בית אפרים קפט

דאף לריה"ג בממון בעלים לאחר שחיטה הוי ממון גבוה. אך בכל זה לא נחה דעתי דעכ"פ לא הו"ל להתוס' לסתום ולכתוב בפשיטות ת"ל משום דכתיב מצתכם ולא הזכירו בדבריהם שזה תלוי בפלוגתת ריה"ג ורבנן: ולכן נלענ"ד לדון בדבר חדש דודאי ליכא למ"ד שיסבור דאכילה קק"ל לאו אכילת של גבוה הוא דהא הוא קדוש קדושת הגוף וקדושה שבהם להיכן הלכה ואף חלק הבעלים לא פקעה קדושה שהרי אינו זכאי באכילתו כ"א בשמירת קודש ומטומאה ומחיצה וזמן אכילה וחל עליו עשה דאכילת קדשים נמצא שבשעת אכילה ממש של קודש הוא אוכל אך בהא פליגי ריה"ג ורבנן דריה"ג ס"ל אף ע"ג דהאכילה עצמו של קודש הוא מ"מ התורה התירתו שיוכל למכור ולתת ולקדש בו אשה והוי ממונו לכל דבר דהא הנאה שלו הוא ומכל מקום זה המקבל ממנו הוא אוכלו בתורת קדושתו וחכמים פליגי וס"ל דאין לו בו רק היתר אכילה ולא דין ממון ומכל מקום אף לריה"ג הרי זה כקונה קרקע לפירות אף שהוא קנינו לעשות בו מה שירצה מכל מקום אין לו בגוף הקרקע כלל וכיוצא בזה אמרינן בע"ח קונה משכון ויכול לקדש בו אשה ולכמה דברים ומכל מקום אין לו בו קנין הגוף כמ"ש הרשב"א והריטב"א בקידושין דף ח' וכל שאין לו בו קנין הגוף אף שיש לו בו קנין למכור ולקדש לא נפיק ביה בדוכתא דבעינן לכם כמ"ש הרא"ש בב"ב דף א בההיא דאתרוג זה נתון לך ואחריך לפלוני כו' דאי לא למיפק ביה למאי יהביה נהליה מבואר שם דדוקא כשיש לו קנין הגוף קרינן ביה לכם ע"ש ומה"ט נראה פשוט דאם היה משכון בידו אתרוג לא מצי נפיק ביה ביום ראשון אף דקי"ל בע"ח קונה משכון ויכול לקדש בו אשה ולכמה דברים אלא שאפשר לומר דהתם בלא"ה לא נפיק ביה דאין בו היתר אכילה אך מ"מ נ"מ ללולב דלא שייך ביה היתר אכילה מכל מקום לא נפיק במשכון דדין ממון שיש לו בו אינו מצד קנין הגוף ולפי"ז שפיר כתבו התוס' גבי לחמי תודה דלא קרינן ביה מצתכם דאף עפ"י שיש לו היתר אכילה וגם דין ממון שיוכל לעשות בזה מה שירצה מ"מ אותו היתר אכילה שיש לו במצה זו אינו כאוכל את שלו רק כעבד האוכל של רבו שאף בשעת אכילה ממש של רבו הוא וגם דין ממון שבו אינו מצד קנין הגוף ואנן בעינן שאכילה מצה זו תהא שלו והאי לאו דידיה הוא אלא משל שמים הוא אוכל ולא דמי למעשר שני דאי ממון הדיוט הוא יצא י"ח מצה דהתם אין בו משום קדושה ואי ממון הדיוט הוא שלו הוא אוכל משא"כ בקדשים שאינו ממון בעלים רק לענין הנאה שבו אבל גופיה בקדושתיה קאי (ואפשר שזה כוונת רש"י בב"ק שכתב בטעמא דריה"ג דמחיים הוי ממינו משום שאחריותו עליו ועיין בפ"י ובספר המקנה לקידושין ולפי מ"ש י"ל דרש"י נמי קשיא ליה דאיך אפשר