בית אפרים ריז

כמו הכא שהותנה דמה שהפריש לשבעת הימים ה"ל כמו שהותנה בפירוש שאין מקצה האתרוגים רק לאותו יום שצריך בו ולא למחר דהא אית ליה אתרוג אחריני רק בדר"ח די"ל דלא היה לו אלא אתרוג אחד וי"ל דלמא היה בדעתו להיות כולו שלם ולא חסר אף דחסר הוא כשר מצד הדין ביום טוב שני מכל מקום דילמא היה בדעתו להיות לו להידור מצוה ע"כ צריך להתנות ולפי"ז מיושב קו' א"א הגאון נ"י שנראה אם התנה שאין מקצה אותו רק ליום זה ובה"ש שלו ולא יותר לא אמרינן מגו דאתקצאי כו' דדוקא בסתם אמרינן הכי ולא בהתנה בפירוש שאינו מקצה אותו רק לבה"ש ולא יותר וא"כ בהפריש ז' אתרוגים ה"ל כאילו הותנה בפירוש שאין מקצה אותו רק ליום שצריך וא"כ ממילא אף שצריך ליטול בבה"ש מ"מ מאחר דהוי כמו שהתנה בפירוש דלאחר בה"ש א"צ לאותו אתרוג של אתמול דהא למחר אית ליה אתרוג אחריני והתנה שלמחר ישתמש באתרוג זה ולא בשל אתמול ועיין במ"א סימן תרס"ט ס"ק ג' שכתב אהא דהפריש ז' אתרוגים כו' ולא אמרינן מיגו דאתקצאי כו' ולפי מש"ל א"צ הך סברא אלא למ"ד אוכלו לאלתר ור"ל דלמ"ד אוכלו למחר בלא"ה א"ש דה"ל מוקצה מחמת יום שעבר ולפמ"ש אף למ"ד אוכלו למחר צריך להך סברא דאל"כ היה לנו לאסור ביום ראשון בה"ש שהוא דאורייתא וכקושיית א"א הגאון נ"י דזה לא הוי מוקצה מחמת יום שעבר רק מחמת בה"ש עצמו שצריך ליטלו מספק אך להך סברא דהוה כהותנה בפירוש א"ש דהוה כהותנה בפירוש שאין מקצה אותו רק לבה"ש לבד ולא יותר: אך לכאורה צ"ע בהא דקאמר דסוכה בשמיני אסור משום דאתקצאי לבה"ש ומיגו דאתקצאי לבה"ש אתקצאי כו' אף דא"צ אלא לבה"ש ולא לאחר בה"ש אמרינן נמי בי' מיגו דאתקצאי לבה"ש כו' י"ל דלא דמי להא דהכא בהפריש ז' אתרוגים בשעה שהפריש ז' ה"ל כמו שהתנה שאין מקצה לכל אתרוג ואתרוג רק ליומא שצריך ולא ליומא אחריני דהא איתא ליה באמת אתרוג לכל יומא וא"כ אף אם צריך ליטול לבה"ש מ"מ ה"ל כמו שאמר בפירוש דאם צריך ליטול בבה"ש שאין מקצה אותו רק לבה"ש אבל התם בשמיני בסוכה דכיון דלא התנה בפירוש דאף דאם איתרמי ליה סעודתא בבה"ש דאין מקצה אותו רק לבה"ש ממילא אמרינן ביה מיגו דאתקצאי לבה"ש וכו' ודו"ק. ובקשתי מאדומו"ח הגאון המפורס' נ"י לעיין בכל מה שכתבתי כי לע"ד הם דברים נכונים מאד ואל ישיבני ריקם מלפניו וישיבוני מלא דבר דברי חתנו ידידו הק' יעקב יהושע הלוי איש הורוויץ: שאלה נט תשובה לכבוד חתני הרב כו' מהור"ר יעקב יהושע הלוי שיחיה בצאת חג האסיף למעשה ידיך אכסוף להשיבך דבר אשר עם לבבך ליישב דברי הרמב"ם שלא הביא האוקימתא דבש"ס כגון דאית ליה הושענא אחריתי עפ"י דברי הפ"י שכתב דבלית ליה אחריתי אף לרבנן שרי לכתחלה