בית אפרים קצט

נמי להרכבת האילן דג"כ בכלל תועבה היא ואפילו להדיוט היה אסור רק משום דאתקש לכלאי בהמה וא"כ אתקש נמי לענין זה דאין לו היתר רק להדיוט ולגבוה אכתי תועבה היא אלא דלפי"ז תימה על הלבוש במ"ש דאע"ג דהרכיבו עכו"ם הא איכא מ"ד ב"נ מצווה כו' דל"ל הא דהא בפשיטות י"ל אפילו למ"ד בהרכבת האילן אין ב"נ מוזהר עליו מ"מ אפילו הורכב מעצמו בלא תפיסת ידי אדם יש לאסור לגבוה דהא מבואר שם ברש"י גבי בב"ח דיליף מל"ת כל תועבה שהוא אסור בין שבא בעבירה בין שלא בא בעבירה כגון ע"י קטן או ע"י עכו"ם מאחר שתיעבתי לך אסור כו' ע"ש וא"כ בזה דלגבוה קפדינן אם נעשה בו איסור ומיקרי תועבה שוב אין לחלק בדבר. בין נעשה ע"י אדם בעבירה או לא: ואמנם צריך להבין בדברי הש"ס דקאמר מדגלי לגבוה כו' דלמא להדיוט נמי לא שרי היכא שנעשה ע"י אדם דתועבה הוא וקרא איצטריך למיסר לגבוה היכא שלא נעבדה עבירה ע"י אדם רק מעצמם השחיתו דרכם ונרבעו מין בשא"מ או ע"י קטן או עכו"ם למ"ד אינו מצווה ועיין בב"מ דף צ"א דבעי מין בשא"מ מהו להכניס לדיר ופשטו להו לאיסורא דלא כהלכתא דאמר שמואל ובכלאים עד שיכניס כו' ובכה"ג אשמעינן דאפ"ה אסור לגבוה וראיתי בשער המלך פ"א מהל' כלאים שדקדק בדברי התוס' דב"ב דף ק"ד שכתבו דכלאי זרעים מותרים כדמשמע בחולין כו' דהו"ל לאתויי מתני' דכלאים פ"ק וכתב לתרץ דממתניתין י"ל דדוקא צמחו מעצמם ומחולין מוכח דאף בזרען בידים דקעבר על לאו כו' ובאמת דהוא גופא קשיא דמנ"ל הא להתיר אם עבר על לאו דלמא איצטריך קרא לנרבעו מעצמם דשרי להדיוט ומ"מ אסור לגבוה ובכה"ג הקיש קרא כלאי זרעים לכלאי בהמה והיכא שנעבדה עבירה בתרווייהו אסור ומאי דפריך כלאי זרעים לתסרו היינו דהא ממתני' דכלאים מוכח עכ"פ דמותר היכא שנעשה מעצמו ומל"ת כל תועבה יש לאסור בכה"ג וכמו בבב"ח ואהא שפיר יליף מכלאי בהמה דמוכח דמותר מדאסר רחמנא לגבוה ובאמת שיטת הרמב"ם וכל הפוסקים אחריו דבכל גוונא שרי אף אם נעשה בידי אדם אבל אחר העיון נראה דא"ש עפ"י מ"ש התוס' שם בחולין ד"ה כל שתעבתי וא"ת צורם אוזן בכור ליתסר אפילו צרמו עכו"ם וי"ל דשרי רחמנא קדשים שהוממו כצבי וכאיל א"כ אינו דבר מתועב וכוונת דבריהם דמה שאסרה תורה לעשות יש לפנינו שני דרכים או שנאמר שהדבר בעצמו הוא מתועב למקום או שהדבר בעצמו אינו מתועב רק העושה כן הוא מתועב ושנוי ומצווה ועומד שלא יעשה כזאת ומן הסתם אמרינן שהדבר בעצמו מתועב אך אי חזינן דגלי קרא שהוא מותר להדיוט שיהא מותר לאכול הדבר הנעשה כן אף שלא מצינו ההיתר רק בנעשה מעצמו שלא ע"י אדם מ"מ מוכחא מלתא שאין הדבר מתועב דהא רחמנא אמר ל"ת כל תועבה ודבר זה