בית אפרים רטז

למה לא הביא הרמב"ם אוקימתא דגמרא באית ליה הושענא אחריתי. והקושיא שני' למה שינה הרמב"ם לשון הגמ' דהגמ' אמר שלקטן לאכילה והרמב"ם הביא שלקטן אחד אחד לאכילה דמאי דאמרינן בגמ' כגון שלקטן לאכילה כמו שפירש"י ז"ל שלקטן לענבים הללו מן ההדס ע"מ לאוכלן ואינו מתכווין להכשירו ר"ל שאין אוכל הענבים הללו רק בשעת לקיטתו מתכווין לאוכלן אבל באמת אינו אוכל הענבים הללו רק שדעתו שאינו מתכוין להכשיר הושענא הזה. וע"ז הקשה הגמ' דהא הוי פסיק רישא ולא ימות ופירש"י ז"ל כמו באומר אחתוך ראש בהמה זו בשבת ואיני רוצה שתמות דכיון דא"א שלא תמות כמתכוין חשיב ליה וה"נ דכוותיה דאף ע"ג שדעתו בשעת לקיטתו שאינו מתכווין להכשירו רק שכוונתו בלקט זו לאכול הענבים הללו מכל מקום פסיק רישא הוא דהא לא מוכחא מלתא אם כוונתו לאכילה או לתקן וע"ז תירץ הגמ' באית ליה הושענא אחריתי אבל הרמב"ם שינה וכתב כגון שלקטן אחד אחד לאכילה ר"ל שלקט אחד אחד ואכל מיד בשעת לקיטתו ואם כן כיון דבשעת לקיטתו פרי קאכיל מה בכך שאחר אכילתו הענבים הללו מן ההדס נעשה הושענא ממילא כיון דבשעת לקיטתו פרי קאכיל ולא היה כוונתו להכשיר ההדס בשעת אכילת ענבים הללו בזה ודאי לא חשיב פסיק רישיה שאכילתו מוכחת על כוונתו שמכווין לאכילה ואע"ג דמתכשר ממילא דבר שאין מתכוין הוא ודוקא בפסיק רישיה שאין המעשה מוכיח על כוונתו משא"כ בזה שאוכל מיד בשעת לקיטה דאומדנא מוכח שמתכוין לאכול הפרי וא"כ ממילא מיושב שני קושיות דהגמ' קאמר כגון שלקטן לאכלה ר"ל שאין אוכל ענבים הללו מן ההדס מיד ע"ז הקשה בגמ' דהא הוי פסיק רישיה דלא מהני מה שבשעת לקיטתו קא מכווין לאכילת ענבים הללו כיון דהוי פסיק רישיה כנ"ל וע"ז תירץ הגמ' באית ליה הושענא אחריתי ובזה פליגי רבנן ור"א בר"ש דלרבנן לא מהני הושענא אחריתי ולר"א ב"ר שמעון מהני הושענא אחריתי וא"כ דברי הרמב"ם נכונים מאד מ"ש אח"כ או שליקטן אחד אחד לאכילה היינו כמש"ל דר"ל דאכל הפרי מיד בשעת לקיטתו ובזה ודאי מהני כמש"ל וממילא מיושב דלא הביא הך אוקימתא באית ליה הושענא אחריתי דהגמ' דצריך לאוקימתא דהושענא אחריתי משום דאתירוץ קמא קשיא דהוי פסיק רישיה ולא מצי לתרץ דמיירי שאוכל בשעת לקיטה דא"כ גם רבנן הוי מודה דשרי בדבר שאין מתכווין כזה שהאכילה מוכחת שעיקר כוונתו רק בשביל האכילה ולא להכשיר אבל מ"ש הרמב"ם שלקטן אחד אחד דאכל מיד הפרי זה עצמו ודאי מועיל ולא צריך לאוקימתא באית ליה הושענא אחריתי ואין צריך להגיה ברמב"ם אחר אכילה כמ"ש במגיד משנה ר"ל מי שא"צ להדס יע"ש אלא כמש"ל וא"ש דברי הרמב"ם כהוגן ונכון מאד לענ"ד: ועוד זאת נפשי בשאלתי לעיין מר במה שנלענ"ד ליישב דברי הרמב"ם פ"ח מהל' לולב בקושית הלח"מ הנה הלח"מ הקשה על הרמב"ם שם שפסק דפסול הדר אינו אלא ביום א' מאי קאמר הש"ס בשלמא מתני' לר"ח ל"ק כאן בי"ט ראשון כו' אלא לרב קשי' ולהרמב"ם לרב נמי ל"ק כיון דר"ח מיירי בי"ט שני. ולענ"ד יש לתרץ דברי הרמב"ם בטוב טעם ודעת וי"ל דאדרבה מכאן יצא להרמב"ם דינו דפסול הדר אינו אלא ביום ראשון די"ל דהרמב"ם סובר דהכי אזל' סוגיית הש"ס אתרוג שניקבוהו עכברים אמר רב אין זה הדר ופריך לר"ח ממתני' דהא עכ"פ חסר הוא וא"כ נהי דתימא דלא בעינן הדר דאתרוג שנחתך מקצת ודאי שאינו הדר מכל מקום מטעם חסר יהיה פסול וע"ז משני הגמ' כאן בי"ט ראשון כאן בי"ט שני דר' חנינא איירי בי"ט שני דחסר כשר וא"כ ממילא מוכח מדבריו דלא בעינן הדר בי"ט שני כנ"ל והדר מקשה הגמ' לרב קשיא הא דר' חנינא דהא מדברי ר"ח משמע דמיום שני ואילך לא בעינן הדר כנ"ל ורב שאמר סתם אתרוג שנקבוהו אין זה הדר וע"כ דלא מיירי ביום ראשון דביום ראשון בלא"ה פסול משום חסר משמע דבעינן כל שבעה הדר וע"ז תירץ הגמ' אמר לך רב עכברים שאני דמאיסי וי"ל שר"ל עפ"י מה שפסק הרמ"א ביו"ד סימן ק"ד סעיף ב' במקום שהשומן מאיס לאכול דהיינו שנפל בתוכו עכבר אסור להדליקו ג"כ בבית הכנסת משום הקריבו נא לפחתך והוא מדברי כמה גאונים וא"כ אף ע"ג דהתם לא שייך הדר במה שמדליק שמן זה בבית הכנסת אעפ"כ אסור להדליקו בבית הכנסת משום דאע"ג דלא בעינן הדר אסור מטעם אחר משום הקריבהו כו' וא"כ י"ל ה"ה באתרוג שניקבוה עכברים וכ"ש הוא מדהתם דהא התם בשומן שמאוס לא שייך ברכה ובאתרוג איכא ברכה בודאי סבר' היא לומר דאף ע"ג דלא בעינן הדר אסור וא"כ לא פליגי רב ור' חנינא דבאמת רב ס"ל דין דר"ח דמטביל ונפיק בה דהא מטעם הדר אתי עלה ורב נמי מודה דלא בעינן הדר כל שבעה ובאתרוג שניקבוה עכברים אינו מטעם הדר רק משום הקריבהו כו' ומדייק רב בלישני אין זה הדר וה"ל למימר אינו הדר אלא ר"ל שמה שאינו הדר כזה שהוא מאוס פסול כל שבעה ובזה גם ר"ח מודה ודוקא בנחתך ממנו אף ע"פ שאינו הדר מ"מ אינו מאוס וכל שבעה לא בעינן הדר רק ביום ראשון לבד וא"כ שפיר פסק הרמב"ם דלא בעינן הדר כל שבעה ודו"ק: ומ"ש אא"ז הגאון המפורסם נ"י בספרו הנחמד במחנה לוי לתרץ דברי הרמב"ם הנ"ל עפ"י מ"ש לתרץ קושית התוספות דהאיך אכל ר"ח שהרי היה מוקצה ומתרץ שהיה פסול מחמת גדלות מכשיעור וכדר"י ולכך אכל ממנו להכשירו שיתמעט שיעורו ע"י אכילה ולא מחשב מתקן כאוקמתת הש"ס שליקטן לאכילה יע"ש. והוא לכאורה דבר תימא דהא