וחזרת והקשית דמאי פריך דהוי פ"ר כיון דע"כ באית ליה הושענא אחריתי מיירי עיינתי בפ"י וראיתי שהרגיש בזה וכתב ובהכי א"ש הא דמסקינן הב"ע באית ליה הושענא אחריתי כיון דע"כ בהכי מיירי ע"ש וכוונתו דהמקשה באמת לא אסיק אדעתיה דע"כ בכה"ג מיירי והתרצן באמת משיב לו דלק"מ כיון דע"כ בהושענא אחריתי מיירי והוא דחוק קצת ויותר נראה לומר לפי דבריו דהמקשה היה סובר דאף דאית ליה אחריתי מכל מקום בהך הושענא פ"ר הוא והתרצן משני ליה כיון דע"כ באית ליה אחריתי מיירי לא הוי פ"ר וכמ"ש הערוך שהביאו התוספות והרא"ש דכה"ג דהוי פ"ר דלא ניחא ליה שרי לר"ש ועכ"פ יפה אמרת לפ"ד הפ"י שלא היה הרמב"ם צריך להביא הך אוקימתא כלל דהא אדרבה אי ליכא אחריתי הוי שרי לגמרי אף בלא ליקטן לאכילה ואם כן כל עיקר הדין באית ליה מיירי ושפיר סתם הדברים דבליקטן לאכילה בכל גווני שרי בין אית ליה ובין לית ליה ואמנם הפ"י גופיה תבריה לגזיזיה בפסחים דף כ"ה וכתב שם דאפילו בדרבנן אוסר ר"ש בפ"ר אע"ג דלא אפשר כדמוכח בסוכה דאין ממעטין משום תיקון מנא וזה אינו אלא דרבנן ואפ"ה פשיטא ליה לתלמודא דאסור היכא דל"ל הושענא אחריתי דהוי פ"ר אע"ג דלא אפשר כו' ע"ש ובתוספות שם ד"ה לא אפשר כו' ועיין בא"ח סימן ש"ז וקצרתי: ואמנם מ"ש ליישב דברי הרמב"ם דמ"ש שליקטן אחד אחד לאכילה פירושו שלקט ואכל מיד והיינו דאהני ליה למשרי אף דלית ליה אחריתי והוי פ"ר משא"כ הש"ס דמיירי שמכוין לצורך אכילה אבל אינו אוכל מיד בעת הלקיטה והארכת בזה לענ"ד דבריך טובים ונכוחים דכיון שאכילתו מוכחת שעושה לדעת כן לא איכפת לן בפ"ר ואף שאין ראיה לדבר מ"מ מילי דסברא אינון דהא הא דדבר שאין מתכוין מותר היינו משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכדמשמע מדברי רש"י בשבת דף ע"ה וכ"כ הרא"ש בפרק שמונה שרצים דהערוך דקאמר פ"ר דלא ניחא ליה היינו דוקא לענין שבת דבעינן מלאכת מחשבת אבל בשאר איסורין לא בעינן דניחא ליה כו' ועיין במג"א סי' ש"ך ואף ע"ג דהך דר"ש דשא"מ מותר אפי' בשאר איסורין איתמר עיין בפ"י בשבת דף ק"ג דיליף לה מכ"ש דאיסור שבת או דאיכא קרא אחרינא ע"ש ועכ"פ בשבת דמותר דשא"מ היינו כיון שלא היה מחשבתו על המלאכה ההוא מיהו היכא דהוי פ"ר כמלאכת מחשבת דיינינן ליה דלאו בתר מחשבתו ממש אזלינן דמחשבה דברים שבלב הוא ורבות מחשבות בלב איש רק על המעשה אנו דנין וכיון שעפ"י המעשה אשר הוא עושה בהכרח המלאכה עשויה גם כן וכיון שאין הוכחה מענין המעשה שלא כיון למלאכה לא אזלינן בתר המחשבה לבד ועיין במנחות ר"פ ר' ישמעאל דפליגי רבה ורבא בחישב להעלות דגים והעלה דגים ותינוק וקי"ל כרבה דפטור משום דבתר מעשיו