בית אפרים קפז

פריך אמחוי מנ"ל כיון דע"כ טבל וחדש וכל הני דקתני בברייתא מיחוי שלהן כמותן דאי לאו הכי לא גזרו על המשקין כמ"ש ואם כן מנ"ל ואין להקשות אהא שכתב הר"ר שמואל דפריך אכלאים אע"ג דלא כתיב בהו אכילה מכל מקום כיון שאין זה גוף הפרי לא ליחייב כו' משמע דאמשקה פריך דאי אמחוי הא גוף הפרי הוא א"כ מוכח דאמשקה פריך מנ"ל מדאורייתא דאי דרבנן כיון דלא כתיב בכלאים אכילה א"כ חייב גם אמחוי כמ"ש הוא עצמו דאמחוי אין לפטור כ"א היכא דכתיב אכילה וא"כ גזרו רבנן במשקין כמ"ש ועוד היכי קאמר ליגמר מהנך והא הנך כולם במיחוי קמיירי ומיחוי חייב גם בכלאים כיון דלא כתיב ביה אכילה כמ"ש הא לא קשיא דאכלאים פריך שפיר דכלאים שייך בענבים ומשקין כמותן קאי אכל משקין ומקצתן דאורייתא נינהו כגון ענבים וא"כ לר"י קשה בענבים דלכל הטעמים הן משום זיעה או משום שלא כ"ה שניהם לא שייכי בענבים ופשיטא דדאורייתא הוא ולכן פריך שפיר מנ"ל ולר"א דהוי כל המשקין דאורייתא קשה אכולהו ומ"מ קשה מאי פריך דילמא מכל מקום דרבנן הוא כיון שאינו גוף הפרי אינו אסור מדאורייתא אע"ג דלאו זיעה הוא וכדרך הנאתן הוא ואפשר דלהר"ש האי מנ"ל לאו מקשן הוא אלא התלמוד עצמו מפרש הכי וידע דאיכא למילף ענבים מתרומה ומשאר מילי ולכן מפרש הכי וכה"ג פי' התוספות ריש אילו מציאות דפריך וכמה דלאו מקשן הוא אלא ר"י גופיה מפרש הכי וכן כתבו ר"פ יה"כ והדברים מוכרחים הן דברור הוא דלמאי דקאמר אביי משום זיעה פשיטא דגבי חדש וכולהו אינך אינו אלא מדרבנן דמ"ש ערלה דהא כתבו התוספות בפסחים דהא דגמר פרי פרי היינו לחייב בזתים וענבים אבל לפטור בשאר פירות לא צריך קרא דמסברא פטור כיון דזיעה הוא ואם כן מאי שנא ערלה מכל האיסורין ואם כן מאי פריך מנא ליה דלמא מדרבנן הוא כמו שכתבתי כיון דע"כ משקין דברייתא קאי אכל המשקין ורובן דרבנן נינהו כמ"ש אם כן מאי פריך אלא ע"כ צ"ל כמ"ש. ועוד יש לפרש דהמקשן דפריך מנ"ל לא ידע מחלוקת דר"א ור"י והוי ס"ל כיון דקתני דמשקין הוי כמותן משמע דלקי עלייהו ועוד דהוי סבירא ליה דאין לחלק בין משקין למחוי והתרצן הוי מצי לשנויי דהוא דרבנן ויש חילוק מכל מקום לא תירץ הכי דמ"מ ענבים צריך למילף מנ"ל כמ"ש וכן לר"א דלא שני ליה מנ"ל וזהו אמת ויציב וכל מאי דמשני התרצן דגמר מתרומה או מבכורים הכל קאי אענבים כדאיתא התם ולפי דעתי פשוט דאין לחייב בחמץ ואינך איסורים במשקין דשאר פירות יותר מבערלה דכל הסוגיא משמע התם דכולם שוין דפריך התם והא דתנן בחמץ והא דתנן בחלב והא דתנן בשאר מילי משמע דכולן שוין לענין שתי' וגם שקיל וטרי אי גמרי מהדדי ואם כן ברור בעיני דאין להעלות על הדעת דיש לחלק ביניהם וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"י מהמ"א שכתב דכל האיסורין כגון