לומר שהוא ממון הדיוט דבמאי פקעה קדושתי' ולכך פירש שאחריותו עליו ואין ר"ל אחריות ממש דההיא אליבא דר"ש רק ר"ל שנתן ממונו עליו ואי מתביד הוא יפסיד את שלו והרי זה כמשכון שנתן ממונו עליו אף שאין הגוף קנוי לו ממונו קרינן ביה ומכל מקום שפיר כתבו התוספות בב"ק ובביצה בהך דנו"נ אין קריבים בי"ט דלכאורה לר"י הגלילי הוי לן למשרי דהא איהו ס"ל דממון בעלים הוא ומה בכך שאין לו בו קנין הגוף וגם אכילת גבוה הוא מכל מקום כיון שהוא בשביל אכילת הדיוט ה"ל למשרי דהא לענין י"ט אין תלוי אם אוכל את שלו או של אחר ויכול הבעל לשחוט ולבשל בשבילו או עבדו הנוטל פרס ממנו אף ע"ג דהך אכילה לאו דידיה הוא וא"כ מה בכך שהאכילה הוא של גבוה ולרבנן דפליגי אריה"ג י"ל דא"ש הא דקאמר משלחן גבוה זכו דאף שיש בו אכילת אדם מכל מקום אמעוט מלכם ולא לגבוה כיון דהכל הוי ממון גבוה ואין להדיוט בו שום זכות רק מה שמותר לאכול אחר זריקה נמצא עד אחר זריקה ה"ז כעושה מלאכה בשביל צורך גבוה שהרי אז אין להדיוט שום זכות בו ומה שמזכה אח"כ הדיוט לאכול ממנו לא מפקע מיניה שם מלאכה לצורך גבוה משא"כ לריה"ג דס"ל דהוי ממון בעלים בשעת שחיטה וגם אחר זריקה לא פקע מיניה אם כן אף שהאכילה שהוא אוכל הוא אוכל של גבוה כעבד המקבל פרס מרבו מכל מקום אין זה בכלל לכם ולא לגבוה כיון שגם בשעת הקרבה שם בעלים עליו ולא פקע מיניה וה"ל כעושה בשביל הדיוט ואף ע"פ שהאכילה שהוא אוכל אינו רק קדשי שמים לא איכפת לן בהכי לענין י"ט כמו שאוכל משל חבירו והרי שרי לבשל ולאפות בשביל קטן אף דקטן לית ליה זכיה לנפשיה כלל ואפ"ה שרי כדאמרינן חזינן אי יהבי ריפתא לינוקא כו' ולכך הוצרכו לתרץ דמכל מקום עיקר המלאכה נעשית בשל גבוה אך כ"ז לענין י"ט דאין קפידא שיהיה המלאכה בשביל אוכל נפש דידיה דוקא אבל בדוכתא דבעינן לכם דאף אליבא דריה"ג לא מהני לצאת י"ח אכילה בשל קק"ל דמ"מ לאו לכם קרינן ביה רק ממונו מקרי: ובהכי א"ש נמי מה דקשה לכאורה על התוס' שהקשו בפשיטות ת"ל דבעינן מצתכם דהא באמת פליגי בה רחב"א ורב אסי דרחב"א סבירא ליה דכל שיש בו היתר אכילה לכם קרינן ביה ואף שי"ל דדוקא באתרוג פליגי אבל במצה מודה כיון דמחלה ילפינן דכתיב ביה עריסותיכם תרי זימני וכ"כ בצל"ח בפסחים מכל מקום ברש"י בסוכה משמע דדוקא בחלה מודה אבל במצה לא (ובאמת שצ"ע על רש"י דמה"ת לומר דרחב"א פליג בהא כיון דמשמע דלא פליג אג"ש דלחם לחם מחלה) וגם לפי מ"ש בצל"ח שם ובשער המלך לשיטת הרמב"ם הך דתרי זימני עריסותיכם אינו רק לר"מ ולכך פסק דמ"ש בירושלים אע"ג דפוסק מ"ש ממון גבוה אם כן פשיטא דלא