בית אפרים קפד

ערבית לענין תפלה ויש נוהגים כרבנן ואין מתפללים ערבית מפלג המנחה לשום צורך דלרבנן אכתי יממא הוא רק דמ"מ בע"ש אם רוצים מתפללים מבע"י משום מוסיפין מחול על קודש ולענין ק"ש מבע"י נחלקו הפוסקים אם מחשיב לילה למיפק ידי ק"ש אך אין זה כ"א אליבא דהנוהגין כר"י ס"ל לקצת פוסקים דר"י חשיב פלג המנחה לילה אף לענין ק"ש משא"כ להנוהגים כרבנן אין מקום לפלוגתא זו כלל דכ"ע סבירא להו דלא נפיק ידי ק"ש מבע"י כיון דלדידהו יום גמור הוא אף לתפלה ואף שמתפללים לפעמים ע"ש מבע"י אין זה מחמת דחשבי ליה לילה רק מטעמא אחרינא דמוסיפין כו' וזה כוונת המג"א שמתחלה הביא תירוץ הב' דמתרץ שלכך מותר לאכול מיד דלענין חשש שמא ישכח יוכל לסמוך על מה שקרא מבע"י כיון דאיכא דעות שיוצא ולפי"ז אף אחר ח"ש קודם זמנה גם כן מותר לאכול אך תירוץ הב"י א"ש להנוהגין להתפלל גם בחול ערבית מבע"י וכר"י אלא דלענין ק"ש חייש לפלוגתת הפוסקים ולכן חוזר וקורא משתחשך ג"כ ולדידהו לענין חשש שמא ישכח יכול לסמוך על פוסקים שיצא מבע"י אבל הנוהגין כרבנן שלא להתפלל מבע"י רק בע"ש משום מוסיפין כו' הם אסורים לאכול ח"ש קודם זמנה שאין להם על מה לסמוך אף אם קרא ק"ש מבע"י דהך ק"ש לדידי' לא יצא בה כלל כיון שמנהגו כרבנן וכמ"ש וזה כוונת המג"א מ"ש ועכ"פ הנוהגין להתפלל ערבית בע"ש מבע"י ר"ל ובחול אין נוהגין כן רק כרבנן ובע"ש שמתפללין מחמת מוסיפין כו' ואפשר שיש חסרון תיבה א' וצ"ל רק בע"ש מבע"י מ"מ כשיגיע כו' ר"ל דגם הב"י מודה בזה ומדויק מאד לשונו שכתב דהם לא נפקו כלל ור"ל דאע"ג דהנוהגין כר"י י"ל דשמא נפקו בדיממא אבל הם שנוהגין כרבנן אע"פ שבע"ש מקדימין מ"מ עכ"פ ידי ק"ש לא יצאו לכל הדעות ולכן אסורים לאכול ח"ש כו' אף לפי תירוץ הב"י והדברים ברורים: ובמג"א סימן תמ"ז ס"ק ט' אם היד סולדת בו תימא כו' א"כ אין ראיה לאסור כלי שני כו' רבים נבוכו בזה בהבנת דברי המג"א ויש מחליפין עליונים למטה כו' ולא כוונו יפה והאמת הברור כי כל דבריו אחד הם ואינן יודעים לפורשם ובכדי לבאר צריך אני להעתיק לשון הד"מ בסימן תמ"ז (ואינו בד"מ שבטורים הישינים רק בד"מ הנדפס בפ"ע בפיורדא גם נדפס בד"מ סימן תס"ז בטורים החדשים דפוס ד"פ) וז"ל ודין כלי שני בפסח בתשובת מיימוני שבסוף הלכות חמץ כתב דכלי שני בפסח אסור וכן משמע במרדכי פרק כ"ש שכתב מעשה שמלגו כו' אבל בהגמי"י פ"א דחמץ משמע דכ"ש שרי כו' ונראה דיש להחמיר בדבר מיהו דוקא בכ"ש ממש דהיינו שהיס"ב עכ"ל ואותם הב' דיעות שכתב הרמ"א כאן נולדו מסתירת דברי הגמי"י דבהג"ה פ"א ס"ל דשרי ובתשו' שבסוף הלכות חמץ ס"ל דאסור והיא הג"ה