בית אפרים קצב

בדקדוק דהו"ל למימר מאצל לאצל ומ"מ יפה אמר הגאון ז"ל כלפי מי שרצה לומר בדעת הר"ן לדינא שיסבור דאין האכילה מצטרפת דודאי אין זה דעת הר"ן כלל רק לישנא דש"ס דפסחים נקט ולאו דווקא נקט כמ"ש במג"א ופר"ח וגם כי הראיה מהך דאלו עשרת ימים כו' אין כ"כ ראיה דהתם ליכא למיטעי כיון דבהדיא קאמר אלו עשרת ימים משא"כ הכא דלא הו"ל למינקט בההיא לישנא דפשיטות הלשון מורה להיפך אך כיון דאשכחן בש"ס דכריתות בהדיא דשיעורא דכבא"פ הוא מתחלת אכילה הלחץ זו הדחק מכריח אותנו לפרש כן גם לשון זה ובאמת אינו מדוקדק והש"ס והפוסקים סמכו בזה על המפורש במקום אחר וכן צריך לדחוק בלשון הש"ע א"ח סי' תרי"א ס"ז מאכילין אותו כשני שליש במצה בינינו' וישהו כדי אכילת ארבעה ביצים כו' וישקוהו פחות מאותו שיעור וישהו בין שתיה לשתיה כדי אכילת ד' ביצים כו' וצריך לפרש ג"כ דלאו דוקא קאמר דבאמת א"צ לשהות שיעור הזה כ"א ע"י צירוף השני שלישי ביצים שאכל ושליש ביצה פחות מעט שאכל באחרונה ועיין בא"ח סי' שמ"ה ס"ק ב' דמפרש מ"ש הרמב"ם מוקף ד' מחיצות וביניהם ד"ט כוונתו עד עובי הכתלין והמג"א שם ס"ק א' וס"ק י"ט בשם הב"ח מדייק מזה דאין עובי המחיצות מצטרפין: שם דף י"ג הקשה על הרמב"ם בענין ערובי תבשילין מביצה דף ו' בעובדא דרבינא הוי יתיב קמיה דרב אשי כו' ורב אשי לא היה בזמן שמקדשין עפ"י הראיה שהרי ביום שמת רבא נולד רב אשי וזמן קידוש הראיה היה עד אביי ורבא ומ"ש לתרץ ע"פ מ"ש על הרמב"ם בהקדמתו דרב אשי קיבל מרבא דאיהו גרס ביום שמת רבה נולד רב אשי ולענ"ד ליתא להך גרסא דהא אמר התם ביום שמת רב יהודא נולד רבא וא"כ א"א לגרוס רבה דרבה ודאי היה בימי ר"י עיין בב"ק דף צ"ז א"ל רבא לר"י וכתב בסדר הדורות שצריך לגרוס רבה ועיין עוד שם דמוכח דרבה היה עם ר"י שהרי ר"י מת בזמן אחד עם ר' יוחנן ורבה מצינו בסוף כתובות ששלחו לו אחיו יש לך רב ומנו ר"י וע"ש עוד דר"י היה רבו וכ"כ התוס' בעירובין דף כ"ב ד"ה קרקפנא דמצינו בכתובות דף קי"א שרבה הלך לא"י ללמוד תורה לפני ר"י אך הריטב"א שם מפרש מאי דקאמר קרקפנא כו' דרך צחות הוא ע"ש וגם ההוא דכתובות לא מכרעא שהלך רבה לא"י ואין להאריך והנה הר"ן והריטב"א הביאו בשיטה מקובצת הקשו על הרמב"ם ממימרא דרבא גופא דאמר הא מילתא דמתנה על ע"ת אע"ג דבזמנו היו בקיאין בקביעא דירחא והנה ברמב"ם הלכות קידוש החודש איתא דעד ימי אביי ורבא היו מקדשין ע"פ הראיה ועיין בספר מחזיק ברכה סי' שצ"ג וסימן תקכ"ז דעד ועד בכלל וראיה מדאמרינן בר"ה דף כ"א רבא ציים תרי יומא זימנא חדא אישתכח כוותיה עיי"ש ובאמת ראיה זו כתב גם הרלב"ח באגרת הסמוכה והרא"ש כ' ג"כ כדברי הר"ן והריטב"א לענין אם יש לעשות בא"י