בית אפרים כא

סה"ת עצמו שכתב כן ומדברי הרב המשיב נראה שסבר שהוא לשון הב"י וז"א אלא סה"ת אע"פ שכתב שתפירות נמי כשר מ"מ כתב שטוב ונכון לעשות בעור אחר): ואני אומר שאין לדקדק מאותה משנה שהתפר מועיל לגמרי די"ל דהתם מיירי שהבתים מאחיזים זב"ז אלא שפתח מיתריהם ופשטם כעור פשוט ושוב חזר ועשאם בדפוס ותיקנם אך מדברי המפרשים הר"ש והרא"ש והברטנורה משמע שהחליפן ממש ונתן אחרים במקומם וכמ"ש גם כן הרב המשיב א"כ ע"כ שיש תקנה בתפירה אלא שאין להכשיר רק בדיעבד וכמ"ש מהרמע"ז. וראיתי שהרב הנ"ל כתב שבדברי הרמב"ם י"ל שהתיר קציצה אחד היינו שחתך הדפנות מצד המעברתא ומצד שכנגדו כל גביהן עד למעלה ועי"ז בטלה מתורת כלי שאין להם בית קיבול וכעין תפלין שעליהם אנו דנין אם נפרד הבית מצד המעברתא ומצד שכנגדו מחוברין כו'. ונלענ"ד נעלם מעיני הרב נ"י מ"ש הרמב"ם באותו פרק דתפלה של ראש אינה עולה מטומאתה עד שיתיר משלש רוחות ובין קציצה לחברתה והוא מהתוספות הובאה בדברי הר"ש פ' כ"ג דכלים וא"כ כיון שפתח אותם מכל צד להעלותן מטומאתן ע"כ דכה"ג הם חוזרים ונראין ע"י תפירה רק שי"ל כיון שבתחתית הבתים מעור אחד הם שפיר דמי: ומ"ש הרב נ"י שתמה על הרמב"ם שכתב דוקא אם הותר ה"ז טהורים והוא נגד המשנה כבר הרגיש בזה בתוס' חדשים שבגליון המשניות שם ומה שנראה מדברי הרב המשיב דדוקא אם הוא מעצמות עור אחד אז הוי חיבור לטמא אע"פ שאין עליו תורת כלי בפ"ע לענ"ד פשוט שז"א דאפילו אם חיברם בתפירה נמי חיבור גמור הוא לטומאה כדאיתא פרק כ"ג דכלים האוכף שנקרע הנוגע במה שבתוכו טמא מפני שהתפר מחברו ופסקה הרמב"ם פרק ז' מהל' כלים וכתב מפני שהתפר מחברו ונעשה כולו כגוף אחד והך מתני' דכלים נראה שיש ג' מחלוקות בדבר לפי' הר"ש ודעימיה כל שהותר הג' פעם ב' נטהרו כולם אף הרביעית לפי שלא היה טומאת מגע בעצמו רק מפאת חיבורו לרביעית ומדברי הרמב"ם בפי' המשנה נראה דכשהותר הג' אז הג' שכבר הותרם ב' פעמים טהורים אבל הרביעית כ"ז שלא התירה טמאה מגע כמבואר מלשונו שכתב אבל אם הותר הג' וחזרה הנה לא יטמאו מפני הד' לפי שהד' כבר חזרה וולד הטומאה כו' משמע שהד' בעצמו טמא אלא שמ"מ אין מטמא הרביעי הג' שהוא גופא וולד הטומאה וכן נראה מלשונו שכתב אח"כ כאלו הוא כלי אחד אשר יגע בזאת הד' שלא טמאוהו משמע שהד' גופא טמא ומ"ש שם הנה כבר נטהרו כולם ר"ל אותן הג' נטהרו שהרי מסיים בטעמא לפי שלא ישאר בו דבר מטמא זולתו כו' משמע שמ"מ נשאר בו מה שהוא עצמו טמא דהיינו הרביעית רק שדבר המטמא זולתו לא נמצא שם כיון שהרביעי הוא וולד ומ"מ צ"ע מה חילוק יש בין הותר הג' לב' וא' כיון שהתיר האחת ותיקנה נמי