אחרת דפליג עלה דקמייתא וע"ז כתב להחמיר אם היס"ב והן הן הדברים שבד"מ ומעתה נבא אל דברי המג"א שאחר שכתב לחלק בין חמץ בעין אוסר בצונן אבל כשבא להפליט הבלוע אינו אוסר ע"ז כתב מיהו במרדכי שם משמע דמטעם עירוי אסר לה ע"ש וכן משמע הלשון בהגמי"י (ט"ס מה שנדפס הג"א) א"כ אין ראיה לאסור כלי שני ועוד דהא כתב בד"מ בשם הגמי"י בחמין דכ"ש אין לחוש וס"ל דהיא הג"ה אחרת ולפי מ"ש לק"מ לכן נ"ל כנ"ל וכונת דבריו מ"ש א"כ אין ראיה לאסור כ"ש הוא דבשלמא אי אמרינן דצונן מותר לגמרי שפיר יש ראיה מהמרדכי לענין כ"ש דאף ע"פ דמיירי שעירו המים לתוך הכלי מ"מ כיון שכתב דהוא כלי שני אלמא דמיירי שנתנו התרנגולת בתוכה אח"כ או אפילו תימא שהתרנגולת היתה שם בשעת מליגה מ"מ אע"פ שהקערה פולטת מחמת העירוי אין כח בפליטה זו שתחזור ותבלע בתרנגולת רק מחמת החמין שבתוכה שאחר שהעירוי מפליט מן הקערה החמין של כ"ש מבליעין פליטה זו לתוך התרנגולת מחמת החמימות של כ"ש (ונ"ל שזה דעת היש מי שמתיר שהובא בש"ע יו"ד סימן ס"ח באם עירו למלוג תרנגולת במחבת חולבת ובש"ך כתב שם הטעם בשם הלבוש משום דנפסק הקילוח ולענ"ד א"צ לזה אלא הטעם דחזרת הפליטה שתבלע בתוך התרנגולת אין בה פעולת עירוי כלל רק מצד חמימות דכ"ש והב"י שם פוסק להתיר בכ"ש) וא"כ שפיר יש ראיה מהמרדכי לענין כ"ש דאסור משא"כ אם נימא דצונן אסור א"כ אין ראיה לענין כ"ש דכיון דמחמת העירוי פלטה הכלי ממילא נאסרה התרנגולת אף שאינו רק כ"ש דכיון שיש כאן במים בעין שבא לשם מחמת פליטת הכלי ע"י עירוי א"כ התרנגולת אסורה דלא יהא אלא צונן ג"כ היה נאסר וא"כ מנ"ל לרמ"א לאסור כ"ש כשאין שם חמץ בעין ושוב כתב ועוד דהא כתב בד"מ כו' וס"ל דהיא הג"ה אחרת ר"ל דהד"מ מייתי על דברי הג"מ ומרדכי דגבי מליגה מדברי הגמי"י דמתיר כ"ש ומחמת זה ס"ל דהיא הג"ה אחרת (ותיבת וצ"ל הוא ט"ס וצריך להיות וס"ל אך אי נמי כנוסחא שלפנינו תיבת וצ"ל גם כן כוונתו שמחמת זה הוצרך הד"מ לומר דהיא הגה אחרת) ולכך עשה שני דעות מזה ולפי מה שכתבתי לא קשה מדה. ר"ל דלפי מ"ש לחלק בין בעין לפליטה אין כאן קושי' דברי הגמי"י אהדדי כלל דההיא דמליגה מחמת פליטת העירוי הוי כמו בעין ואפי' צונן היה אסור וההיא דפ"א דחמץ בכ"ש בלא עירוי כלל ואין כאן בעין לאסור ואז אפילו כ"ש אינו אוסר וע"ז כתב דלכן נ"ל מ"ש המרדכי לאסור בצונן היינו משום דאית ביה פילי הא לא"ה אין איסור בצונן א"כ שפיר מוכח ממרדכי והגמי"י דאף כ"ש אסור כיון דאוסר במליגת התרנגולת בנוצתה אע"ג דלית בה פילי והעירוי אינו מועיל רק להפליט מהכלי מוכח דכ"ש אסור וכמ"ש ומ"ש המ"א מיהו במרדכי כו' עיין