שני ימים ר"ה כדברי הרי"ף מדאסר רבא ביצה לבני דורו שהיו בקיאים בקביעא דירחא כו' וראיתי שדברי הרא"ש מבוארים יותר בדברי הרמב"ן במלחמות ריש ביצה שכתב שלדברי רבינו אפרים שחולק על הרי"ף א"כ גם ביצה מותרת ומניח ע"ת ומתנה גם בר"ה שהרי פירש רבא טעמו של ביצה משום תקנת ריב"ז כו' וכבר בטלה בימי הלל בר"י הנשיא וב"ד שתקנו למנות עפ"י החשבון וכיון שכן רבינא ורב אשי למה אסרוהו כו' ורבא גופיה ביומיה התקין כדאמר ר"ז לעיל דהאידנא דידעינן בקביעא דירחא והיינו ידיעה של תקנה זו כדקאמר דהאידנא ידעינן ואילו קודם התקנה שעפ"י העדים מקדשין אין אדם יודע בקביעא דירחא אלא בקרוב מקום עיי"ש והנה ראיית הרמב"ן ברורה מהא דר"ז דאע"ג דר"ז האריך ימים הרבה מ"מ ודאי דנח נפשיה קמיה דרבא כדאמרינן במגילה דף ו' דאמר רבא ומי איכא מ"ד דרקת לאו טבריא כו' והרי בזמן ר"ז עכ"פ בסוף ימיו היו בקיאין בקביעא דירחא כדמייתי הרמב"ן וא"כ ע"כ מ"ש הרמב"ם עד אביי ורבא היינו עד ולא עד בכלל ובכדי ליישב דעת הרמב"ם היה נלענ"ד עפ"י מאי דאמרינן בפסחים דף נ"א ע"ב א"ל רב ספרא לר' אבא כגון אנן דבקיאין בקביעא דירחא בישוב לא עבידנא כו' והתוס' שם גורסין כגון אנא כו' ולא בסוד העבור קאמר דהא בני בבל בקיאי בקביעי דירחא ועבדו תרי יומי אלא מפרש ר"ת שהיה במקום ששלוחי ב"ד מגיעין כו' ע"ש ודברי התוס' האלו מפורשין יותר בסוכה דף מ"ג ושם בדבריהם הגרסא א"ל רב ספרא לרבא כו' ולא כמו שפירש בקונטרס שהיה בקי בסוד העבור דמכל מקום אסור כדפרישית אלא מפרש ר"ת דהיינו דאיירי היכא דמטו שלוחי תשרי כו' ועיין מ"ש אא"ז מהרש"א ז"ל בפסחים ובאמת לפמ"ש התוס' בסוכה ניחא וכבר עמד בזה בס' יד דוד עיי"ש והנה מ"ש בשם רש"י לא נמצא כן ברש"י שלפנינו וכפי הגירסא שכתבו התוס' בסוכה דא"ל ר"ס לרבא ולפי פירוש הקונטרס שהביאו התוס' מוכח דבזמן רבא לא היו מקדשין עפ"י הראיה בא"י דאל"כ פשיטא מה יושיענו זה שהוא בקי בסוד העבור אע"כ דכבר היו מקדשין גם בא"י עפ"י חשבון ומה שהקשו בתוס' דהא מ"מ בני בבל עבדי תרי יומא כדאיתא בביצה נלענ"ד בדעת רש"י דס"ל שבתחלת תיקון העיבור של ר' הלל לקדש עפ"י החשבון לא היה בני ח"ל בקיאין בחשבון וג"כ היה עושין הי"ט ע"י שלוחים כמו בזמן קידוש הראיה (ובהכי א"ש הא דר"ה רבא הוי יתיב בתעניתא כו' זימנא חדא אשתכח כוותיה אע"ג דבימי רבא כבר בטל קידוש עפ"י הראיה מ"מ י"ל דבני ח"ל שהיו נוהגין ב' ימים ר"ה עפ"י קביעות החדשים הפשוטים אחד מלא ואחד חסר לפי שלא היו בקיאין בחשבון שמסר ר' הלל ועפ"י חשבון ר' הלל יש כמה דחיות אד"ו ומולד גטר"ד וכיוצא עיין ברמב"ם פרק מהל' קה"ח ולכן כשבאו השלוחים הגידו שעפ"י חשבון א"י הוקבע ר"ה העיקרי יום