בית אפרים ריח

ניכרת מתוך מעשיו מדרבנן יש לו מחשבה אף במעשה גרוע שאינו מוכיח כ"כ דאיכא למימר מקום הוא דלא אתרמי ליה וע"ש בתוספת' ד"ה ותיבעי לך מעשה וקצרתי: ומ"מ אף כי אמת נכון הדבר שיש מקום לחלק בזה לענין פסיק רישיה למ"ד דשא"מ מותר אבל למ"ד דשא"מ אסור נראה לכאורה שאין לחלק בכך כיון דלדידיה לא אזלינן בתר כוונתו אפילו היכא דליכא פ"ר וא"כ מה שכתבת דלכך לא מוקי הש"ס בלוקט ואוכל מיד דא"כ אפילו רבנן לא פליגי דשרי ז"א דהא משמע בש"ס דרבנן לא סברי כר"ש רק ראב"ש ס"ל כאבוה כו' אבל רבנן ס"ל דבר שאין מתכוון אסור ואפשר לומר דודאי השתא דמוקי באית ליה הושענא אחריתי שפיר אסרי רבנן לכתחלה משום שבות דמתקן מנא כיון דאפשר ליה באחריתי וכמ"ש הפ"י משא"כ אי הוי מוקי בליכא אחריתי רק שלוקט לאכילה שפיר י"ל דרבנן הוי מודו בהא דהוה כמו לא אפשר ולא קמכוון דמבואר בפסחים דכ"ע מודו דשרי וע"ש בתוספות ד"ה לא אפשר דלאידך לישנא האי כ"ע הוי ר"י ור"ש ע"ש אך בכדי להשתעשע עמך אמינא לתרוצי ברווחא ומתחלה אבאר במה שבא בדבריך קושיות אביך הגאון שיחיה על מה שכתבו התוספות דהוי מלאכה שאצ"ל ושרי במקום מצוה דכיון דאית ליה אחריתי מה מצוה איכא והארכת בישוב הדברים ולדידי חזי לי שדברי התוספות א"ש עפ"י מ"ש התוספות בכתובות דף וא"ו שכתבו דאית ליה אחריתי והואיל וכן שרי לר"ש דשמא לא יצטרך לה ונמצא שלא תיקן כלי ולאו פ"ר הוא אבל לר"י אסור דשמא יצטרך לה ואיגלאי מלתא דכלי עבד עכ"ל ודבריהם צריכים ביאור דלמה נאסור לו כשבא ללקט לצורך אכילה ואדרבא כשיצטרך לה באמת נימא שאסור ליקח אותה כדי שלא יהא שם כלי עליה ויעבור משום מתקן מנא ומ"מ השתא מיהא שא"צ לה למה לא נתיר לו למעט ע"י ליקוט לאכילה ונראה בכוונתם דודאי כשממעט הענבים ואין לו אחרת בע"כ יש לו ליטול אותה שהרי חיוב מוטל עליו עכשיו לצאת ידי חובת מצוה ואף ע"ג דעי"ז יהיה לתא דאיסור דרבנן למפרע מ"מ חיובא דהשתא עדיף ודחי ליה ולכן מוטב שלא ימעט כלל וכיון שאין הדס כשר בידו אונס רחמנא פטריה אך אי אית ליה אחריתי לר"ש שפיר דמי למעט כיון שאינו מכוון עכשיו לתיקון מנא ופ"ר אין כאן דהא אית ליה אחריתי רק דניחוש שמא יצטרך לה ויהיה מוכרח ליטלה משום חובת מצוה מה בכך השתא מיהא לאו פ"ר הוא שמא לא יצטרך לה משא"כ לר"י שאין האיסור מצד פ"ר רק דבכל גווני דשא"מ אסור חיישינן שמא יצטרך לה ואז יהיה מוכרח ליטלה למיפק ידי חיובא דרמי עליה השתא וא"כ איגלאי מלתא דכלי עבד ואיכא איסורא כנלענ"ד בכוונת דברי התוס' (אך באשר"י דשבת פרק הבונה אע"פ שכתב ג"כ חילוק זה דלר"ש אמרינן שמא לא יצטרך לה כו' מ"מ מבואר מדבריו לחלק בענין אחר דלר"ש דבר שאינו