בית אפרים קפא

אמנם בתשובה כתבתי דבספק פלוגתא לא שייך זה אם כן קשה כנ"ל ואפשר כיון דהכא אליבא דר"מ איירינן ור"מ ס"ל יש ברירה אף בדאורייתא ובעניני ברירה הארכתי בכמה תשובות בעזה"י ושם העירותי בצדק בדברי השאגת אריה מה שהביא מעיס' של עה"נ וכ"כ בפר"ח הנ"ל עכ"ל וגם הארכתי בדברי התוס' דתמורה שכתבו דלא שייך ברירה אלא בספק שאחר התערובות והנה בספר משנת חכמים העיר בזה מדברי התוספות בסוגיא דחולין דאית ליה שותפות בגויה שהקשו דהיינו מדמע והביא ע"ז מדברי הר"ן בנדרים בחצר השותפין שמותרין אחר חלוקה אף ע"ג דאין ברירה אפ"ה אנן סהדי שע"מ כן נשתתפו שלא יוכל לאסור על חבירו שתהא נאסרת לאחר חלוקה דא"ה יאסר עליו נכסי חבירו ואינו בדין כו' וזה מקרוב נדפס ספר מקור חיים לשארי הגאון בעל חוות דעת נ"י והאריך גם כן בדברי השאגת אריה והרחיב הדבור בזה ות"ל גם אני עמדתי בכל זה וכתבתי שנראה ברור שהר"ן לא כתב כן אלא לענין נדרים דשם עיקר האיסור שמה שהוא שלו יהיה נאסר על חבירו והלכך כמו באין דין חלוקה אמרינן אנן סהדי שקנוי לזה מתחלה על אותה שעה שמשתמש כמו כן ביש דין חלוקה וחלקו דאמרינן שהיא קנויה לו מעיקרא שתהיה שלו לאחר חלוקה אבל מכל מקום אין ר"ל שיהיה הקנין מתחיל למפרע רק הקנין מתחיל משעת חלוקה ואילך שע"ד זה קנו מתחלה שלאחר החלוקה יהיה קנוי לכ"א חלקו וכיון שמאז והלאה הוא של חבירו תו לא מצי אסר עליה שאין כח לאסור נכסי חבירו עליו ואין בזה דין האוסר על חבירו ביתו ואח"כ מכרו ללוקח שהביא הרשב"א דהכא לאו בדין מכר אתינן עלה רק אמרינן דמעיקרא הכי אתקון שמאותה שעה שיחלוקו תהיה שלו ואין קנינו בא ע"י השותף האוסר משא"כ בשאר דוכתי שאין האיסור מצד שהוא שלו נאסר על חבירו רק מצד החפץ עצמו שנעשה בו מעשה איסור וכיוצא ולכן אם נימא אין ברירה ולא הוברר למפרע כלל ממילא דחל האיסור על הדבר ותו לא פקע ולכן בההיא דיי"נ של שותפות או עיסה של עה"נ או בההיא דביצה לענין תחומין ומה יושיענו זה מה שהם מחלקים עתה ביניהם שאף שנאמר שע"ד כן נשתתפו מתחלה שמשעת החלוקה הוא של כ"א מחמת קנין מהמוכר הראשון ואינו כמחליף או קונה מחבירו מכל מקום הרי קודם שחל עליו קנין של זה כבר חל עליו האיסור ותו לא פקע אם לא שהיינו אומרים יש ברירה דהוברר הדבר למפרע דאז ע"י ברירה דהשתא לא חל האיסור מעיקרא כלל אבל גבי נדרי' כל עיקרו של האיסור הוא רק שלא יהנה חבירו משלו וכיון שעתה חלקו הרי אינו שלו ומה שהוצרך הר"ן לומר דאנן סהדי כו' משום דאל"ה כיון דאין ברירה והם קנו סתם הוה כמחצה לזה ומחצה לזה כיון דיש דין חלוקה וכיון שהאחין שחלקו לקוחות ממילא אסור כמ"ש הרשב"א ולזה אמר דאנן סהדי כו' וממילא דלא הוי כקונה מחבירו כלל משא"כ בעלמא אף דנימא אנן סהדי כו' אין זה מועיל כיון שכבר חל איסור על גוף החפץ בעודו של שותפים כיון דאין ברירה וממילא דהוי כאחין שחלקו כו' והדבר ברור לענ"ד ומ"ש במק"ח שם וכ"כ עוד מחברים לחלק בין לח ליבש לענ"ד ליתא דהא בביצה אמרינן חבית מותרת משום ברירה והרי אנן סהדי לא עדיף מברירה ועוד דא"כ בבהמה וכל גווני דאמרינן בשותפין אין ברירה כגון גבי מעשר בהמה וכיוצא נמי נימא דמעיקרא אדעתא דהכי כו' אך הדבר ברור כדכתיבנא דלא קאמר הר"ן הך סברא רק לענין נדרים שכל עיקרו של איסור מחמת שהוא שלו אתינן עליה וכדכתיבנא ומ"ש במק"ח דבההיא דתמורה האחין שחלקו הא' נטל יו"ד טלאים כו' מדאורייתא חד בתרי בטל כבר הארכתי בזה בתשובה אחת בחלק יו"ד וביארתי שם דשפיר אמרינן בזה אין ברירה בדאורייתא דאין כאן ביטול כיון שקודם הברירה כ"א מהטלאי' היו בספק איסור לגבי מזבח רק שהברירה מבררת לנו אבל קודם כולם שוים להיות ספק איסור ואם כן הו"ל מין במינו ואף אליבא דרבנן לא בטל לפי סברת הר"ן בנדרים דרבנן דס"ל מב"מ בטל היינו משום דהאי איסור והאי היתר והו"ל שלא במינו ולכן כשהם כולם ליכנס בכלל ספק איסור אין בהם ביטול והארכתי שם והנה כ"ת