בית אפרים ר

וש"ר שע"י שנתיאש זה ושוב לידי זה בהיתר קנאו ונעשה שלו בהיתר בלי עבירה ואע"ג שהגזל גרם ליאוש שיבא לא איכפת לן בהכי שאצל ישראל זה הקונה דין חפץ זה כאבידה שלאחר יאוש ומה לנו על איזה סיבה היה היאוש אם ע"י סיבת גזל או אבידה משא"כ בזה שהפרי נאה ע"י העבירה עצמה ומכ"ש להך י"א דס"ל דגם בגזל שרי לאחרים ולקמן אבאר בזה וגם בלא"ה נראה לחלק בין גידול גוף הפרי בזה שייך מאיס משא"כ לענין מאי דבעינן לכם וגוף הפרי דהיתרא הוא דבזה ודאי אין הדבר מתועב רק העושה מתועב וכנראה מלבוש דמייתי מבהמת כלאים שגידולו באיסור וקצרתי: והנה במה דכתיבנא דהו"ל להלבוש למימר משום מה"ב נראה בפשיטות דז"א לפי מ"ש התוס' דדוקא בגזל שהמצוה מחמת העבירה משא"כ באשרה ועה"נ דאע"ג דגידול הפרי בעבירה לא מיקרי המצוה מחמת העבירה דאל"כ לפי מ"ש התוספ' דאשרה דמשה היינו שנטעו מתחלה לכך נימא דבלא"ה פסול משום מה"ב שהרי עיקר נטיעתו לא היה אלא בשביל האשרה ולולי זה לא הי' נוטעו ולא היה פרי זו באה לעולם ודוחק לחלק ביניהם אלא ודאי שז"א דקפידת מה"ב אינו על גידול הפרי שלוקחין אותו למצוה אלא על שעת קיום המצוה שלולי העבירה של הגזל לא היה יכול לקיים המצוה אעפ"י שהאתרוג בעולם שברצון לא היה האחר שהוא שלו נותן לו משא"כ באשרה כיון דהשתא מיהת בשעת קיום המצוה ישנה לפרי זו ואין עושה עבירה במה שלוקח אותה לקיים המצוה דמצות לאו ליהנות ניתנו אעפ"י שביאתה של הפרי לעולם ע"י עבירה היה לא איכפת לן בהכי וכן נמי איפכא באשרה שנטעה מתחלה לכך אין לומר דדמי לבהמת כלאים שגידולו ע"י עבירה כמ"ש הלבוש לענין מורכב משום דבהמת כלאים ומורכב שאני שע"י העבירה שנעשה בה היא שהולידה והצמיחה משא"כ באשרה אף שנטעה מתחלה לכך מ"מ אין הנטיעה שגורם צמיחת האילן ופריו למאכל עבירה רק מה שהוא חישב בו לעבירה הוא אוסרו ואי לאו משום כתותי לא הוה אזלינן בתר מחשבתו לדמותו לבהמת כלאים אפילו לפוסלו משום מאיס אפילו לסברת הלבוש ז"ל ובמאי דכתיבנא מתיישב שפיר דעת הא"ח שהביא בש"ע ולבוש דדוקא לגזלן עצמו הוי מה"ב ולאחרים שרי ולכאורה מדברי התוס' מוכח דליתא דא"כ מאי קשיא להו מאשרה ועה"נ דהתם עבירה של אחר הוא וכ"כ המג"א שמהתוס' לא משמע כן וכוונתו לדברי התוס' אלו ולפי מ"ש י"ל דאין סתירה מדברי התוס' לדברי הא"ח בזה דודאי בס"ד דהתוספות דאשרה ועה"נ נמי מחשב מה"ב והיינו שהיו סוברים שעיקר סברת מה"ב הוא לפי שנעבדה בו עבירה ומחמת זה הוא מתועב ומאוס לגבוה ולפום הך סברא אין מקום לחלק בין אם הוא עבירה שלו או של אחרים כיון