מתכוין מותר מן התורה ואף דפ"ר הוא מ"מ כיון דאית ליה אחריתי שמא לא יצטרך כו' משא"כ לר"י דאם יהיה צריך לה איכא איסור דאורייתא כו' ע"ש ולענ"ד כוונת התוספתא אינו ע"ד זה כמבואר ממ"ש ולאו פ"ר הוא ע"ש וצ"ע) ולפי זה נראה דמ"ש התוספתא כאן דמצוה איכא כוונתם דודאי מה דמתיר ראב"ש למעט לכתחלה היינו טעמא דאע"ג דאית ליה אחריתי מ"מ יש כאן מקום מצוה דשמא תתקלקל האחרת ויצטרך לזו וזו פסולה מחמת רוב הענבים ואם ירצה למעט אז שבודאי הוא צריך לה הרי יהיה מתקן מנא להדיא ואסור ולכן התירו לו לעשות המיעוט בעוד שהשני' קיימת דאז עדיין הוא מלאכה שא"צ לגופא ואם אח"כ יארע שתתקלקל השניה יוכל להשתמש בזו שהוכשר כבר ועומדים מתוקנת ואגלאי תיקון מנא למפרע לא אמרינן שהרי בשעה שמיעט עדיין היה מקום לומר שמא לא יצטרך לה ומלאכה שאצ"ל הוי ולכך שפיר כתבו התוספות דמצוה שאני (ועיין בתוספות דכתובות וברא"ש דשבת בתירוץ קמא כתבו גם לענין פ"ר דמצוה שאני וכוונתם ג"כ כמ"ש אח"כ דשמא יצטרך לה ואיכא מצוה ע"ש): ולפי מ"ש נתיישבו דברי ה"ה פרק י"ב מהלכות שבת שכתב בהלכה ב' שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר בו פ"ר מפני שכשהוא מתכוין עושה מלאכה וכשאין מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי דומה לקטימת קיסם אף ע"פ שראוי בקטימתו לחצוץ שיניו כל שאינו קוטמו בשביל כך שרי שכל שהוא תיקון כלי מי שאינו מתקנו פטור ואפילו לר"י המחייב בדבר שאין מתכוין עכ"ל (והמג"א הביאו בסימן שי"ח סעיף קטן אלא שהוא כתב זה על מיחם ולפי עניית דעתי צ"ע שנראה עיקר כדברי הלח"מ דדוקא בגחלת אמרינן הכי שאינו כלי אלא מחמת הכוונה וע"ש במפורשים) ולכאורה דברי ה"ה תמוהים דהא להדיא אמרינן הכי לענין תיקון מנא דאע"ג דלא מכוון ה"ל פ"ר ולפי מ"ש א"ש דהכא לפי מה דס"ד דל"ל אחריתי וא"כ ודאי יהיה צריך לה לצאת בה ידי חובת מצוה ובכה"ג פשיטא דחשבינן ליה תיקון מנא מחמת פ"ר כיון שהרי הוא צריך לה ולא מהני מה שמכוון לאכילה ולכן הוצרך לשנויי באית ליה אחריתי משא"כ ה"ה דמיירי במקום דליכא חיוב מצוה שפיר כתב שכל שא"מ אין ראוי לומר פ"ר דכל כמה דלא צריך ליה לאו מנא הוא וכשאינו מתכוון אין בו מלאכה כלל וזה מכוון גם בלשון התוס' וכמ"ש. ומעתה נתחזקו דבריך שכתבת דבלוקט ואוכל גם רבנן מודו משום דאע"ג דלדידהו כל דשא"מ אסור אף שאינו פ"ר מ"מ כיון שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאינו מתכוון לעשות כלי ממילא שאין כאן עשיית כלי כלל וכסברת ה"ה ז"ל שכתב דאפילו לר"י דמחייב בדשא"מ מ"מ אין זה קרוי תיקון כלל רק מחמת כוונתו ודוקא היכא שאין כאן היכר שאין כוונתו לכך שפיר חשבינן ליה