בית אפרים רו

ממנו יחור והולך ונוטע במקום אחר וכן פסק הרמב"ם וש"ע ואף ע"פ שיש לדחות ולומר דמה שאמר נוטע במקום אחר דווקא קאמר שעושה אותו נטיעה בפ"ע ואשמעינן דאף ע"ג שאותו היחור יש בו הרכבה של כלאים והנוטע יחור זה אפילו בפ"ע הוי כנוטע כלאים ומצינו כיוצא בזה בירושלמי פ"ח דכלאים איסי בן עקביא אומר אסור לרכוב על הפרדה מק"ו כו' ע"ש וסד"א דה"נ דכוותיה דהא כאן נמי שייך הך ק"ו מכלאי בגדים דיליף איסי מיניה לכל חי בהמה קמ"ל דשרי דרבנן פליגי התם על איסי ואפשר דגם איסי מודה בהא דלא דמי כולי האי אבל ליקח היחור ההוא להבריכו באגוז אפשר דבאמת אסור כיון שנתגדל מעיקר אילן הפרסק. (ועיין בדברי הרא"ש הל' ערלה דמשמע דאשמעינן דלא תימא שהעץ נאסר וכן משמע מהטור וש"ע ולענד"נ כמ"ש דס"ד שנטיעת היחור עצמו אסור משום כלאים קמ"ל דאין נאסר ועיין לקמן מ"ש בזה על דברי התוספות אלו) אך לענ"ד ליתא וכן מוכח דאל"כ היה אסור אף לנטעו בפ"ע דשמא אחר זמן יקחו מזה להרכיב באגוז שיסברו שאגוז מתולדה הוא אלא ודאי דבאמת משרי שריא דאף ע"ג דהתם קרי ליה גידולי היתר לפי שגדל ע"י הזקנה מכל מקום לא נפיק הך יחור המורכב מתולדתו הראשונה ואף כי ירבו פארותיו ופירותיו כולם בשם יקרא דעיקר שלהם דהיינו היחור הזה המורכב אלא לפי שהזקנה היא הגורמת גידול הזה מונין שנות הגידול אחר העיקר המגדל אותם אבל לא כן בדיו ופירותיו אין נמשכים אחר העיקר אלא ממקום שבאו בשמו יקראו הלכך אף ביחור מהמורכב כלאים מותר להרכיבו במין היחור שהוא יוצא ממנו אבל להרכיבו במין של עיקר האילן שהיה מורכב בו כגון להרכיבו בפרסק ודאי דאסור אף שהוא גרם גידולו וגם לפי מש"ל י"ל דהתם בנדרים במינו מיירי משא"כ בזה שאינו מינו הוא קובע שם לעצמו ואינו נגרר אחר אילן הפרסק כלל ששמו מוכיח עליו ובזה אפילו סיבכו בזקנה י"ל שמונין לה משעת הרכבה וכמש"ל וכן היה נלענ"ד לולי שראיתי בלקוטי הרמב"ן ולא משמע כן מדבריו ז"ל דהתם מייתי פלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי בהא דמונין משעת נטיעה בהרכיב באילן סרק דס"ל דוקא כשאינו סרק לגמרי רק כגון חרובי צלמונה דיכולין לבא לידי חיוב ע"י מחשבה לאכילה אבל בסרק גמור מונין משעת הברכה ור"י ס"ל אפילו בסרק לגמרי מונה משעת נטיעה ואיתא התם בירושלמי דהא דקתני אחד הנוטע והמבריך והמרכיב למד יום כו' לר"י לית כאן מרכיב ר"ל דלא משכחת להצריך למד יום שלעולם הוא נגרר אחר ילדה ראשונה שהורכב בה וע"ז כתב הרמב"ן כיון דבש"ס דידן תנן מרכיב אלמא כר"ל ס"ל והא דלא מוקמינן בסוטה בהכי משום דהרכבת איסור הוא וזה עיקר שהרי אפילו לר"י הוה מצי לאוקמי במרכיב על אילן סרק בתוך