בית אפרים רכד

וגם צ"ע דלפי"ז היכא מכשרינן באתרוג בנשתייר מקצתו כיון דלגלודה דמיא והרי בגלודה איבעיא לן בניטל מקום השדר' או מקום הטבור או מעל ראשי פרקים וכולו קיים מהו וא"כ באתרוג אע"ג דלאו לאברים עומד וכמ"ש התוספות דכוליה אתרוג חיבור הוא מ"מ כיון שניטל קליפתו נגד חדרי הזרע שהגרעינין לתוכן נמי להא דמיא וכה"ג כתבו התוספות שם ומכ"ש בנקלף רובו ולא נשתייר רק כסלע נימא דבעינן שאותו כסלע יהיה כנגד חדרי הזרע דוקא אם לא שנחלק דדוקא לענין ניקב עד חדרי זרע כתבו התוס' דמיקרי מפולש לבית חללו דאותן חדרים במקום סמפונות דריאה קיימי משא"כ לענין נקלף ומכל מקום קשה מנ"ל לחלק בכך דאפשר דכמו לענין העור שנגלד בשדרה או בטבור או בראשי אברים תליא מלתא לכל חד כדאית ליה שאפשר שאם ניטל משם סופו להנטל כולו כמו כן לענין אתרוג בחדרי הזרע תליא מלתא ואפשר דסבירא ליה שאם באנו לומר כן אם כן בכל מקום שבאתרוג נאמר כי קרוב הוא לחדרי הזרע והרי אנן קי"ל דבנגלד מקצת כשר אלא ודאי דלענין נקלף באתרוג ל"ש זה ויותר נראה לומר דלהרא"ש לשיטתו בלא"ה א"ש דאיהו פוסק גבי גלודה כרבי יוחנן דאפילו עור בין הפרסות מציל ובכל מקום שנשתייר כסלע כשר וא"כ פשיטא דגם באתרוג כן בכ"מ שנשתייר כשר אבל על הש"ע ק"ק דאעפ"י שהמחבר פסק בסימן נ"ט כהרמב"ם דפסק הנך בעיא דניטל מעל השדרה כו' לקולא מכל מקום בניטל כולו ונשתייר כסלע קא פסיק ותני כשאר פוסקים דבעינן שיהיו במקומות הנ"ל דוקא וא"כ גם באתרוג הו"ל לפרושי דלהך שיטה דבעינן שיור כסלע עכ"פ כנגד חדרי הזרע בעינן ומכ"ש לפי הגהת רמ"א שכתב בסימן נ"ט אם ניטל משלשתן וכולו קיים טרפה וע"כ צ"ל כמ"ש דלענין זה גם הם מודים דאין לדמות אתרוג לגלודה ולא ילפינן מיניה רק לענין שיור כסלע בלבד וצ"ע. ובגוף הענין שכתבו ללמוד מגלודה דשיור מהני צ"ע לחד לישנא בנדה דעור גזעו מחליף ורבנן דפסלי בגלודה משום דאדהכי והכי שליט בה אוירא ומתה ולפי זה צ"ל טעמא דשיור מהני משום דכיון שיש שיור כסלע במקומות אלו לא תמות מהרה וביני ביני יקרם עליהם עור מלמעלה דגזעו מחליף וא"כ גבי אתרוג מה בכך שיש שיור הא מ"מ אין גזעו מחליף וא"כ אף שיש שיור י"ל דפסול כיון דשאר האתרוג שליט ביה אוירא וסרוחי מסרחא ואין אתרוג ענין לגלודה לפי זה וצ"ע: דברי הק' אפרים: שאלה סא שאלה לבאר שיעור יבש שאמרו לענין לולבים והדסים: תשובה הנה התוס' ר"פ לולב הגזול דף כ"ט ע"ב ד"ה יבש פסול כתבו שי"ל דיבש דהכא כמו יבש דאוזן בכור דתנן ר"י בן המשולם אומר יבישה עד שתהא