בית אפרים קפב

דהדבר ברור דמאן דסבירא ליה התם מפטירין אחר מצה סבירא להו דטעמא דאין מפטירין אחר הפסח הוא משום דכתיב ועצם לא תשברו כו' וכמ"ש התוס' שם בשם הירושלמי ולא חייש לבטול טעם הפסח בפיו. ונראה דודאי לא פליגי בהא אם איכא קפידא שלא לבטל הטעם או לא דודאי גם הוא מודה שאין לבטל הטעם רק דסבירא ליה דבזה שהוא אוכל דבר אחר בזה עדיין לא נתבטל טעם הראשון ולכן דוקא אחר הפסח אין מפטירין משום ועצם לא תשברו אבל אחר מצה מפטירין משום דס"ל דאכילת ד"א מבטל ומפיג טעם אכילה הראשונה ולפי"ז מתורץ מה שהקשו האחרונים וכן הקשית אתה דמאי סייעתא מייתי לשמואל מהך ברייתא דהדובשנין דהתם בזמן הבית מיירי ולפי מ"ש א"ש כיון דקתני התם ובלבד שיאכל באחרונה אם כן אפילו מיירי בזמן הבית מכל מקום מוכח מהתם דאם אוכל ד"א בנתיים מתבטל טעם המצה והוה הפסק בינה לבין אכילת הפסח ולא קרינן ביה על מצות ומרורים וממילא מוכח מזה דגם בזה"ז כשאוכל בסוף הסעודה כזית מצה זכר לפסח שאין לו לאכול אחריו דיתבטל טעמו ולפי זה שפיר כתב הרא"ש דהיכא שאין לו רק כזית מצה יאכלנו בתחלה לתאבון דבשלמא אם יש לו מצה כל צרכו דאז אוכל תחלה כזית מצה לתאבון בתחלה וגומר סעודתו ושוב אוכל כזית מצה זכר לפסח אין לו לאכול אחריו כלל שלא יפיג טעמו אבל כשאין לו רק כזית מצה אחד מוטב שיאכלנה בראשונה לתאבון ואף שיצטרך לאכול אחריו ד"א שיפיג טעמו אין קפידא בזה כלל כיון שכזית זה שאוכל הוא בשביל עיקר חיובא דמצה ולא משום זכר לפסח (ואפילו אם היה קפידא קצת גם בזה שלא לבטל טעם מצת מצוה שבפיו מכל מקום הוה דחינן הא מקמי הא דלתאבון דהא שלא יתבטל הטעם שבפיו אינו רק דרך חבוב מצוה כיון שכבר עבר קיום המצוה כתיקונה אבל אכילה לתאבון שפיר יש בזה קפידא ולכך יש להקדים בראשונה וכדאמרינן דלמא אתי למיכל אכילה גסה) משא"כ הך דדובשנין דמיירי בזמן הבית ומצווה ועומד על מצות ומרורים ולא על אכילה אחרת פשיטא דקפידא גדולה יש שלא יתבטל טעם המצה טרם שיבא לידי אכילת הפסח ולכך צריך שיאכל המצה באחרונה וא"ש בפשיטות הא דלא דחי הרא"ש דהך ברייתא לא מבעיא קאמר משום דהא קמן דשמואל דקי"ל כוותיה מפרש הברייתא כפשטא דבאחרונה דוקא לית לן לפרושי בגוונא אחרינא והברייתא סתמא קא פסיק ותני בין אם יש לו מצה כדי צרכו ובין אם אין לו רק כזית זה דינא הכי שיאכלנו באחרונה ולזה הוצרך הרא"ש ללמד דהברייתא בזמן הבית מיירי ואז אף כשאין לו רק כזית אחד מכל מקום צריך לאכלו באחרונה בכדי שלא יתבטל טעם המצה שבפיו בין אכילתה לאכילת הפסח דאם היה מתבטל לא קרינן ביה על מצות ומרורים משא"כ בזה"ז כשאין לו רק כזית אחד מוטב שיאכלנו בראשונה לתאבון ובמ"ש