בית אפרים קצה

אחע"א ונכון: ולכאורה נראה להביא ראיה דאיסור מחמר אינו נוהג ביוה"כ מדאמרינן ביומא דף ס"ז בראשונה היו קושרין לשון של זהורית כו' התקינו שיהיה קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו ומשמע דעל ראש השעיר היו מביאים אותו וכדמשמע לעיל דף מ"א ע"ב דקאמר של שעיר המשתלח דבעי חליקה בעי שיעור ע"ש ואם כן קשה כיון דמשמע דהך דלשון זהורית שהביא עמו למדבר אינו מן הדין שהרי מתחלה היו קושרין אותו על פתח האולם רק לפי שהיו עצבין התקינו שיהיו חולק כו' ואיך מתקני רבנן מלתא כי האי דאית ביה איסור דאורייתא שעובר בלאו דמחמר וע"כ לומר דאיסור מחמר אינו נוהג ביוה"כ ופשיטא שאין סברא לומר דעביד כדאמרינן בשבת כשהוא מהלך מניחו עליה כיון שהיה הצוק רחוק מהלך עשרה מילין ולא יספיק לו כל היום אם יעשה כן וא"ל דהתם היינו טעמא דלא חיישינן למחמר לפי שאין השעיר שלו אלא של מוקדשין ז"א דדוקא לענין שביתת בהמתו אין איסור רק בשלו אבל לענין מחמר אפילו בבהמת חבירו אסור כמ"ש הר"ן פ"ק דע"ז וכ"כ הריב"ש בתשובה והביאו המ"א סימן רס"ו: אך בא"ר כ' בשם ספר לחם משנה על משניות שחולק על הר"ן וכ' דמשמע מכל הפוסקים דמחמר נמי אין איסור רק בבהמה שלו דוקא וקצת יש להביא ראיה לדברי הלח"מ מפסחים דף ס"ו דאמר התם בע"פ שחל בשבת מי שפסחו טלה תוחב הסכין בין צמרו כו' והא קעביד עבודה בקדשים דעביד כהלל שמביאה חולין לעזרה ומקדישה ובתר הכי פריך והלא מחמר מחמר כלאחר יד הוא כו' ונראה דמעיקרא הוה ס"ד דמאתמול היה קדוש לא הוה קשיא ליה והלא מחמר כיון שכבר היה מוקדש לשמים אין בו איסור משום מחמר כיון דלאו דידיה הוא משא"כ לבתר דמשני שהיה מביאה חולין לעזרה שפיר מקשה והלא מחמר והוא נכון: אמנם כן בפשיטות נדחה הראיה מהך דשעיר לפי מה דאמרינן בפסחים דמחמר כלאחר יד הוא ופריך דהא איסור דרבנן איכא ומשני היינו דקמבעיא להו דבר שבות מהו לעקרו במקום מצוה והשיב הנח להם כו' ואם כן כאן נמי מחמר כלאחר יד הוא ולפי שהיו עצבין כשהיה קשור על פתח האולם התירו לעקור שבות דה"ל במקום מצוה והתקינו להביאו למדבר על ראש השעיר ולחלקו כו' אך עדיין יש מקום להוכיח ממה דהוי מספקא להו לבני בתירה הך דינא ולמה לא פשטוה מיוה"כ שהתירו לעקור דבר שבות במקום מצוה ובשלמא בגוף הדין אם פסח דוחה שבת אם לא שפיר י"ל שלא אירע בימיהם ע"פ שחל בשבת כיון שהיו מקדשין ע"פ הראיה אבל מיוה"כ קשיא אמנם בירושלמי ריש פרק אלו דברים אמר ר' אבין והלא א"א לשני שביעות שלא יחול י"ד בשבת ולמה נתעלמה מהם כדי ליתן גדולה להלל עכ"ל (ומיושב בפשיטות מה שמדקדקין