התירה התורה לאכול מוכחא מלתא שאין המעשה מתועב רק שהאדם מצווה שלא לעשותו וזהו שכתבו התוספ' דכיון דגלי קרא בקדשים שהוממו מעצמם עכ"פ דשרי באכילה א"כ מוכח שאין הדבר מתועב וממילא שאין לכוללו בכלל ל"ת כל תועבה אף אם נעשה בעבירה ע"י אדם שאעפ"י שהוא עבר אמימרא דרחמנא מ"מ אין הדבר הנעשה קרוי תועבה וזה ברור ופשוט בכוונת התוס' וכן מתבאר עד"ז כוונת התוספות בתמורה דף ד' ע"ב ד"ה רבא אמר כו' דוק ותשכח ולפי"ז א"ש מה שהקשינו דמנ"ל להתיר בנעשה בידים דלמא אין לדייק מדאסר לגבוה להתיר להדיוט רק בנעשה ממילא דז"א דכיון דעכ"פ מוכח מדאסר לגבוה דאם נעשה ממילא מותר להדיוט א"כ ע"כ שאין הדבר מתועב ואין נכלל בכלל ל"ת כ"ת ולכן שפיר פסקו הפוסקים דהרכבה והרבעה היוצא מהם שרי בכל גוונא אף אם נעשה בעבירה דלענין לאו דל"ת כל תועבה ליכא לאפלוגי בהכי: ומעתה אפס מקום למ"ש בשיטת הלבוש דמוכח בחולין דמיקרי תועבה לגבוה דז"א דודאי אי לא גלי לן קרא דלהדיוט שרי היינו אומרים דמיקרי תועבה אפילו נעשה מאליו והשתא דגלי לן קרא דלהדיוט שרי ע"כ שאין הדבר מתועב כלל והא דאסר רחמנא לגבוה לאו משום דמיקרי תועבה אסר לה דהא אסור בכל גוונא אפילו אם נעשה מאליו אסור לגבוה ומעתה מ"ש הלבוש דומיא דבהמת כלאים דאימאס לגבוה צ"ע דאי מהתם ילפינן לה א"כ ע"כ לומר דאף בנעשה מאליו הו"ל מאוס לגבוה דהא הדבר ברור דבהמת כלאים שאסורה לגבוה אפילו לא נעבד בו עבירה ע"י אדם אלא מאליו נמי פסול לקרבן וא"כ למה הוצרך לומר למ"ד ב"נ מצווה על הרכבת אילן דהא אפילו לא נעשה ע"י אדם כלל אימאס לגבוה כיון דלבהמת כלאים מדמי לה אך לענ"ד האמת יורה דרכו דכל דלהדיוט שרי אין לנו לומר דמדאורייתא אמאס לגבוה וגבי בהמת כלאים דאסור לגבוה לאו מטעם אמאס אתינן עלה אלא גזרת הכתוב הוא דכלאים לא הוכשר לקרבן אפילו לא חלו בה ידים כלל וא"כ י"ל דמה דנעבדה בו עבירה לא אמאס לגבוה כלל מדאורייתא שהרי אין הדבר מתועב כיון דשרי להדיוט וממילא דאין חילוק בין אם נעשה בעבירה או לא וההיא דצורם אוזן דאסור אם נעשה בעבירה לאו משום ל"ת כ"ת הוא אלא משום קנסא כמבואר בבכורות דף ל"ד ועיין בתוספות שם מ"ש בזה מהספרי וטעמא כמ"ש דכל שא"א לאוסרו אם נעשה מעצמו אין מקום לאוסרו מטעם מתועב כלל: אמנם בע"ז דף מ"ו דמיבעיא ליה לר"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה ומפרש דמיבעי ליה אי אמאס לגבוה היינו מדרבנן דמדאורייתא אינו תועבה דהא שרי להדיוט דמחובר אינו נאסר משום ע"ז כמבואר שם וא"כ מוכח דאינו מתועב מצד עצמו והלבוש כתב שיש לפסול ד"ת משום דאמאס לגבוה כמו בהמת כלאים וז"א כמ"ש והתוספות בע"ז