הש"ס דחי הך דלקטן ומסיג כגון דאית ליה הושענא אחריתי רק לפי מה שכתבתי לתרץ דברי הרמב"ם שכתב כגון שלקטן אחד אחד לאכילה דהיינו שאכל מיד הפרי ובכה"ג לא צריך לאוקימתא דאית ליה הושענא אחריתי וכמ"ש וא"כ גם הכא בדר"ח דקאמר מטביל בה דהיינו שאכל מיד אף שאין לו אתרוג זה אפ"ה מותר וכמש"ל ודו"ק: עוד זאת אדרוש מאדומ"ח הגאון המפורסם נ"י בסוכה דף מ"ו דקאמר רב פפא לאביי לר"י מ"ש סוכה מאתרוג א"ל סוכה דחזיא לבה"ש דאי איתרמי ליה סעודתא בעי מיתב בגווה ומיגו דאיתקצאי לבה"ש וכו' וקשיא לי דמ"מ מ"ש סוכה מאתרוג דהא ודאי בבה"ש של שביעי על סוכה נמי לא מברכינן משום דבה"ש ספיקו הוא ושמא לילה הוא והוי ברכה לבטלה דלא שייך לומר וצונו רק דמיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן וכן משמע לישנא הש"ס דקאמר דאי איתרמי סעודתא בעי מיתב בגווה אבל ברוכי ודאי דלא מברכינן דשמא בה"ש לילה הוא וא"כ מ"ש סוכה מלולב דהא בלולב נמי אי איתרמי דשכח על אתרוג מלברך עליו כל היום של השביעי ונזכר בבה"ש של יום השביעי דלא בירך ג"כ צריך ליטול בלא ברכה וכמ"ש המ"א ריש סימן תרנ"ב ואטו משום דנוטל בלא ברכה לא אתקצי. ונראה דא"ש ע"פ מה שפסק הרמ"א בא"ח סימן תרנ"ח סעיף ב' דאסור לטלטל הלולב ביום השבת משום דהוי כאבן וא"כ ה"ה בי"ט אסור לטלטל מה"ט דמ"ש שבת מי"ט וא"כ היינו שמתרץ הגמ' סוכה דחזיה לבה"ש דמיתב בגווה עכ"פ בעי אתרוג דלא חזיא לבה"ש ר"ל דאף אם שכח מלברך כל היום ונזכר בבה"ש אין לו ליטול כלל אפילו בלא ברכה מטעם דבה"ש ספיקו הוא ודילמא לילה הוא וא"כ הוי י"ט ואסור לטלטלו משום מוקצה ע"כ לא חזיא לבה"ש כלל וכיון דלא חזיא לבה"ש כלל לא אתקצי לבה"ש ולא איתקצאי לכולי יומא דשמיני ובדברי המג"א י"ל דמיירי בשאר ימי חוה"מ אבל לא בשביעי שבה"ש שלו הוא ספק י"ט ואסור ליטול אף בלא ברכה ודו"ק: ועוד עיינתי בסוגי' זו מה שהקשה א"א הגאון המפורסם נ"י בספרו מחנה לוי לפי דברי הר"ן דסובר טעם דאתרוג לא חזי לבה"ש משום דכל בה"ש ספיקו דרבנן לקולא. והקשה מהא דקאמר רב אשי בהפריש ז' אתרוגים לשבעה ימים דכל אחת ואחת יוצא בה ואכלה למחר ואמאי מותר לאכול אתרוג של יום הראשון הלא אותו אתרוג שהפריש ליום הראשון צריך ליטול בבה"ש של יום השני דהוי סד"א ומגו דאתקצאי לבה"ש אתקצאי ליום השני ונשאר בצ"ע. ונלענ"ד ליישב קושיא זו ע"פ מ"ש בתוספות בד"ה אתרוג בשביעי דהיה ר"ח מתנה שיהיו כולו ליום הראשון ומקצתה לשאר הימים ותנאי מהני ביה כיון דבאתרוג מבדיל לילות מימים מידי דהוי הפריש ז' אתרוגים לשבעת הימים ר"ל דהתם בלא התנה הוי