סי' תנ"א סעיף א' ר"ל דשם במ"א ס"ק ג' כתב הא דקרי ליה כ"ש משום דלאחר שעירה לתוכו הוא כ"ש ע"ש: ובמ"א סימן תק"ה סק"ג כתב וצ"ע דמאי ענין זה להרמב"ן כו' א"נ בבהמת עכו"ם כו' כצ"ל עיין בב"י שמבואר שהבין דלהרמב"ן בעומדת לחליבה נמי שרי וכמ"ש הרמב"ן (הובא לשונו בט"ז ס"ק ג') להתיר בחולב בשבת לאוכלין אע"ג דהעז לא חזי מחמת שחיטה דכל שנסתלק המוקצה שלא ע"י איסור שרי ע"ש וסובר הב"י דה"ה באינה עומדת לחליבה שרי לדידיה ולכן כתב על דברי הרשב"א בתשובה לענין עכו"ם החולב דשרי משום דאפילו ישראל מותר לחלוב לאוכלין ומשמע דמיירי אפילו בעומדת לחליבה משום דלטעמי' אזיל דסובר כהרמב"ן וע"ז כתב המ"א דהא ליתא דודאי הרשב"א לא מיירי רק בעומדת לאכילה דאל"כ ודאי דאסור משום מוקצה אלא מיירי בעומדת לאכילה א"נ בבהמת עכו"ם אע"פ שהעכו"ם לא חלב לאוכלין וה"ל משקה מ"מ דוקא אם נולד מה שהיה מוקצה בדעתו לגמרי משא"כ בזה שהיה מותר לישראל אם בא לחלוב לאוכלין אין בזה משום נולד כיון שגם הישראל היה יכול לחלבו רק שיהיה עושה ממנו אוכל לא איכפת לן מה שעשה אותו העכו"ם משקה ומה דמייתי הב"י מהרמב"ן ז"א דגם הרמב"ן לא התיר אלא בעומדת לאכילה רק דמיירי לענין שבת שלכאורה לא מהני מה שעומדת לאכילה משום דרביע עלה איסור שבת ע"ז כתב הרמב"ן דכל שנסתלק האיסור נסתלק המוקצה ומ"מ אין הדברים אמורים כ"א בעומדת לאכילה דוקא שהיא ראויה לאכילה מצד עצמה (ובאמת הוא לענ"ד תימה גדולה על הב"י שמבואר בדבריו דהר"ן מחולק בזה עם הרמב"ן ע"ש ולפענ"ד ליתא ומ"ש הר"ן ויש להרמב"ן דרך אחר ר"ל לתרץ הקושי' דהא גם בשבת הוה מוקצה מחמת איסור והר"ן ס"ל לתרץ משום דהביצה והחלב לא איתקצו כלל מעולם וע"ז כתב שהרמב"ן יש לו דרך אחר שהרמב"ן מתרץ מחמת סילוק המוקצה כמבואר בשמו בפרק חביות וזה מבואר למעיין ברשב"א שכתב בחידושיו פרק חביות והנכון כדברי הרמב"ן כו' ואני מוסיף על דבריו כו' אבל מודי דאפשר ומצוי' לבא ביומו בלא איסור לא מקצה ליה מדעתי' וס"ל דביצה כו' והיינו טעמא דחולב עז עכ"ל וע"ש שהוא כסברת הר"ן בביצה בתירוץ הקושי' ובספר עבודת הקודש להרשב"א מבואר להדיא דבעומדת לחליבה אסור וכמו שכתב המ"א: ומ"ש המ"א כ"כ בהדיא ברפ"ק וספ"ק דביצה וצ"ע על הד"מ כו' ט"ס יש כאן וכצ"ל וכ"כ בהג"א (נמשך הט"ס לפי שהיה כתוב בכת"י המ"א בהג"א עם ציון ב' נקודות והמדפיס עשה בהם ד' ויו"ד וכתב תיבת בהדיא) רפ"ק וספ"ק דביצה וצ"ע על הד"מ שכתב ואפשר דבעומדת לאכילה אף הג"א מודה דשרי מטעמא דהרשב"א ומ"ש דאסור היינו באינו עומדת לאכילה ולטעמיה אזיל דס"ל דאסור לחלוב לתוך הקדירה וא"כ למאי דנקטינן דבכל