בכפל הלשון שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה שבת שהכונה שבודאי כבר אירע כן שכחו זה ולא ידעו כו') ולכאורה תמוה כיון דע"פ הראיה היו מקדשין שפיר אפשר שלא אירע כן זמן רב וזה סיוע למ"ש התוספות בר"פ תמיד נשחט שנראה לר"י דאף ע"ג שהיו מקדשין ע"פ הראיה היו נזהרים שלא יבואו תרי שבועות וכן משמע בירושלמי ריש מגילה ואם כן מסתמא לפי סדר השנים אירע שהיה בזמנם ע"פ בשבת אף ע"פ שהיו מקדשין ע"פ הראיה אבל נראה דמ"מ לא שייך לומר ממה שנעשה ביוה"כ שהוא בכל שנה ושנה וכן הלל שהשיב הלכה זו שמעתי ושכחתי ה"ל לפשוט מהך תקנה ואף ע"פ שעלה מבבל מכל מקום מעיקרא היה בירושלים ששימש את שמעיה ואבטליון ובודאי ידע את כל אשר נעשה ביוה"כ מיהו יש לדחות דבזמנם לא היה עדיין תקנה זאת לפי מה דאמרינן בר"ה דף ל"א דהך תקנה התקין ר"י בן זכאי והוא היה מתלמידי הלל ואמרינן התם תלמיד היושב לפני רבו היה כו' אם כן נראה שזה היה אחר שישב הלל בראש ואפילו למ"ד דסבירא ליה התם דלשון של זהורית לא היה מתקנת ריב"ז מכל מקום י"ל שנתקן בימי הלל אחר שישב בראש ואם כן י"ל דשפיר נוהג מחמר ביוה"כ אלא שהתירו לפי שהוא כלאחר יד ובמקום מצוה. ומצאתי בתוספות ישינים ביומא דף ס"ז שכ' חילוק לשון של זהורית את"ל שאין מביאים אותו ביוה"כ כבר הביאו מאתמול א"נ על ראש שעיר מביאים אותו דמחמר כלאחר יד הוא כדאמרינן בפסחים גבי סכין כו' עכ"ל וזה כדברי ושמחתי אך מ"ש בתירוץ קמא דכבר הביאו אותו מאתמול נראה שזה ע"פ מ"ש שם אח"כ דבשקלים מוכח דלשון של זהורית דהכא אין זה שהיו קושרין במקדש בשעיר המשתלח אבל הוא תמוה מאוד שהרי מבואר דש"ס דידן לא ס"ל הכי דהא להדיא אמרינן דף מ"א של שעיר המשתלח דבעי חליקה בעי שיעור ועיין ברש"י שם ודברי התוספות צע"ג ועכ"פ מבואר מדברי התוספות אלו דס"ל דמחמר נוהג ביוה"כ כמו בשבת: ומצאתי בחידושי יומא להריטב"א שכתב שם בדף מ"א דבעי חלוקה בעי שיעור פירוש לפירושו דמסתמא הלשון שקושרו הוא עצמו שמחלקו והיינו דלא אידכרו בשעיר המשתלח אלא לשון אחד ויש שפירשו דבעי חלוק חציו בשל שם וחציו בשל עזאזל דתרווייהו בעו קשירה ופירש"י ז"ל נכון יותר עכ"ל. ולפי זה היה מקום ליישב התמיה על התוספות ישינים דהך מפרשים כהנך י"מ שכתב הריטב"א אך התוספות ישינים גופייהו שם כתב דאי הוה מפרש דחלוקה היינו שנותנין בחציו של השעיר של שם הוה א"ש אלא דבפירש"י תנן לקמן בהדיא הרי שגם הם הסכימו שעיקר כפירש"י בזה: ולענ"ד יש להביא ראיה לדברי הלח"מ שהבאתי לעיל שכתב דמחמר אינו רק בבהמה שלו מהא דאמרינן במכות א"ל עולא לר"נ ולילקי