תיקון כיון שעכ"פ יצטרך לה אף שאין כוונתו לעשות בשביל צורך זה מ"מ כיון שממעט בסתם מחזי כמתקן מנא לצורך מצוה אבל בלוקט ואוכל דהא קמן שעושה בשביל אכילה אין כאן תיקון מנא ואפילו למ"ד דשא"מ מותר כמ"ש ה"ה בהדיא וזה נכון לענ"ד: ודאתאן עלה ליישב דברי הרמב"ם זה כביר שכתבתי בתשובה לאביך מחו' הגאון שי' להקשות על מה שכתב בחיבורו מחנה לוי דענבים ירוקים אתקצו למצוה ואני כתבתי שז"א כיון שאין צורך בהם למצוה ושם כתבתי ענין נכון בישוב דברי הרמב"ם אך למען כבודך ולמען למודך נתתי לב לעיין בסוגיא זו וגם מאחר שהוא מהל' החג בחג ואפריון נמטו לך דדלית כסא דכספא ואשכחנא מרגניתא טבא וליישב כמה קושיית בסוגיא זו בטוב טעם ואורח מישור ומתחלה אבאר דברי התוס' שהביאו גרסא ואת"ל צריך אגד הזמנה בעלמא הוא ודחאו דא"כ מפסיל משום תולמ"ה אי יליף לולב מסוכה ואא"ז מהר"מ תמה בזה והגיה וילפינן לולב מסוכה דמשמע דמסקנא הכי הוא ולכאורה י"ל דהנה בהא דאמרינן לעיל בעי דר"י בנקטם ראשו לימא כתנאי כו' ודחי לא דכ"ע אין דחוי והכי במילף כו' וקשה דמ"מ ס"ס אתיא דר"י כתנאי דהא הך דר"י נמי הוה תולמ"ה כיון דמיירי שכבר נאגד כמ"ש רש"י וא"ל דודאי הא דתולמ"ה היינו משום שנאגד בפסול ולפי"ז אם נאגד בכשרות לא שייך תולמ"ה וא"כ י"ל דבעי דר"י בנאגד בכשרות ואז אין כאן משום תולמ"ה רק משום דחוי משא"כ בהך דעבר וליקטן מיירי שנאגד בפסול שאז יש בו משום תולמ"ה ולכן שפיר דחי דלא אתי דר"י כתנאי ולפי"ז גם מה שהקשו התוס' דאם צריך אגיד פסול משום תולמ"ה לק"מ דהא י"ל שנאגד בכשרות דהיינו קודם דאשחור דאז לית ביה משום תולמ"ה אך י"ל דהא מלתא תליא אם יש דחוי או אין דחוי דאם נאמר יש דחוי אף שנאגד בכשרות מ"מ בשעה שנדחה נתבטל האגד ושוב כשחזר ונראה אית ביה משום תולמ"ה משא"כ אם נאמר אין דחוי לפי שאנו דנין ע"ש סופו שסופו לחזור לכשרותו לא נתבטל האגד כלל וכיון שבשעת אגיד היה כשר אין כאן תולמ"ה ולפ"ז א"ש קושית התוס' דלעיל בבעי' דר"י שפיר קאמר דפליגי אם צריך אגיד דהא מיירי שנאגד בפסול משא"כ בעיא דר"י י"ל שנאגד בכשרות וא"כ אם אין דחוי אין כאן גם משום תולמ"ה דהאי נאגד בכשרות משא"כ בהך שפיר מקשין התוס' דאם צריך אגד יש לפסול משום תולמ"ה וא"ל דמיירי בנאגד בכשרות ז"א כיון דהשתא בעי הש"ס לאוקמי דלעולם מתני' יש דחוי ס"ל רק משום דהאגד הזמנה בעלמא הוא לגבי מלתא דדחוי אבל מ"מ משום תולמ"ה יש לפוסלו אף שנאגד בכשרות כיון דמ"מ עשיה זו של האגד נדחה בשעה שהיה דחוי אף דלענין דחוי אמרינן דוקא במעשה גמור חשיבא דחוי לפסול אבל לא בהזמנה דאגד מ"מ לענין תולמ"ה פשיטא דנתבטל האגד בשעה שהיה דחוי ועכשיו שנראה הוא תולמ"ה