כתבו שם דהאיבעיא לענין לכתחלה אך בסוכה דף ל"ב לא ס"ל להתוס' הכי וע"ש במג"א סימן תקפ"ו ובקנטרסי יד אפרים הארכתי בביאור דברי המג"א שם ומ"מ י"ל דגם התוספות בסוכה מודים שאינו רק מדרבנן וגם נראה שדעת התוספות בסוכה ג"כ לדינא דאינו רק לכתחלה שהרי כתבו שם דרבא מיירי בנטעו ולבסוף עבדו וכרבנן דשרי להדיוט ולכך בדיעבד יצא ורבא פליג אלישנא קמא וס"ל כרב דימי דבעיא דר"ל לענין דחוי הוא אבל בנטעו ולבסוף עבדו ס"ל דפשיטא דיצא וא"כ פשיט' דקי"ל כרבא וכן מבואר בתוספות שם לתירוץ ר"ת שמתרץ לחלק בין קודם ביטול אפילו בדיעבד לא יצא ואחר ביטול לכתחלה לא משום דמאיס שהיה עליו שם ע"ז ולפי"ז תימה על הלבוש דאיהו גופיה שם כתב בפירוש קמא דהתוספ' דאפילו קודם ביטול לא שייך כתותי בשל עכו"ם ומ"מ לכתחלה לא יטול משום דמאיס לגבוה וא"כ איך כתב אח"כ דבמורכב יש לפסול דבר תורה משום טעמא דמאיס וצ"ל דס"ל דודאי משום שנעבדה בו עבירה לחוד דמאיס אין לפסול רק לכתחלה דמצוה ה"ב אין כאן כיון שאין המצוה מחמת העבירה כמ"ש התוספות והרא"ש משא"כ בזה שעיקר גידולו של אתרוג הוא ע"י עבירה שהרכיבו ובכה"ג ס"ל דמהני מאיס לפסול אפילו בדיעבד דומיא דבהמת כלאים וכן נראה שהבין הט"ז בהלבוש שהקשה עליו מהני אוונכרי דיאוש וש"ר מהני דלהלבוש מה בכך כיון דאיכא איסור גזל על הנכרי ע"ש ולא קשיא ליה מלולב של אשרה ושל עה"נ משום דהנהו אין המצוה נעשה ע"י העבירה וכמ"ש התוס' משא"כ בזה שגידולו באיסור שפיר הוה המצוה ע"י העבירה ולפי"ז בפשיטות הוה מצי למימר משום מצוה ה"ב דהא בתוספות והרא"ש משמע דשל אשרה ועה"נ שפיר הוה מחשב מצוה ה"ב אעפ"י שהעבירה כבר עברה אי לאו משום שאין העבירה מחמת המצוה וכיון דנימא דמה שגדל ע"י האיסור חשיב ליה המצוה ע"י העבירה שפיר הו"ל בזה המורכב מה"ב אעפ"י שהעבירה כבר עברה ואפשר שהלבוש לטעמיה שנראה מדבריו שם דמה"ב מדרבנן רק דאסמכיה אקרא וגם הביא שם דעת הי"א דוקא לגזלן עצמו הו"ל מה"ב ולאחרים שרי א"כ בזה שהלבוש ר"ל שפסול ד"ת הוצרך לחדש בה משום דאמאיס לגבוה דומיא דבהמת כלאים ומ"מ הקשה הט"ז עליו מגזל אחר יאוש וש"ר דלא פסלינן ליה משום מה"ב דמ"מ נפסול משום שנעבדה בו עבירה ור"ל כמו דבעינן שיהיה הפרי דהיינו גידול האתרוג בהיתר ולא באיסור כמו כן נימא דהא דכתיב לכם היינו שיהא לכם ע"י היתר ולא ע"י איסור דמאיס לגבוה כשבא לכם ע"י איסור אף שהאיסור עשה העכו"ם לפי דעת הלבוש דבהרכבה קפדינן אעפ"י שהוא ע"י עכו"ם כן נראה בכוונת הט"ז אך לענ"ד אין קשיא כלל על הלבוש מזה דאטו מחמת שנעשה לכם הוא מחמת העבירה שעשה העכו"ם שגזל רק לכם נעשה ע"י הקנין של יאוש