טבל הקדש שביעית וכלאים וערלה כולן משקין היוצאין אסורין ואין לוקין עליהן חוץ מיין ושמן דערלה וכלאי הכרם שלוקין עליהם הרי מבואר דאינן אלא מדרבנן בכל האיסורים מטעם דזיעה לפחות ולשיטתי' אפשר משום שלא כדרך הנאתן ואין לפרש דהוא דאורייתא אלא שאין לוקין עליהם דהא מהי תיתי דאפילו אם נאמר דגבי חמץ הוי כל המשקין כמותן והני ילפינן מנייהו מכל מקום להוי כי חמץ שיהא באיסור לאו כדמשמע התם כולה סוגיא דאי ילפינן חדא מחברתה הוי בלאו כדפריך ליגמר מנבילה מחלב ומאי קושיא דילמא לא הוי בלאו אלא איסורא בעלמא אלא ש"מ דבמה מצינו ילפינן הכל וכן גבי שרצים. ועוד דהא חשיב התם גם ערלה וערלה פשיטא דרבנן היא כמ"ש הרמב"ם והר"ן ז"ל ולמה נימא דהרמב"ם פליג כיון דלא אשכחן בהדיא וכ"כ הכ"מ ז"ל שם דס"ל להרמב"ם ז"ל דאף ע"ג דיליף ליה בהעור והרוטב מקראי ס"ל לרבינו דאסמכתא בעלמא נינהו דמ"ש מערלה עכ"ל. הרי שכתב בהדיא כמ"ש ולפי ענ"ד נראה דבמה שהוכחתי אין להשיב ולפי מ"ש א"צ לומר דאסמכתא היא דהראי' היא על ענבים דכלאים כמ"ש ומיהו יש לעיין למה שכתבתי גבי שרצים דמרבינן מה' דהטמאים צירן וציר אמרינן פרק גיד הנשה דזיעה בעלמא היא ואפ"ה אתרבי בשרצים אלמא דגם באינך חייבים על זיעה שלהן דהא פריך התם וליכתוב רחמנא בשרצים וליתו הנך וליגמרו מיניה ומאי קושיא דהוה ילפינן גם זיעה שלהן והיותר יש לתמוה על התוספות שהקשו בפג"ה דף צ"ט ד"ה שאני ציר דזיעה בעלמא הוא פיר' ואינו אסור אלא מדרבנן ומיהו ציר שרצים אסור דאורייתא מהטמאים ופכ"ה דף קי"ב ד"ה ורוטבן הקשו דל"ל קרא לרוטבן והא טעם כעיקר דאורייתא ותירצו דאיצטרך דמחוי הוי כאכילה דס"ד אכילה כתיב ביה כדאי' בהעור והרוטב ועוד הקשו א"כ צירן מנ"ל דהא איצטרך לרוטבן וי"ל דשקולים הם עכ"ל וכ"כ בבכורות דף ו' ד"ה הטמאים א"כ ס"ל להתוספות דגבי שרצים מחייב נמי אזיעה והוי שקול כמחוי וזהו תימא דמ"ש ערלה ועוד דהא משמע התם דכלאים ושביעית וחדש הוי ילפינן מחמץ ונבלה וחלב ושרצים כיון דאיסורן בא מאליו וא"כ ה"ה ערלה דחמיר איסוריה מחדש דהא ערלה אסור בהנאה ופשיטא דאיכא למילף מכולהו כחדא דהא ליכא שום פירכא בעולם ואם כן נילף ערלה מכולהו דלחייב גם אזיעה ועוד דמאי הקשו בתוס' בפסחים ועור ורוטב דפרי פרי ל"ל והא צריכה וצריכא דס"ד למילף מהנך דלחייב אזיעה קמ"ל וכן יש להקשות אתרומה ובכורים וצ' דדוקא גבי שרצים יש לרבות תרווייהו דהתם שקולים הם ולא באינך ואפשר דהטעם דגבי אינך כתיב נפש אאכילה גבי חמץ כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש גבי דם ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם ובפרשת צו כתיב כל נפש אשר תאכל דם ונכרתה הנפש ובחלב כתיב כי כל אוכל חלב ונכרתה הנפש גבי עוף טהור כתיב וכל נפש