נפרכת בציפורן עכ"ל וצ"ע דהא רבנן שם פליגי וס"ל דשיעורא הוא כל שתנקב ואין מוציאה דם דמשמע דכל שכלה הלחלוחית שבו מיקרי יבש אף שאין נפרך בציפורן ובחולין דף מ"ו אמרינן אמר רבא ריאה שיבשה מקצתה טריפה כו' כמאן כר"י בן המשולם כו' אפילו תימא רבנן גבי אוזן בכור דקא שליט בי זיקא לא הדרא בריא אבל ריאה דלא שליט בה אוירא הדרא בריא ולפי"ז גבי לולב נמי הא שליט ביה אוירא ולא בעינן שיעור נפרך בציפורן: ואמנם הטור בסימן ש"ט גבי בכור פסק כדי שתפרך בצפורן והב"י תמה דהא יחידאה היא ובפא"ט נמי משמע דלית הלכתא כוותיה וכן פסק הרמב"ם בפ"ז מהל' ביאת מקדש כת"ק עכ"ל ועיין בב"ח ובל"ח מ"ש ליישב זה והבאתי דבריהם בחבורי פ"ת סי' ל"ו וכתבתי שם מה דנ"מ לדינא מדבריהם ז"ל ע"ש. אך כדי ליישב דעת הטור נלענ"ד דלכאורה קשה בהך שיעורא שתינקב ואינה מוציאה דם שהרי אסור להטיל מום בבכור וא"כ אסור לנקבו בהאי דוכתא דלדידן הוי מומא שהרי ע"י הנקיבה לבד הוי מום ושמא עדיין אינו יבש ואין בו מום כלל ולכאורה יש לומר דכיון דקי"ל שיעור נקיבת האוזן כמלא כרשינה א"כ הוא יכול להבחין לנקוב בפחות מזה דמשמע שאף אם תינקב כל שהוא נמי אם אין מוציאה דם הוא בחינה מעלייתא שאינו יבש אבל ז"א דבירושלמי דקידושין פ"א אההיא דאין עבד כהן נרצע שמא יעשה בעל מום ויפסל מן העבודה פריך עלה וירצע הסחוס פחות מן הכרשינה ומשני שמא יבא לידי כרשינה אלמא דאף לענין רצועה דמצוה הוא דחינן לה מטעמא דחוששין שא"א לצמצם וינקב בכדי כרשינה וכ"ש בזה שאסור לו לנקוב באוזן הבכור אף בפחות מכרשינה פן יבא לידי כך. ועוד נראה לפמ"ש לקמן דלפסול אפי' פחות מכרשינה נמי פוסל כדאשכחן דקאמר הש"ס אליבא דרבי יוסי וא"כ פשיטא דאסור לנקוב אפי' מעט ואפשר דמשום הא לא אריא די"ל שאין נוקב נקב מפולש. או י"ל שנוקב בשטח האורך של האוזן ולא בעובי האוזן וכמ"ש הט"ז בסי' תרמ"ח לענין בחינת אתרוג היבש וכ"כ באליה רבא שם אבל לפי טעם הירושלמי ודאי דאף נקב בכה"ג אסור גזירה שמא בא לידי כרשינא (ולפי סברת הריטב"א שאביא לקמן שכתב שבכל נקב ברזל מתרחב הנקב ושמא יבא לכרשינא א"כ י"ל שיכול להבחין לנקוב בקוץ בפחות מכרשינא אך באמת לא משמע הכי) וצ"ל דבאמת הך דאם תינקוב כו' אינה בחינה מעליה רק דלשעורין נאמר דכל שיבשה עד שמשערין שאם היו נוקבין אותה אינה מוציאה דם הוי יבש: והנה הטור שם סימן ש"ט כתב בשם רבינו יונה דהאידנא דליכא מומחין אינו נשחט ע"י בני הכנסת אלא במומין מובהקין כו' וצרימת האוזן נראה שהוא מום מובהק