האריך למעניתו בפלפול ארוך וכעת הקיפו עלי יחד חבילות תשובות הצריכים לשעתא וגם אלה הדברים אשר כתבתי זו לחיבתו של כ"ת וקרנו תרום בכבוד להיות חטיבה בעולם ויהיה אהלו שלום. דברי ידידו לנצח זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: שאלה מו שאלה בדרך לימודי בהרא"ש פרק ע"פ הוקשה לי על מ"ש שם דף ק"כ ע"א והיכא דלית ליה אלא כזית כו' ויראה שהברייתא דדובשנין איירי בזמן הבית הלכך צריך שיאכל כזית שמור באחרונה לקיים על מצות ומרורים יאכלוהו אבל בזה"ז שאין לנו חובת מצה אלא מבערב תאכלו מצות אין לאחר ברכת המצה מוטב שיאכלו תחלה לתאבון עכ"ל ותמה אקרא שהרי בש"ס שם אמרינן אמר ר"י אמר שמואל אין מפטירין אחר מצה אפיקומן תנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן אחר הפסח הוא דאין מפטירין אבל אחר מצה מפטירין לא מיבעיא קאמר ל"מ אחר מצה דלא נפיש טעמא כו' נימא מסייע ליה הסופגנין והדובשנין אדם ממלא כרסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה באחרונה אין בראשונה לא ל"מ קאמר ל"מ ראשונה דקאכיל לתאבון אבל באחרונה דלמא אתי למיכל אכילה גסה קמ"ל: ולפי"ז קשה על הרא"ש בתרתי חדא דלפי דברי הרא"ש מה סייעתא מייתי לשמואל מהך ברייתא דהא איכא למימר דברייתא בזמן הבית מיירי ולכך צריך דוקא באחרונה לקיים על מצות כו' וע"כ דלא מסתבר ליה לאוקמי הברייתא בזמן הבית דוקא וגם קשה דמי דחקו להרא"ש לחילוק זה ולמה לא מפרש הברייתא כדדחי הש"ס דלא מיבעיא קאמר ל"מ בראשונה כו' ונפשי בשאלתי להאיר עיני בזה בהבנת דברי הרא"ש גם ראיתי בט"ז סימן תפ"ב שכתב שהקשו על הרא"ש מדאמר ר"ה בצקות כו' ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה וע"ש מ"ש לתרץ ולא הזכיר מה שקשה עליו מסוגיא זו עצמה וגם כי לדבריו שכ' שם שהרי"ף מיירי במצה דלא מינטרא משעת קצירה אבל מ"מ מינטרה משעת לישה א"כ איך כתב שלבסוף מברך על כזית מצה דמינטרא דקשה עליו קושיית הש"ס לענין מרור דאחר שמילא כריסו ממנו איך חוזר ומברך עליה כיון דמדינא היה יוצא במצה זו שהיתה משומרת בשעת לישה ונא להשיבני דבר ויצוה בחסדו לאחד מתלמידיו מושכי בשבט סופר כו' ותחשב לו לצדקה תשובה אהו' ידידי ראיתי מה דקשיא לך על הרא"ש בזה מסוגיית הש"ס וכבר קדמוך רבנן הח"י והפר"ח שתמהו על הרא"ש בזה ע"ש שהניחו דברי הרא"ש בקושיא ואמנם היה הדבר לפלא בעיני שהרא"ש יהיו דבריו נסתרים מחמת הסוגיא במקומה בעידנא דעסיק בה ושמתי לבי לעמוד על הענין ואפריון נמטי לך דדלית דולא ואשכחנא מרגניתא טבא בישוב דבריו ז"ל ומריש הוה קשיא לי גם כן על מ"ש הרא"ש דהך ברייתא בזמן הבית מיירי למה נקט שיאכל כזית מצה באחרונה דה"ל למימר שיאכל כזית מצה עם הפסח וממילא דבאחרונה היא דהא אין מפטירין אחר הפסח ומצאתי בא"ר שכתב ג"כ לדקדק בזה ולכן נלענ"ד דודאי הך ברייתא אתי' כרבנן דאוכל זה בפ"ע וזה בפ"ע ואף שהרא"ש שם כתב דגם לרבנן מצוה לאכול יחד מכל מקום חיובא ליכא ולפי"ז צריך להבין כוונת הרא"ש מ"ש לחלק בין בזמן הבית דחיובה דמצה משום על מצות ומרורים כו' דלכאורה מה בכך כיון דמיירי שאוכל הכזית מצה בלא כריכת הפסח גם בזה יכול לאכלו בראשונה ונראה דכוונתו דכיון דבזמן הבית מיירי ואיכא חיובא משום דכתיב על מצות כו' אם כן נהי שיכול לאכול כ"א בפ"ע מכל מקום עכ"פ אסור לו לאכול בין המצה ובין הפסח דבר אחר דמבטל טעם המצה ולא מקיים על מצות ומרורים והוי כאוכל הפסח על האכילה האחרת והלכך שפיר קאמר שיאכל באחרונה שאע"פ שאינו כורך אותם יחד אלא אוכל המצה והפסח כ"א. בפ"ע מכל מקום כיון שאוכל אותם בלי הפסק אכילה אחרת בינתיים על מצות ומרורים קרינן ביה מה שאין כן בזה"ז דאכילת המצה לקיום המצוה של בערב כו' אין חיוב כלל שיאכל באחרונה ומוטב שיאכל בראשונה לתאבון וזה ברור ונכון מאוד בכוונת חילוק הרא"ש בין בזמן הבית לבזה"ז: ועתה נבוא לבאר מה דקשיא על הרא"ש מהסוגיא ומתחלה אבאר