שהקלקול תלוי בחפץ שעושין בו המצוה ולכך שפיר הקשו דבאשרה ועה"נ נמי מה"ב הוא וע"ז תירצו דבאמת הא ליתא דמה"ב לאו בחפצא תליא רק בתר גברא אזלינן שלפי שהוא בא לצאת בזה ולא היה אפשר לו שיצא בזה כ' ע"י מעשה עבירה ולכן באשרה ועה"נ אין מקום לפסול משום מה"ב וא"כ כיון שעמדנו על טעמו של דבר דגזל הוי מה"ב לאו משום שהחפץ נעשה בו עבירה רק מצד הבא לקיים המצוה חזר הדין שיש לחלק בזה בין הגזלן עצמו דאסור ולאחרים שרי ועיין במג"א סימן תרל"ז בשם ספר יראים וכ"כ הרמב"ן במלחמות ומדבריהם מוכח דאין חילוק בגזל דהוי מה"ב בין הוא לאחרים ומ"ש המג"א דמלשון הש"ס מוכח דקודם יאוש אף אחרים לא יצאו משום מה"ב הוא תמוה דהתם ביום ראשון איירי דבעי קנין וכבר עמדו בזה חקרי לב ובמקום אחר כתבתי בכוונת דבריו בזה: ומה שהקשה הט"ז דל"ל קרא לפסול בהמת כלאים לקרבן ת"ל משום דמאיס וכן הקשה המ"א לענ"ד לק"מ שהרי מבואר מדברי הלבוש דמהתם יליף לה וס"ל דבאמת טעמא דקרא הוא לאסור לגבוה משום דמאיס ומיני' ילפינן בעלמא ואי לא כתיב בבהמת כלאים לקרבן לא הוה אמרינן סברת מאיס כלל לפסול מה"ת ומכ"ש דא"ש לפי מה דאמרינן מדאסר לגבוה מכלל דלהדיוט שרי א"כ פשיטא דבעינן הך קרא למילף היתר להדיוט דבלא קרא הוי אמרינן דהוי תועבה ואף להדיוט אסור וכה"ג כתבו שם התוספות בחולין בד"ה: ודאתאן עלה כבר כתבתי דראיית הלבוש מבהמת כלאים לפסול ד"ת אינה ראיה והתם אפילו מעצמו פסול דגזירת הכתוב הוא שיהא עז ודאי להוציא הכלאים משני מינים וא"כ כיון דהתם לאו משום אימאס לגבוה הוא דהא להדיוט שרי ואין דבר מתועב שוב אין לחלק בין גידולו באיסור וה"ל כלולב של אשרה דלחד דיעה בשל עכו"ם אפילו קודם ביטול לא מפסיל משום דמאיס רק לכתחלה ולדעת ר"ה אין איסור אחר ביטול משום דמאיס רק לכתחלה וכיון דאפילו נימא דמאיס הוי פסול בדיעבד אין פסולו רק מדרבנן לבד כמש"ל דאין ראיה מבהמת כלאים א"כ יש לנו לתפוס לקולא כהפוסקים דאינו רק לכתחלה וגם דהא ר"ל מבעיא ליה אי למצוה חשיב כמו לגבוה לענין פסול מחמת מאוס ולפי מ"ש התוס' בסוכה מלתא דמיבעיא לר"ל בלישנא קמא פשיטא ליה לרבא וכדברי רב דימי דס"ל דגם ר"ל מודה בהא רק באשרה שביטלה קמיבעי' ליה ואם כן על כל פנים אין מקום להחמיר בשעת הדחק דחשיב כדיעבד: וראיתי בש"ת פנים מאירות ח"ב סי' קע"ג כתב שהפריז על המדה לאסור מדאורייתא ללמוד מכלאים דא"כ רובע ונרבע ונעבד דילפינן מקרא דמן הבהמה ל"ל קרא נילף מכלאים כו' ולפמ"ש אין כאן קושיא כלל דכלאים שאני שעיקר יצירת הבהמה בא ע"י איסור כלאים משא"כ רובע ונרבע ונעבד שנעשה בהם איסור אח"כ וכיון דמותרים להדיוט סד"א דלגבוה נמי שרי ועיין בחולין דף קט"ו בתוס' ד"ה חורש בשור וחמור כו' שכתבו וכ"ת דלא אתא מן הבהמה אלא לאשמעינן דלהדיוט שרי ולא מתסר מכל שתעבתי כו' ע"ש וא"כ פשיטא דלק"מ (וגם אין להקשות לפי דברי התוס' דהיתר להדיוט ל"ל נילף מכלאים ז"א שאין ללמוד מזה ע"ז דבכלאים גלי קרא שאין הדבר מתועב ואינו בכלל כל שתעבתי משא"כ ברובע ונרבע ונעבד שי"ל שהדבר מתועב ואסור גם להדיוט לכך איצטריך למכתב איסור לגבוה מכלל דלהדיוט שרי אך מ"מ שפיר כתב הפמ"א שאין ללמוד מכלאים די"ל שאינו מטעם שנעבדה בו עבירה אלא שאינו ראוי לקרבן כמו חי וכמש"ל בארוכה וגם מ"ש בפמ"א על קו' הט"ז דל"ל קרא בכלאים דהא הלבוש רוצה ללמוד מכלאים כבר עמדתי ע"ז ג"כ בעז"ה וכמש"ל אך מ"ש בפמ"א על קו' הט"ז מאוונכרי דאין כאן אפילו ריח קושיא דכיוצא בזה הרגיש בלבוש סעיף ב' וכתב דהתם שאין המין עצמו נגזל רק הקרקע לכן מברכין עליו אחר יאוש וש"ר אפילו ביום א' משא"כ היכא שגזל לולב וה"נ דכוותיה שהאתרוג גופיה מורכב עכ"ל ודבריו תמוהים דהלבוש שכתב לחלק בין אם הקרקע גזולה היינו לענין הברכה דקשיא ליה מ"ש בלולב הגזול הנקנה ע"י יאוש ושינוי מעשה שאין לברך עליו ולדעת הי"א שם אף הנקנה ע"י יאוש וש"ר לא יברך עליו ביום ראשון ובהא דאוונכרי מבואר דשפיר מברך וע"ז כתב לחלק דהתם לאו גזל ההדס גופיה ע"ש אבל מ"מ מודה הלבוש דעכ"פ יוצאין ע"י יאוש ושינוי מעשה או ש"ר אף שגזל הוא עצמו והט"ז נקט הקו' מאוונכרי דשם מבואר הדין דע"י יאוש וש"ר יצא ומינה ילפינן לכל לולב הגזול שיצא בו אם נקנה לו מקודם ע"י יאוש וש"ר עצמו והלבוש מודה בזה דיצא אלא שאין מברך בכה"ג ומזה הקשה הט"ז על הלבוש דהא חזינן דשפיר נפיק ביה אף שנעבדה עבירת הגזל בלולב עצמו אך כבר כתבתי דמטעמא אחרינא לא קשיא על הלבוש מהא דלולב הגזול ואינו ענין לזה אך אע"ג דלית ליה פרכא מהך דלולב הגזול מ"מ דינו דהלבוש לפסול מחמת מאיס אף בדיעבד ומדמי לבהמת כלאים אינו מוכרח ואדרבא משמע איפכא דכל דשרי להדיוט ע"כ שאינו מתועב וא"ל בו מאיס לגבוה רק לכתחלה וכמ"ש. ועתה נבוא למ"ש בשו"ת מהר"מ אלשיך סי' ק"י שהאריך הרבה בפסול אתרוג המורכב וכתב דאם המורכב יחור של לימון באילן אתרוג לא קמיבעיא ליה כלל דהא אין היחור ההוא מוציא אלא לימוניש וכמ"ש רש"י בסוטה שהוא נושא ממין אותו האילן שהוא נוטל ממנו כי קא מיבעיא ליה שהורכב יחור של אתרוג בלימוני ומוציא היחור ההוא דוגמת אתרוג ואין הפרש אלא שהמיץ בתוכו מרובה משא"כ אתרוג