נמי משום זורע בי"ט כו' אמר רבה אין חילוק מלאכה ליו"ט ולכאורה קשה כיון דהזרעים אסורים בהנאה משום כלאי הכרם הוה ליה מקלקל ועיין בתוספות בשבת דף ק"ו ובבא קמא דף ל"ה וצ"ל כיון דר"ל אמר התם דהוי מוקי מתני' כרבי עקיבא (וגם לר"ל במחפה איירי כמ"ש רש"י שם דר"ל ס"ל דאף מחפה דחייב אינו רק לר"ע ומכל מקום מתני' במחפה מיירי ולא במקיים מיירי דאל"כ הו"ל לאו שאין בו מעשה ועיין בע"ז דף ס"ד בתוספות שם וגם בלא"ה צ"ל כן למ"ד חורש בשביעית לא לקי וכמ"ש התוספות בפסחים) ובמסכת כלאים אמרינן מעשה באחד שזרע כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו וכיון דהכא בשביעית מיירי לא הוי מקלקל אליבא דר"ע ולכך פריך ולילקי משום זורע ולפי"ז קשה כיון דהשתא אכתי לא ידע דאין חילוק מלאכות ליו"ט הו"ל לאקשויי ולילקי נמי משום מחמר דהא לר"ע לקי משום מחמר וחייב חטאת כמש"ל ואף למאי דאמר ר"י התם דמחמר בשבת לא לקי אפילו למ"ד לאו שניתן כו' לוקין מכל מקום מחמר פטור דכתיב אתה ובהמתך כו' היינו בשבת אבל ביו"ט דלא הוי לאו שניתן וגם ליכא מיעוטה דאתה שפיר הוי בכלל ל"ת כל מלאכה ולקי כמו דלקי אחורש וזורע ביו"ט כמבואר בתוספות בשבת שם דף י"ג (אך לפי דאיתא שם מדכתיב לא תעשה ולא כתיב לא תעשו משמע דלא קאי אמחמר ע"ש אך דבריהם צ"ע מדברי הש"ס שם וגם נראה דהיינו אם נאמר דאין איסור מחמר ביו"ט ולהנך דס"ל דנוהג ביו"ט משום דהוא בכלל ל"ת מלאכה א"א לומר כן) וא"כ הכא דקיימינן ביו"ט הו"ל ללקות נמי אלאו דמחמר אך לפי דעת הלח"מ דאם הבהמה אינו שלו אינו עובר וכיון דהכא קתני מוקדשין ואם כן אינו שלו ואין כאן מלקות משום מחמר אפילו תימא דיש חילוק מלאכות ולכך לא פריך אלא ולילקי משום זורע: ובזה מקום אתי ליישב מה שהקשו התוספות שם על רש"י דחשיב בשמונה לאוין משום דחמור הוי מוקדשין ולקי משום דהזיד במעילה וע"ז הקשו דהא במכות פריך ולחשוב שבועה שלא אחרוש בין בחול ובין ביו"ט משום כולל ומשני מידי דאיתא בשאלה לא קתני ופריך והרי נזיר כו' והו"ל לאקשויי והרי חמור דנמי איתא בשאלה ולפי מ"ש י"ל דהא ודאי דקושית הש"ס ולחשוב נמי שבועה הוא אליבא דר"י בשבועות דף ך"ד דאילו לר"ל לא מהני כולל בשבועה שהוא כולל ע"י עצמו ואליבא דר"י דמחפה בכלאים לוקה לכ"ע וא"צ לאוקמא מתני' כר"ע י"ל דלכך לא חשיב זורע משום שהוא מקלקל וממילא שאין הכרח לומר דאין חילוק מלאכות ליו"ט (וכן משמע בפסחים דף מ"ז דאמר לרבה והא את הוא דאמרת חילוק מלאכות כו' משמע דלאו דכ"ע הוא) והא דלא חשיב מחמר משום דאינו שלו רק של מוקדשין וכמש"ל וכיון דקושיית ר' מני ונחשוב