אשר תאכל נבילה וטריפה אם כן לא ריבה הכתוב שותה כ"א מה דשייך בה אכילה כגון מיחוי וע"ז קאי נפש אבל קרא דהטמאים דשרצים לא כתיב אאכילה וכיון דאתרבי מחוי אע"ג דאכילה כתיב בה נרבה זיעה גם כן כיון דגם מחוי אין סברא דאכילה כתיב וכן טמאים הם לכם דמרבה בת"כ כמ"ש התוס' בג"ה נמי לא כתיב באכילה פ' שמיני ועוד י"ל דקים להו לרבנן דציר שרצים ובהמה טמאה לאו זיעה היא אלא מגופייהו מצצו וכן מוכח קצת מבכורות דף הנ"ל דקאמר חלב בהמה ל"ל דמ"ש מהא דתני' הטמאים לאסור צירן הרי דמדמי חלב לציר וגבי חלב אמרינן התם דף ז' גבי מי רגלים של חמור כיון דעכירי ודמי לחלב מאי מגופיה קא מימצי כו' הרי משמע דחלב פשיטא דמגופה קא מימצי והוי כמיחוי ולענ"ד מה שכתבתי דדוקא גבי שרצים אמרינן הכי עם פירושי הראשון מוכח הכי בדברי התוס' שהניחו בתימא בפ' כל הבשר ובבכורות וז"ל וקצת תימא כיון דצריך קרא בשרץ ובהמה טמאה נמי דרוש בת"כ דכתיב טמאים הם לכם ודגים דליכא קרא לא אסיר מדאורייתא היכא מייתי רבא ראיה מהטמאים לאסור ציר של טריפה עכ"ל ומאי קושיא הא גבי טרפה נמי כתיב נפש דהא נפש דכתיב גבי נבלת עוף טהור כתיב הכי וכל נפש אשר תאכל נבילה וטרפה דהאי קרא בנבלת עוף טהור כתיב כדפי' רש"י בפי' התורה והכי איתא בנדה פרק יוצא דופן דף מ"ב ופג"ה דף ק' ואין לפרש קושית התוס' דמ"מ דמהטמאים ליכא למילף דהא בהמה טמאה צריכא קרא אחריני ולא ילפינן לה מהטמאים וכן דגים וא"כ אף ע"ג דאיכא קרא בטרפה מכל מקום מהטמאים ליכא למילף דא"כ עדיפא הו"ל להקשות דל"ל קרא דהטמאים הא כתיב קרא בגופיה וקושי' התוס' נראה בהדיא למעיין שם שהקשו כיון דליכא קרא בטרפה מנ"ל לאסור צירן שהרי כתבו כיון דצריך קרא בשרץ כו' ומה להם להזכיר שרץ כיון דעיקר הקושיא היא מבהמה טמאה ודגים ולא ילפינן ה"ה טרפה ועוד מה צריכים להביא ראיה מבהמה טמאה דליכא למילף משרצים הא תלמוד ערוך פרק העור והרוטב דפריך וליכתוב רחמנא בשרצים ר"ל הטמאים ולילף הנך מינייהו ומשני דאיכא למיפרך מה לשרצים שכן טומאתן במשהו וגם לישנא דכתבו דבבהמה טמאה נמי דריש משמע בהדיא דקושייתם כיון דשרץ צריך קרא ובהמה טמאה נמי אבל היכי דליכא קרא אין צירן אסור כגון דגים אם כן טרפה דליכא קרא מנ"ל וברור הוא למי שיודע צורתא דשמעתא ואם כן קשה והא גם בטרפה איכא קרא אלא ש"מ דדוקא בשרצים איתרבי ציר מהטמאים ולא מנפש כמו שכתבנו בפי' הראשון אבל לפי פירושי השני דקים להו בשרצים ובהמה טמאה קשה מה הקשו דילמא גם בטרפה קים להו הכי כללא דמלתא דלטעם דזיעה פשיטא דאינו אלא מדרבנן אם כן גם לטעם דשלא כ"ה נמי הכי הוא וא"כ כיון דהבל היוצא מחמין משקין הוא חשיב כמ"ש הריב"ש ז"ל והביא דברי הרמב"ם ז"ל אם כן לא עדיף ממשקין עצמו דאינן אלא מדרבנן. ועוד נראה ברור דאפילו