יש ליישב גם מה שהקשו על הרא"ש מהך דבצקות ודעת לנבון נקל וקצרתי והאחרונים ז"ל נדחקו בכל זה ומ"ש הוא לענ"ד נכון בדברי הרא"ש ז"ל כפתור ופרח: והואיל שזכיתי על ידך לעמוד על כוונת רבינו הרא"ש ז"ל לא אמנע הטוב מלהודיעך שבהיותי מעיין בזה משמיא קא זכו לי וירד לתומתי במחשבה דברים המושכין לבו של אדם בהגדה בסדר של פסח חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם והוא תמוה שמה בין זה לשאלת הרשע שאומר מה העבודה הזאת לכם וכמה תירוצים נאמרו בזה ואף אני אמרתי בזה דבר מתקבל (והגאון מו' יעקב עמדין ז"ל בסידור עמודי שמים כתב שמלת אתכם יש לפרש שכולל גם עצמו כמ"ש בש"ס דסנהדרין ואתכם צוה ה' אותיכם אותי ואתכם ומצאתי תנא דמסייע ליה בפירוש המחזור לרבינו הראב"ן שזכני ה' שבא לידי כת"י על קלף נכתב שנת ל"ח לאלף הששי ושם יש גם כן פירוש להגדת פסח ופירש כנ"ל) ואמנם גם מה שמשיב לבן החכם ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין כו' שהוא הלכתא בלא טעמא למאי דשאיל ולא ראיתי במפורשים ז"ל דבר מתיישב בזה ובירושלמי יש נוסחא אחרת תשובת בן חכם בחוזק יד הוציאנו ובתשובת בן טפש ואף אתה למדו הלכות פסח ואמנם לדרכינו יובן עפ"י מה שראיתי זה כביר בשם הגאון החסיד מוהר"ר לוי יצחק ז"ל שאמר לפרש הא דאמרינן אלו קרבנו לפני הר סיני כו' ע"פ מ"ש חז"ל קיים אברהם אבינו אפילו ע"ת והוא לפי שהיה זך החומר וכליותיו נובעות חכמה להשיג טעמי המצוה מעצמו ולכן אמר אילו קרבנו לפני הר סיני שעי"ז פסקה זוהמתן אף שלא נתן לנו התורה דיינו שהיה בכח שכלינו להשיג חיוב עשיית המצות ועד"ז פירש הא דאמר ר"י אי לאו האי יומא שניתנה התורה לא היה בכח שכלי להשיג כלל כי כמה יוסף כו' והוא דרך ענוים ודפח"ח. ובבינה לעתים פירש והגדת לבנך כו' לפי שהבן אינו משיג בשכלו כו' והיה לך לאות כו' שבחוזק שכלך תבין כי בחוזק יד כו' למען תהיה תורת ה' בפיך ע"ש והנה הבן חכם שהוא מרגיש בעצמו שעדיין לא השיגה יד שכלו להבין הענינים על בוריים וזהו חכמתו שמכיר ערך עצמו ויודע שאינו יודע אבל מכיר ערך זולתו שהם חכמים גדולים ובפרט דור המדבר שהוא דור דעה והמה זכי השכל אחר שפסקה זוהמתם ולהם הבן שואל מה העדות כו' אשר צוה אתכם שאם היה הציווי נאמר אלי ולכמוני היום הוא טיבותא לגבן שאין יד שכלינו משגת כדת מה לעשות אבל לכם ששכליכם זך ואין צד חומר מעכב על ידכם אין ספק שהייתם משיגים בעצמיכם ע"ד שהשיג אברהם אבינו ע"ה וא"כ הצווי בזה אך למותר: ואמנם התשובה האמיתית ע"ז מ"ש חז"ל גדול המצווה ועושה כו' ועד"ז פירשו המשנה רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות כו' שר"ל אף אותן שהם