נימא דהא אין כאן מי שיטמא אותה דהא הנך ג' וולדות נינהו כמו הד' א"כ שטעם מפני שהוא מחובר א"כ אף שהותר ג' וחזר ותיקנה תטמא שהרי מחוברת אל הד' וצ"ל דע"כ לא מטמאינן מטעמא שהוא מחובר לו אלא היכא שהוא וולד הטומאה מחמת נגיעה שנגע באב הטומאה אז כל המחובר לו הרי הוא כמוהו משא"כ היכא שאין טומאתו בו רק מצד שהוא מחובר לטמא כגון הך רביעית שתיקנה שטמא מצד חיבורו ונהי דהוא גופא נשאר בטומאתו אף אחר שנבדל ממנו וולדות הטומאה דטומאה שנקבעה בו לא פקעה מ"מ אין עושה המחובר לו להיות כמוהו ומצד נגיעה אין טומאה שאין מגע עושה מגע ומ"מ צ"ע אם נאמר שאין טומאה ברביעית רק מצד חיבורו א"כ כשהוחלפו הג' שנית ונתפר ונטהרו מהיכי תיתי יטמא הוא דלא שייך לומר טומאה בכדי לא פקעה כ"א היכי שנעשה בו מעשה אלא דוקא כשיש בו טומאה מצד עצמו אבל אם אין הטומאה רק מצד חיבורו כיון שפירש ממנו טהור וכדאיתא שם במשנה שלפני זה בכרע שהיה טמא טומאת ערב שחברו המטה טמאה טומאת ערב פירש ממנו טהור ופסקו הרמב"ם בחיבורו וה"נ דכוותיה והרמב"ם בחיבורו נראה דס"ל דהא דאמרינן אבל טמאה טומאת מגע הוי טעמא דחשוב כאלו הוא נוגע בעצמו כמ"ש רש"י בשבת דף קי"ב גבי סנדל שנפסק כו' אחד מאזניו וכן נראה מדברי הרמב"ם בחיבורו דאהא דתפלה ד' כלים כתב וכן סנדל שנפסק כו' משמע דחד טעמא הוא עם סנדל שנפסק וכן נראה ממ"ש וה"ז כתפלין אחרונות שנגעו בראשונות כו' וה"נ בשעה שהתיר הקציצה משלש רוחותיו ובין קציצה לחברתה וחזר ותפר אותה כבראשונה הרי הוא כאלו נוגע בעצמו א"כ הרביעית נמי טמאה משום וולד הטומאה מהך טעמא והלכך כל זמן שלא התיר הרביעית עוד טומאתו בו וגם הג' מחוברים לו טמאים מגע עד שיתיר גם הרביעית ואז נטהרו כולם ונראה שכך היתה נוסחא אחת במשנה לפני הרמב"ם ובשעה שחיבר ס' היד תפס נוסחא זו לעיקר אלא שצ"ע לפי מ"ש המשנה למלך שם דע"כ הרמב"ם גבי סנדל טעמא לאו משום שנוגע בעצמו דהא הרמב"ם לא פסיק כר"מ דטומאת בית הסתרים טמא ע"ש גם צ"ע כיון שהתיר הקציצה לגמרי א"כ הוא טהור לגמרי ואיך יחזור לטומאתו ודוקא גבי סנדל שייך לומר כן כמ"ש רש"י דה"ה לא תיקנה משום דאכתי כלי הוא וכו' ולכך הוי ראשון שנוגע בעצמו משא"כ בהך דתפלה כיון שהתירה אין עליו תורת כלי וטהור מכלום כמ"ש הרמב"ם עור שכרך הקמיע מקבל טומאה פשטו טהור וא"כ גם טומאת מגע אין שם ובמאי יבא לו טומאת מגע אם לא מחמת נגיעה בחיבורו כמ"ש בפירוש המשנה שם וקצת יש ליישב כל זה ועיין בפ' מהל' כלים הנ"ל גבי בגד שארג גע"ג ובדברי הרמב"ם בפה"מ פרק כ"ז דכלים משנה ז' ובדברי התוי"ט שם ועת לקצר: טרם אחלה לדבר בענין תפירה אי הוי חיבור אימא בה