ג' שהרי אין חוזרין על אילן סרק מעורכי המלחמה וחוזר בשביל הרכבה זו ומדמהדרינן לאוקמי במרכיב ע"ג ירק אליבא דיחידאה ולא מוקי בהכי ש"מ דאין חוזרין עליה דהרכבת איסור הוא ושוב מצאתי בת"כ מבואר מיניה שאין מרכיבין מאכל ע"ג סרק כו' עכ"ד הרמב"ן. והנה במ"ש דאפילו לר"י מצי לאוקמי במרכיב על אילן סרק כו' כבר כתבתי כן לעיל ליישב הא דלא פריך אהרכבת איסור ושמחתי ששאילתי כשאלת הראשונים ת"ל. אך קצת משמע מדבריו דדוקא בהרכבת מאכל בסרק הוא דאמרינן הכי אבל במאכל במאכל שאינו מינו אזלינן בתר שעת נטיעה דאל"כ למה נקט מלתיה בסרק דוקא דהא גם באילן מאכל אנו צריכין להגיע לישוב זה דהרכבת איסור הוא: אך שוב עיינתי וראיתי שדבריו שם סובבים כלפי מה שכתב שם בתחלה נוסחת הירושלמי עכו"ם שהרכיב מאכל בסרק אף על פי שישראל רשאי לעשות ושוב מצא נוסחא אף על פי שאין ישראל ובא להכריח דנוסחא השניה עיקר דלכך לא משני הכי בסוטה משום דהרכבת איסור הוא והיינו דמסיים בה ושוב מצאתי בת"כ מבואר כו' ר"ל ששם מבואר כנוסחא השניה ע"ש ואם כן אין שום סתירה מדברי הרמב"ן לדברינו די"ל דגם הוא סובר באינו מינו אזלינן בתר שעת הרכבה אלא שבזה לא הוצרך ליישב הך דסוטה שהדבר פשוט דלא מצי לשנויי הכי משום דהרכבת איסור הוא וגם אין סתירה ממה דקשיא ליה להרמב"ן דהנך למ"ד יום היכי משכחת לה והאריך ושוב מייתי הירושלמי לומר דתליה בפלוגתא דר"י ור"ל לענין אילן סרק ואליבא דר"י לית כאן מרכיב ואם איתא דסבירא ליה דבמין בשא"מ מונין משעת הרכבה שפיר משכחת לה אליבא דר"י במין בשא"מ אך באמת ז"א דודאי ר"י דס"ל אף באילן סרק מונין משעת נטיעה של האילן סרק אע"פ שאינו מועיל לגידול הפרי כי מה כחו יפה בזה ששירפו אינו מצוי רק לגדל עצו ומ"מ כיון שזה מתגדל מכחו מקרי עיקר למיזל בתריה וק"ו במין בשא"מ דעכ"פ העץ עושה פרי למינהו ומועיל קצת לגדל פרי של היחור המורכב אע"פ שאינו ממינו דאית לן למיזל בתר שעת נטיעה משא"כ אנן לדידן דקי"ל כר"ל באילן סרק א"כ י"ל דגם בשא"מ אזלינן בתר שעת הרכבה: אך צ"ע דהא גם ר"ל מודה בהרכיב אילן מאכל בחרובי צלמונה ואינך דאזלינן בתר נטיעה משום דמהני בהו כשחישב לאכילה א"כ פשיטא דאם האילן עושה פרי ממש אע"ג דאינו מינו דאית לן למיזל בתר נטיעה דהא חרובי צלמונה ג"כ אינו מינו וגם אינו ראוי עד שיחשב ואפ"ה חשיב עיקר למיזל בתר שעת נטיעתו אך אף ע"ג דנימא דאף בשא"מ מונין משעת נטיעה מכל מקום א"א לומר שהוא מטעם שעיקר גידולו ע"י האילן הזקן דהא חזינן דלר"ל כן הוא בחרובי צלמונה שאינם ראוים ולר"י אפי' בערבה שהוא סרק ממש כן הוא וע"כ דלאו מחמת ששרף שלו עולה במורכב לגדל פריו הוא רק משום דמיניה