מצד השכל והנה התוס' בסוגיא זו כתבו וא"ת אחר הפסח מ"ט אין מפטירין הא נפיש טעמיה י"ל כדמפרש בירושלמי דמש"ה נאכל על השובע שלא יבא לידי שבירת עצם ולכך אחר הפסח אין אוכלין שום דבר עכ"ל ונראה שלכן אמרו בנזיר ישרים דרכי ה' שנים שצלו פסחיהם א' אכלו לשם אכילה גסה כו' לפי שהוא דבר הרגיל שלפי שהוא נאכל על השובע קרוב הדבר שיבא באכילת הפסח לאכילה גסה וצריך לצמצם ולחזק עצמו שיהיה כוונת אכילה לתאות קיום המצוה ואם כן לכאורה מה שצוו חז"ל שלא לאכול אחר אכילת הפסח הוא מצוה שאינה צריכה אחרי שהפסח נאכל כשהוא שבע וצריך חיזוק באכילת הפסח עצמו שלא יהיה אכילה גסה וכדאמרינן בש"ס דלעיל אבל באחרונה דלמא אתי למיכל אכילה גסה א"כ מי פתי שיאכל אחר הפסח שקרוב לודאי שיהיה אכילה גסה דאוזקי מזיק ליה ואפילו האוכל ביוה"כ פטור אך אעפ"כ צוו חכמים מצוה זו אף שהוא מצות השכל מכל מקום גדול המצווה ועושה שמקבל שכר ע"ז שמקיים המצוה וידוע שדרך המשיב לשואל כשמוצא תשובה מדבר הלמד מענין זה עצמו נוח לו לפי שזה הוא תשובה נצחית יותר ועד"ז אמר מסדר ההגד' שהבן חכם ששואל מה העדות כו' שבלא הצווי הייתם משיגי' בשכליכם אף אתה אמור לו כהלכות הפסח כו' ר"ל השב לו מענינו כמו הלכות פסח אין מפטירין אע"פ שאין צורך בזה דמצד השכל והטבע היו עושין כן אעפ"כ נאמרה הלכה זו כדי לקבל שכר ועד"ז צונו הקב"ה כל שאר הדינים אף שיש בהם ענינים שהיינו עושים מצד שכלינו כדי ליטול שכר כמצווה ועושה ויש לי בזה ענינים אך אין עסקינו כעת באגדה ותן לחכם ויחכם עוד: ומה שהקשיתי על הט"ז דפירש דהרא"ש מיירי דלא מינטרה משעת קצירה א"כ איך יברך אחר שמילא כרסו כיון דמשומרת משעת לישה ערבוב השיטות אני רואה כאן דהרא"ש באמת ס"ל דמהני בדיעבד שימור דלישה כמ"ש בתשו' כלל כ"ד בשם חכמי אשכנז וצרפת ומכל מקום מצריך לחומר שימור משעת טחינה ולהרא"ש באמת אוכל הכזית המשומר משעת טחינה בראשונה ומברך עליו ואף שבאחרונה יאכל דלא מינטרה מכל מקום הא מינטר קצת משעת לישה ולהרי"ף דסבירא ליה לברך באחרונה א"ש לשיטתו בפר' כ"ש דסבירא ליה שימור משעת קצירה בעינן אם כן לא שייך כלל אחר שמילא כריסו כו' כיון דבהאי דאכיל מעיקרא לא נפיק כלל ידי חובת מצת מצוה לדידיה ולכך שפיר מברך באחרונה ועיין בפרי חדש סימן תנ"ג ונראה עוד דאפילו אם נאמר דלמצוה מן המובחר משעת קצירה דוקא ועיין בר"ן שם מכל מקום א"ש דברי הרי"ף בזה לפי מ"ש הרא"ש בשם הרשב"א דמצה שבאחרונה לשם חובה ואף דהראשונה לאו לחובה מברכין עליה דא"א לברך על האחרונה משום דלאחר שמילא כרסו כו' וכתב הרא"ש דלפי"ז שבאחרונה הוא זכר למצה הנאכלת עם הפסח היתה צריכה כריכה במרור וחרוסת ועליהם