מלתא שלכאורה יש להביא ראיה דהוי חיבור ממ"ש הרמב"ם בפרק י"ב מהל' פרה אדומה שני כלים שחיברן עד שנעשו גוף אחד כגון שתפר ב' בגדים או ב' יריעות הרי אלו חיבור לטומאה ולהזאה מפני שהם ככלי אחד עכ"ל הרי מבואר דתפירה חיבור גמור הוא אף להזאה ואף בשלל של כובסין ובגד שתפר בכלאים והם עומדין להתירם הם חיבור לטומאה רק להזאה לא הוי חיבור והוא מתניתא פרק י"ב דפרה ומדברי הרמב"ם שם מבואר הא דאינו חיבור להזאה אינו רק מדרבנן והר"ש שם כתב דהא דש"ס דשבת שבק מתני' ונקט ברייתא משום דהתם קתני עד שיתחיל להתיר וכן כתבו התוס' בשבת שם ואני תמה דגם הך עד שיתחיל להתיר משנתינו הוא זו במסכת עוקצין פרק ב' וא"ל דע"כ הא דמייתי הש"ס מברייתא הוא דהא במתני' דעוקצין לא קתני שלשלת של מפתחות א"כ הדרי ק"ל דאמאי לא נקיט בשבת שם מתניתא דעוקצין דהא עיקר רומיא דרמי ר' ירמיה לר"ז הוא משלל של כובסין שהם חיבור שלא בשעת מלאכה וצ"ע ועכ"פ חזינן דתפירה חיבור גמור הוא ואף שיש לדחות קצת ולומר דאע"ג דלטומאה והזאה חבור גמור הוא מ"מ לא מיקרי אחד ממש כגון הכא דבעינן עור אחד והתם שאני דכל שהוא מחובר סגי בהכי וכמו שלשלת של מפתחות ואע"ג דלענין הזאה באמת בשלשלת וכה"ג לא הוי חיבור כבר כתבתי שלדעת הרמב"ם אינו רק מדרבנן מ"מ יש ראיה מדברי התוס' בשבת שם מבואר דאדרבא הא דלטומאה חיבור הוי מדרבנן במקום שאינו חיבור להזאה וכל שהוא חיבור אף להזאה כגון בתפירה גמורה ע"כ דכחד חשבינן ליה דהא אזלינן ביה לקולא כשהזה ע"ז נטהר גם המחובר לו על ידי תפירה וגם מלשון הרמב"ם שהבאתי משמע דכגוף אחד הם על ידי תפירה וכן נראה מדבריו סוף פ"ז דכלים שהבאתי לעיל שכתב שהתפר מחברן ועושהו גוף אחד א"כ ה"ה כאן זכרון אחד מיקרי ועוד אומר אני כלך אצל נגעים דהתם ודאי בגד אחד בעינן לטהר או לטמא דבגד כתב בפרשה ואית לן לפרושי דלא שנים ושלש בגדים כמבואר בפרק י"א דנגעים דתפירה משוי ליה כחד בגד וז"ל הרמב"ם פרק י"ב מהל' ט"צ הלכה י"ב התופר מטלית שאין בהם ג' ע"ג ועושה מהם בגד ה"ז מטמא בנגעים שהתפור כארוג וכולו בגד אחד עכ"ל ואין להביא ראיה דתפירה לא הוי חבור מהא דאיתא התם חזר נגע לבגד מציל את המטלית כו' ולא אמרינן דהתפירה משוי ליה חיבור כבר עמד בזה המשנה למלך שם הלכה ו' דכתב וז"ל ודע דהמטלית מלבד שאין טעון שריפה אף גם זו לא חשיב כאלו נראה בו נגע וישמש עצמו בסימנים אלא הוא טהור מכל וכל ואע"ג דמלתא דפשיטא הוא דכל שחיבר ב' בגדים במקום אחד דהוי חיבור לטומאה כו' שאני התם שכולן היו טהורים כו' אבל הבגד שנראה בו הנגע כבר הוחזק להיות בו נגע לפיכך כשחזר ונראה בו נגע תולה הקלקול במקולקל ולא