מצי למימר ת"ל משום מצתכם דדלמא רבה ורב יוסף סברי כרחב"א דבהיתר אכילה סגי ולא ילפי מעריסותיכם תרי זימני וגם מהברייתות אין קושיא על רב אסי דסבירא ליה דבעינן דין ממון דא"כ למה ליה לברייתות טעמא אחרינא ת"ל משום מצתכם דז"א כיון דר"א לא משמע ליה חילוקא דעריסותיכם תרי זימני א"כ הך ברייתא דתני בה פלוגתא בין ר"מ ורבנן לענין עיסה של מ"ש מסייע ליה וגם כי מדברי הגאון ז"ל בצל"ח ובתשובה הנ"ל משמע דעיקר קושיית הש"ס דפריך ות"ל משום דבעינן לחם עוני כו' קאי על רבה ור"י (ולפום ריהטא צ"ע דטפי נראה דהש"ס פריך אהנך ברייתות דתניא כוותי' דרבה ודר"י) וקצת י"ל כיון דמוכח דהנך אמוראי וברייתות קיימי אליבא דר"מ דסבירא ליה יש נזירות בבמה ור"מ דריש עריסותיכם תרי זימני ממילא יש ללמוד מזה גם לענין מצה וכבר כתבתי שדוחק לאוקמי דחד תנא נסיב לה כתנאי אך לפי מ"ש י"ל דאף ע"ג דנימא דלענין מעשר שני מהני היתר אכילה אך למ"ד מ"ש ממון גבוה מכל מקום אינו דומה להקדש דאכילת קק"ל כגון לחמי תודה דמ"ש אינו ממון גבוה רק לענין שאין יכול להנות ממנו הנאה אחרת לקדש בו וכיוצא אבל מכל מקום אין עליו שם קודש בשעת אכילה לומר שהוא אוכל של גבוה משא"כ בהקדש דגם בשעת אכילה הוא אוכל של גבוה ממש ולכך לא מהני בזה היתר אכילה לומר דקרינן ביה מצתכם וגם יש לומר דשם איכא עשה דאכילת קדשים ואין לנו לומר שבאכילתו יוצא לשם מצת מצוה גם כן משא"כ במ"ש שאין מצוה באכילתו: והנה אף לפי מ"ש דאף חלק בעלים הוי אכילת גבוה מכל מקום א"ש מ"ש לעיל בהא דשני חלות כו' דלא היה יכול להביא בי"ד משום חלק בעלים דאפילו תימא שהאכילה אינה אסורה לראב"י אליבא דר"י דאכילת גבוה היא מכל מקום אינו יכול להביאו בי"ד כיון דקק"ל ממונו הוא עובר עליו בב"י ועיין בתוס' דף כ"ט שכתבו מיהו בשל גבוה קשה לפרש בתוך הפסח ולכאורה י"ל בלחמי תודה וכ"כ הפ"י שם ואף לפי שיטת התוס' בב"ק י"ל דמיירי בחלק כהנים וגם בל יראה אין כאן די"ל דלא מטא ליד כהן ובזה כ"ע מודים דלא שייך אי בעי מתשיל דאין שאלה בהקדש ועיין דף מ"ו בתוס' מ"ש בזה אלא שאפשר לומר דכהן המניף ומרים זוכה בה ומ"מ לק"מ דכאן לא איירינן לענין בל יראה כ"א לענין אכילה ולפי מ"ש י"ל דאף בחלק הבעלים האכילה מותרת לראב"י אליבא דר"י וא"ל כיון דעובר בב"י ממילא אסור באכילה דהא יליף שאור דאכילה משאור דראיה ז"א דבאמת אין איסור האכילה תלוי בזה שעובר בב"י רק עיקר הילפותא לומר דהוה כאילו כתיב לך גם לענין אכילה: ובמקום אחר הארכתי בזה דברי זעירא הק' אפרים שאלה נון תשובה לכבוד אהובי חתני הרב כו' מוה' יעקב יהושע הלוי