היכא דמינכר שפיר ונראה לעינים שהוא יותר מחגורת צפורן ואח"כ קחשיב התם ואזיל המומין שיכולין לסמוך עליהם בזה"ז ולפי"ז אם יבש כשיעור שתינקב ואין מוציאה דם אין ניתר ע"פ בני הכנסת כיון שא"א להבחין בפועל רק לשער באומדן הדעת לבד וזה אין בני הכנסת יכולין להתיר משא"כ היכא שיבש עד שנפרך בציפורן שפיר יכולין להתיר אף בזה"ז דהא מינכר שפיר ונראה לעינים ולכך כתב הטור דוקא הך שיעורא שנפרך בציפורן וזה ברור לענ"ד וכ"כ הב"י שם בטעם הטור שכתב בשם רבינו יונה יותר מחגירת ציפורן כדי להתיר בזה"ז וכ"כ בד"מ לתרץ קו' הב"י דלמה נקט הטור ניטל הטלפים עם הבשר שלהם וכתב בד"מ דהיינו כדי להתיר אף בזה"ז יעו"ש ועיין בלבוש דקחשיב הנך מומין שהביא הטור וקצת מהם כתב שהשמיט לפי שאינם מבוררין כמ"ש ב"י ולענ"ד צ"ע למה השמיט יבש עד שתפרך דהרי הב"י הקשה דלא בעינן כולי האי דבכדי שתנקב סגי אבל בנפרך לית בה ספיקא לכ"ע ועוד יש לדקדק שם ולפי שאינו מענינינו לא ראיתי להאריך: ובפשיטות מצינו ליישב דברי הטור דכיון שכתב מומין אילו להתיר עליהם אף בזה"ז לכך נקט דוקא מלתא ברירה דלית ביה ספיקא ופלוגתא כלל דע"ז יכולין אף בני הכנסת להתיר משא"כ במידי דאית ביה פלוגתא אף דקי"ל כדברי המיקל אין להתיר בזה כ"א ע"י מומחה ואין להאריך: ומלתא אגב אורחא ראיתי לבאר לשון הירושלמי שהבאתי לעיל דנקיט שמא יעשה בע"מ הוא דלא כלשון הש"ס דילן בקידושין דף כ"א ובבכורות דף ל"ז דאיתא מפני שנעשה בע"מ וראיתי להרשב"א בחידושי קידושין שהביא דברי הירושלמי וכתב עליהם וז"ל והרמב"ן נרו כתב דנראה במרצע גדול הוא גס ועושה נקב רחב כמלא כרשינא כו' וכ"כ הריטב"א שם יעו"ש שכתב דר' יודן וחכמים תרווייהו ס"ל כדדריש התם דבעינן מרצע גדול וזה מבואר שאין רוצעין אלא במילת פירוש אליה רכה של האוזן בילקוט משפטים איתא בגליון פירוש והוא תנוך והוא טעות דאל"כ הרי נעשה בע"מ וחכמים מביאין ראיה בהיפך דכיון שאין כהן נרצע א"כ ע"כ שבגובה של אוזן רוצעין כו' ולפי"ז א"ש דהש"ס דילן נקט לשון ברור מפני שנעשה בע"מ דהיינו להך דרשא דמרצע גדול בעינן שיש בנקב שלו שיעור כרשינא ולפ"ז קשה על הרמב"ם בהלכות עבדים פ"ג הלכה ח' שכתב עבד עברי כהן אינו נרצע מפני שנעשה בע"מ כלישנא דש"ס דילן והלכה ט' שם כתב כיצד רוצעין כו' בגופה של אוזן במרצע של מתכת (מ"ש בגופה כו' היה נלענ"ד להגיה שט"ס וצ"ל בהגבהה של אוזן כלשון הש"ס בקידושין ובכורות וכן הוא בספרי) כו' ולא הזכיר שצריך מרציע גדול וא"כ האיך החליט בהלכה ח' שבודאי