אזלינן ולפי זה היכא שמעשיו מוכיחין על כוונתו שלא כיוון למלאכה כלל כגון כה"ג שכתבת דהא קמן דחזינן דפרי קאכיל לא איכפת לן במה שהמלאכה נעשה מאליה כלל שהרי הוא באמת אינו מכוון למלאכה ואף ע"ג דהוי פ"ר מ"מ הרי מוכיחו קיים שמעשה הלקיטה לכוונת אכילה הוא שהרי אוכל מיד ולא עלתה על דעתו לשם דבר אחר להכשיר ההדס כלל בכה"ג לא איכפת לן בפ"ר ונראה ברור שזה דעת הערוך דס"ל דפ"ר דלא ניחא ליה כגון בהא דקעביד בארעא דחבריה או דאית ליה הושענא אחרת שרי משום דפ"ר לא אסור אלא דוקא בניחא ליה שעי"ז בעת עשיית מלאכה אנו מטין כוונתו דדעתיה עליה ואף אם באמת אין דעתו לזה אין דנין על דברים שבלב משא"כ היכא שנראין הדברים דלא ניחא ליה במלאכה שאין לו בה שום צורך שוב שפיר אזלינן בתר מחשבתו בזה שלא חשב למלאכה ומלאכת מחשבת אסרה תורה וא"כ ק"ו הדברים היכא שבעת שנעשית המלאכה מוכח מתוכה שלא כיון אליה רק לענין אחר הא קי"ל בעלמא דבאומדנא דמוכח אף דברים שבלב הוי דברים והרי בלבו לא חשב לתקן מנא רק לאכול וכן ניכר מעשייתו ג"כ בזה עדיף מאית ליה הושענא אחריתי שעדיין יש פתחון פה לומר מכוון לתקן ההושענא שמא תפסל זו ויצטרך לה וכמ"ש התוס' בכתובות דף וא"ו ואפ"ה אמרינן דלא חשיב פ"ר ומכ"ש בזה דחזינן שלוקט ואוכל מיד ודאי מחשבתו לאכילה ולא לתקן ונלענ"ד להביא ראיה לזה מדאמרינן בשבת דף ע"ד היה לפניו מיני אוכלין בורר ואוכל כו' ואמר עולא ה"ק בורר ואוכל לבו ביום כו' מתקיף לה ר"ח וכי מותר לאפות ולבשל לבו ביום כו' אלא אמר אביי בורר ואוכל לאלתר בורר ומניח לאלתר כו' (ר"ל לאכול מיד באותה סעודה ע"ש) ולכאורה תימא דאכתי תיקשי וכי מותר לאפות ולבשל לאכול לאלתר ועיין שם בפ"י בזה אך לענ"ד נראה דאע"ג דבורר לאכול אין איסור משום בורר שאין כוונתו לברר רק בכדי לאכול הוא לוקח אוכלין אילו מתוך הפסולות אך דמ"מ פסיק רישיה הוא שהרי ממילא יש כאן ברירה ולכן על מה שמפרש עולא שבורר לבו ביום שפיר קשיא ליה לר"ח וכי מותר לאפות ולבשל לבו ביום ור"ל שהרי מלאכת הברירה נעשה מאליה וכאפי' ובישול דמי ואף שאין כוונתו לשם ברירה מ"מ מאן מפיס שכוונתו לאכול כיון שאינו אוכל באותו סעודה אף שדעתו בברירה זו לא לשם ברירה כ"א לשם אכילה אין כאן מעשה המוכיח ע"ז משא"כ אביי שפיר משני בבורר לאכול מיד או באותה סעודה עכ"פ דאין כאן איסור ברירה כיון שמכוון לאכול וגם פ"ר אין כאן דמעשה הברירה עצמו מוכחת עליו שאינו עושה לברור רק לאכול שהרי כל עמלו לפיהו מיד ולכן שרי וכן גבי הא דחולב אדם עז לתוך הקדרה דאמרינן קדרתו מוכחת עליו דלאוכלין קבעי להו ועיין בחולין דף י"ב גבי קטן שאין לו מחשבה דאם מחשבתו