע"מ בזה אף שהוא פחות מכרשינא ואע"פ שהרמב"ם בפ"ז מהל' ביאת המקדש בחשבון המומים כתב דוקא ניקב בכרשינא והוא כולל בין לאדם ובין לבהמה כמבואר שם בפ"ח י"ל כמ"ש התוס' בתירוץ הג' דבאמת מום עובר הוא וגבי עבד שאינו נרצע משום דבעינן שלא יפסל אף לפי שעה דבעינן ושב אל משפחתו ומוחזק שבמשפחתו אך צ"ע דבפ"ב מהל' איסורי מזבח הלכה ז' כתב ד' מומין עוברים יש באדם ובבהמה כו' ולפי"ז ה"ל למחשב נמי ניקב פחות מכרשינא וע"כ לומר דס"ל דפחות מכרשינא אפי' מום עובר נמי לא הוי: ומצאתי במ"ל בהל' עבדים שם שהרגיש בזה להקשות על הרמב"ם בקצת שינוי ממ"ש ודעתו דגם להרמב"ם מרצע גדול בעינן ולא הוצרך לבאר לפי שכבר כתב שנעשה בע"מ עי"ז וכבר ביאר בהלכ' ביאת מקדש שיעור המום בכרשינא ממילא למדנו דשיעור נקב הרציעה בכרשינא וזה דחוק שאין דרכו של הרמב"ם לקצר מה שמפורש בש"ס ולסמוך על הוכחה דמכללא שמיע לן וטפי היה אפשר לומר דס"ל להרמב"ם מדחזינן דהש"ס פריך דוקא על ר"י בר"י דס"ל כעדשה דהא ברציעה במחט סגי ולא מקשה אדרבנן דס"ל ככרשינא דמ"מ למה החליטו לומר דנעשה בע"מ דהא אפשר שינקוב פחות מכרשינא ולא ס"ל כמ"ש הריטב"א דאינהו ס"ל כמ"ד מרצע גדול דבבכורות לא מייתי הש"ס הך לרבנן מרצע גדול וגם בקידושין איתא בלשון ד"א וגם מלשון רבי דקאמר אף כל של מתכת משמע ג"כ דבמרצע לאו דוקא וכן בילקוט משפטים רב אומר אומר אני במין מתכת בלבד וכן בפסיקתא פרשת ראה ר' אומר מה מרצע מן המתכת אף כל שהוא מן המתכת (מיהו בירושלמי דקידושין איתא מה מרצע של מתכת כו' ר' אומר זה מקדח גדול מיהו אנן אש"ס דילן סמכינן) וא"כ תיקשי למאן דלא סבר הכי האיך קאמר שנעשה בע"מ ולכך ס"ל דודאי סתם מרצע יש בו לינקב כדי כרשינא והלכך אדרבנן ליכא למיפרך מידי רק אדר"י בר"י פריך שפיר דס"ל מחט ג"כ כשר גם מ"ש המל"מ שם דע"כ ש"ס דילן פליג אירושלמי בהא דאל"כ לא הוצרך לשנויי כאן לשחוט כאן לפסול לענ"ד אין זה הכרח דודאי לר"י בר"י שבמחט נמי כשר ל"ש לומר שמא יבא לכעדשה כיון שהוא נוקב במחט או בקוץ משא"כ לרבנן דמרצע דוקא בעינן אף אם אינו מרצע הגדול מ"מ קרובה היא לבא לידי כרשינא כיון שיש בה עובי קצת עכ"פ ומכ"ש לפי מ"ש הריטב"א בפירוש הירושלמי שבכל נקב של ברזל יש לחוש שמתרחב הנקב ושמא יבא לידי כרשינא א"כ י"ל דדוקא אר"י בר"י פריך דס"ל בקוץ ובסירה נמי יכול לרצוע א"כ אינו נעשה בע"מ שהרי יכול לנקוב בקוץ פחות מכעדשה דדוקא בברזל חיישינן שמתרחב הנקב אבל כבר כתבתי דמש"ס דילן והרמב"ם לא משמע הכי מדנקט מפני שנעשה בע"מ בלשון ודאי ואיך שיהיה בזה צ"ע לענ"ד באמת אם ניקב בפחות מכרשינא למה לא יהא מום לפסול עכ"פ וכמו דמשני הש"ס לר"י בפחות מכעדשה כן תאמר ג"כ לרבנן בפחות מכרשינא דאע"פ שאינו מום לשחוט הוי מום לפסול דמה"ת שנאמר דפליגי גם בהא וכמש"ל וצ"ע. ודרך אגב ראיתי לבאר מ"ש בפרישה סימן ש"ט מלא כרשינא הוא מין כלי שרוצעין בו ולא ידעתי מאין יצא לו זה ואדרבא בש"ס דבכורות שם אמרינן מאי כרשינא אמר רב שרביא הינדא ופירש"י בלשון זה היו מכירין ולשון לעז ויצ"א וכן בערוך ערך הנדא כתב פירוש בלשונם היו קורים לכרשינן הנדא ובלע' ביצ"ו ובערך כרשי כתב בסוף תרומות כרשיני תרומה כו' ובלע"ז ביצ"א הרי להדיא דהיינו מין כרשינן שהם מאכל בהמה וכן מבואר בפירוש המשנה להרמב"ם ובדברי הר"ע מברטנורא עיין שם: ונחזור לענינינו במ"ש התוס' שיעורא דנפרך בציפורן גם הרא"ש כתב דברי התוס' והביא ע"ז דברי הרז"ה דסבירא ליה דמשיצאו מכלל כמושים ועבר הלחליחות נקרא יבש והראב"ד כתב דסימן יבש שכלה מראה ירקות שלהם וילבינו פניהם והדברים נראים דהרז"ה והראב"ד ס"ל דהלכה כחכמים