הב' שנהגו בני ח"ל והיינו דקאמר אשתכח כוותיה ולכן נלענ"ד דבזה הזמן שהחשבון מסור בידינו על בוריו א"צ לנהוג כלל חומרא ביוה"כ שני ימים אף בלא חשש סכנה והירושלמי הוצרך לחשש סכנה משום דאז היה מקום לספק משא"כ עתה וצ"ע לעת הפנאי) ולכן רב ספרא שהיה בא"י והלך לבבל והיה החשבון מקובל בידו שאל לרבא כגון אנא דידענא כו' ואע"ג דשאר בני ח"ל עבדי תרי יומי היינו מספיקא והא דאמרינן בביצה והאידנא מ"ט עבדינן תרי יומי דשלחו מתם הזהרו כו' זה היה בסוף ימי חכמי הגמרא שפסק ב"ד קבוע בא"י שישלחו שלוחים ונמסר החשבון לחכמי בבל וח"ל ולכן הוצרכו לשלוח להם אז שיהא נזהרים במנהג אבותיהם וזה נ"ל מלשון הרמב"ם פ"ה מהל' קה"ח הל' ג' שכתב ומאימתי התחילו כל ישראל לחשוב בחשבון זה מסיק הגמרא בעת שחרבה א"י ולא נשאר שום ב"ד קבוע אבל בימי חכמי המשנה וכן בימי חכמי הגמרא עד ימי אביי ורבא על קביעות א"י היו סומכין עכ"ל ואפשר לפרש לשון זה שעד ימי אביי ורבא ועד בכלל וה"ה להלן עד סוף ימי רבינא ורב אשי שהיו סוף חכמי הגמרא על קביעות א"י והיינו אעפ"י שכבר הפסיק קה"ח עפ"י הראיה מ"מ היו שולחין שלוחיהן להודיע להם הקביעות שקבעו עפ"י חשבונם ולא חשבו חשבון זה הב"ד שבח"ל אבל בסוף חכמי הגמרא דהיינו סוף ימי רב אשי התחילו לחשב כל ישראל גם אותן שבח"ל בחשבון זה לפי שלא היה ב"ד קבוע בא"י שישלחו שלוחים אבל מ"מ עכ"פ היה שם ב"ד שיקדשו החדש עפ"י קביעות החשבון כמ"ש הרמב"ם שם בסוף הפרק שגם קביעות החשבון תלוי בא"י והיינו דנקט מעיקרא סוף חכמי הגמרא ומסיים באביי ורבא אע"ג דאמרינן רבינא ורב אשי סוף הוראה וגם הרמב"ם בהקדמתו כתב בעצמו שרבינא ור"א הם סוף חכמי הגמרא וזה כמ"ש דבסוף חכמי הגמרא התחילו כ"י לחשוב בחשבון זה ולא מחמת שהודיעו להם מא"י מה שא"כ קודם לזה אף אחר תקנת הלל לחשב עפ"י חשבון היו סומכין על קביעת א"י שהודיעו להם שכך עלה בחשבונם ואז אפילו במקומות בח"ל אף שיש מהם שכבר היה מקובל בידם סוד העבור כגון במקומו של ר"ז ור"ס אעפ"כ היו עושין ב' ימים כמקדם כיון שרוב המקומות שבח"ל היו מצפים על ביאת שלוחים להודיע להם קביעת א"י. ועפ"ז יתבאר כוונת הש"ס בביצה דאמר ר"ז כוותיה דר"א מסתברא דר"ז היה סובר כיון דחזינן דאף במקומות הבקיאים בסוד העבור עדיין עושין ב' ימים כשאין השלוחין מגיעין שם ע"כ דהלל וב"ד הכי תקון שיהא חק קבוע לדורות לבני ח"ל שלא לסמוך על חשבונם ויעשו ב' ימים מד"ס כיום ארוך ואביי אמר כוותיה דרב כו' ואילו מטו שלוחים ר"ל אותן שלוחים המודיעים קביעות א"י עפ"י חשבונם עבדינן חד יומא אלמא שאינו חק קבוע לדורות וע"ז פריך והשתא דידעינן בקביעא דירחא מ"ט עבדי תרי יומא ר"ל השתא בסוף ימי רב אשי דכבר