קא רבי והולך ומתגדל בגרמתו אבל לא מחמת כחו ממש ודינו לשאר דברים כדין פרי הגדל ממין היחור שאף שהיניקה דרך העברתו מושך עמו מכח השרף של האילן אשר הוא מחלקו שלל לאגפיה ומתערב ממנו בשרף שהיחור יונק לעצמו להוציא פריו אשר הוא טמון בחובו בעודנו באבו כשהיה דר באילנו מכל מקום אין חוששין לו ודוגמא לדבר מצינו בכלאי בהמה אין חוששין לזרע האב ומהא דמונין משעת נטיעת העיקר ליכא למשמע מיניה וכמ"ש: שבתי וראיתי בדברי הר"ן פ"ק דר"ה שכתב ואיכא למידק אשמעתין כו' ומרכיב אמרכיב נמי לא קשיא דההיא במרכיב באילן הנטוע למאכל ומש"ה לא נהגא ערלה בהרכבה דקי"ל ילדה שסיבכה בזקנה בטלה ואפי' ילדה בילדה נמי לכי מטי שלש לילדה ראשונה שריא כדמוכח התם והא דהכא בשנטעה לראשונה לסייג ולקורות לפי שאין בראשונה משום ערלה כלל ומש"ה אין זו בטלה לגבה ומשכחת לה נמי בשהרכיב בתוך אילן סרק ואע"פ שאינו רשאי משום כלאים והכי איתא בירושלמי כותי שהרכיב כו' מאימתי מונין לה משעת נטיעתה עכ"ל וראיתי שהוא גם כן לשון הרשב"א בחידושיו שם וביאור דבריו מ"ש ואפילו ילדה בילדה כו' ר"ל דגם בזה שייך לומר פרט למרכיב שאין מונין לו בפ"ע אלא מבטלינן ליה לגבי נטיעה ומ"ש והא דהכא כו' היינו משום דלא אפשר לאוקמי בילדה בילדה דא"כ הני למ"ד יום מאי עבידתייהו דהא בתר ילדה ראשונה גרירה הברכה זו והיא קושית הרמב"ן וכ"כ בשם הירושלמי וכמש"ל וע"ז משני דהכא בשנטעה לסייג כו' ומ"ש הטעם לפי שאין בראשונה ערלה כו' הוא תמוה מאד דמה טעם יש בה לומר דמשום הכי לא בטלה לגבה דהא זקנה פשיטא דנפקא מדין ערלה ואפ"ה בטלה בה ואם נפשך לומר דהא שאני שלא חל עליה שם ערלה מעולם אינה מועלת לבד דזה סותר לדברי הש"ס דסוטה דפריך מ"ש מילדה בזקנה ומחלק בין זקנה דבת מהדר ובין לסייג דבת מהדר והך חילוקא ה"ל להרשב"א והר"ן למימר ולא להמציא חילוק אחר ועוד דלפום הך טעמא דאיתמר בש"ס דלכך לא בטלה בלסייג משום דבת מהדר הוא משמע דאע"ג דחייב בערלה מכל מקום מונין לו משעת נטיעת האילן כיון דאי הדר וחישב על האילן גופיה לאכילה מונין לו משעת נטיעתו והך הרכבה הוא כאילו הוא חלק מן האילן שחישב עליו לאכילה וחל עליו דין ערלה ומכל מקום מונין משעת נטיעה וכמו כל ילדה בילדה שמונין משעת נטיעה וכן מבואר דעת הרמב"ן בלקוטים ואפשר שדעתם ז"ל דאין למנות להרכב' משעת נטיעה דאף ע"ג דלגוף האילן שחישב מונים משעת נטיעה טעמא כדמשמע מתשובה הריב"ש סימן רפ"ג שכתב שם וז"ל אם חישב עליו למאכל אחר ג' שנים פטור דהתם ליכא למימר דמחשבתו משוי לי' כאילו נטעו עתה שהרי נטוע גמור היה ועברו עליו שני ערלה משעת נטיעתו אלא שמחשבתו שנטעו לסייג עשאו כאילו אינו עץ