דשיעורא הוי כשתנקב ואין מוציאה דם וגבי לולב נמי דכוותיה כל שיבש הלחלוחית שבו יבש מיקרי והטור סי' תרמ"ו הביא סברת התוס' וסברת הראב"ד בזה: ואמנם הר"ן שם כתב דליכא למימר שיהא נפרך בציפורן כמו גבי ריאה כו' ועוד דלולב כיון דשליט ביה אוירא לא בעינן שיהא נפרך בציפורן כדאמרינן נמי גבי אוזן בכור בפרק א' לפיכך נראה שהדבר תלוי באומד מראית העין כשנשתנה מראהו ללובן מצד היבישות הרי הוא כעץ יבש עכ"ל ודברי הראב"ד שהביא הרא"ש מצאתי בספר תמים דעים סי' רל"ב שכתב וז"ל ובכולן כמה הוא שיעור יבישתן לפי שמצינו בריאה כו' שתהא נפרכת בצפורן וגבי אוזן בכור כו' כל שתינקב כו' ואמרינן במס' חולין כל ענין יבישות היכא דשליט בה אוירא אזוקי מזיק ליה ומייבש טפי מש"ה לא בעינן גבי בכור שתפרך כו' ועל כל דבר שהוא עבה כמו הבשר אינו נקרא יבש עד שתנקב ואינה מוציאה טיפת דם ואע"פ שאינה נפרכת כדכתיב צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ ולא אמר כעץ יבש אלמא כעץ לח כיון שאינו מרגיש בנקיבתו הוא יבש כעץ כו' אך בדבר שאין האויר שולט בו הזכירו ענין שלישי כגון הריאה שאמרו עד שתהא נפרכת בצפורן כיון שהוא עומדת במקום לחות ואין האויר שולט בו הדרא ובריא עד שתהא נפרכת כו' והנה האתרוג מהכרע השכל דומה לבשר כו' וכשתכלה הליחה שבו אינו מוציא שום ליחה הרי הוא כבשר (באשר"י הביא דברי הראב"ד ואיתא שם הרי הוא כבשר מת כו' ונ"ל דתיבת מת הוא הג"ה מחכם אחד שלא היה לפניו דברי הראב"ד שמבואר שם דקאי אבשר החי שכתב לעיל מיניה דכל שאינה מוציאה דם יבישה היא וקאמר הכא דאתרוג נמי להא דמי ואין צורך להג"ה זו שנוקבין אותו ואין מוציא דם כו' כי הליחה לפירי כמו הדם לבשר החי כו' אבל יבשות העצים אין לנו להכריע מזה כו' והנכון במיני העצים הוא המראה שלהם כו' ע"ש באורך: ובדברי התוס' נלענ"ד דס"ל כיון דלא שייך במיני העצים הך בחינה שתנקב ואין מוציא ליחה וכמ"ש הראב"ד גופיה (גם הך סברא שכתב הראב"ד דתלוי במראה שלהם לא ס"ל להתוס') א"כ א"א לשערו בשיעורא דרבנן גבי אוזן בכור כל שתינקב כו' ממילא תפסינן השיעור הב' דהיינו מה דאמר ר"י בן המשולם דתלוי בנפרך בצפורן וראיתי בכפות תמרים שהרגיש בזה דהא קי"ל כרבנן וכתב דאפשר דס"ל להתוס' דמינים אלו כל שאין נפרכין אע"ג דשליט בהו זיקא אם ישרו הלולב והדס במים הדרא בריא וחוזרים לאיתנו להיות לחים כו' וזה סתירה למש"ל בשם הראב"ד והביאו הרא"ש דמשילבינו פניהם אין השריה מועלת ואפשר דדוקא לשיטת הראב"ד דס"ל דבמראה תליא מלתא וס"ל דמשילבינו פניו תו לא יחזרו למראיהן ופסול משום לא המתים יהללו יה אבל לשיטת התו' ס"ל דתלוי בלחות וכל כמה שאין נפרך בצפורן שפיר חוזרין ללחותן ע"י שריה שלא יתכן לומר שיחלקו במציאות אבל מ"מ צ"ע דאיך נתנו שיעור כל שנפרך כו' דהא אם מראה ירקות עליו כתב הראב"ד שיוכל להיות שע"י שריה יחזור לכמות שהיה במישוש ובמראה אבל מ"מ באוזן בכור גופיה גם התוס' מודים דיש לפסוק כרבנן ובשיטת הטור י"ל כמ"ש דכתב סימנא דנפרך להתיר אף בזה"ז: ועכ"פ יש לתמוה על המשאת בנימין סי' י"ז שכתב לענין לולבים והדסים דיבישים גמורים לא הוי עד דאיכא תרתי לריעותא שילבינו פניו ויהיה נפרך בציפורן כו' והמ"א הביא דבריו בסי' תרמ"ו ס"ק ו' לענין הדס ואנכי לא ידעתי דלשיטת התוס' בנפרך בציפורן לחוד סגי (אלא דלענין לולב הלבן בא קודם כמ"ש המ"א ס"ק ה') ולשיטת הראב"ד הכל תלוי במראה דכל שהלבינו פניו אף שאין נפרך בציפורן נמי הוי יבש והרי הוא כמחט ופסול וכמבואר לעיל בתמים דעים שם דאזלינן בתר מראה בין להחמיר בין להקל דהיינו אף שנפרך אם יש מראה ירקות עליו יכול להיות