בית אפרים קפ

גם כן דמדר"מ פריך דדוקא אי אמר שאני עתיד להפריש אבל פרוטה בכיס זה הקדש לא מהני ברירה והוא כסברת התוספות רי"ד ומכל מקום יש לומר דדוקא התם דאמרינן שכוונתו שתתקדש לו תיכף אחת מחמש או יקדשו ארבעים מתוך שמונים או פרוטה בכיס הקדש היינו שיחול הקדש מיד ואינו מפרש על הזמן העתיד הלכך לא מהני ברירה משא"כ בזה שהוא קובע זמן לפרעון א"כ אף אם לא פירש בפירוש אם לא אפרע גבה מנכסי מ"מ לא שייך לומר שרוצה להקנות לו תיכף א' משדותיו אלא לכשיגיע הזמן פרעון ויגבנו א"כ אף בסתם כמפורש דמי ותלוי בדיני ברירה וכמש"ל והוי או אתן לך מעות או שאר חפיצים לזמן פלוני: והנה במ"ש לעיל דאע"ג שיהיה החמץ של נכרי למפרע ופקע ליה איסור ב"י מ"מ בפסח גופא איסור איכא. נלענ"ד ראיה לזה מנדרים שכשנשאל עליו הוא עוקר נדר מעיקרו מכל מקום קודם שנשאל בודאי רמי איסורא דבל יחל ועיין בתוס' בגיטין דף ל"ג ובט"ז סימן שס"ג מ"ש שם בשם רשב"ם ועיין בשו"ת חות יאיר סימן קנ"ט שתמה איך אפשר ששישאול יתכפר על הנדרים שעשה כל ימיו וע"ש באורך. ולענ"ד מוכח קצת מתוס' דגיטין דף ל"ה דמכל מקום איכא איסורא שהקשו אהא דקאמר ר"ה ניסת אין מדירין כו' וידירוה מן הככר ותאכל לאלתר בפנינו וכן יש להקשות גבי אזלא לחכם כו'. ולכאורה קשה דנהי לענין הפרת הבעל שהוא מכאן ולהבא הוקשו שפיר מכל מקום חכם עוקר הנדר מעיקרו ואם כן מה בכך שתאכל הלא יועיל לה התרת חכם למפרע לאפקועי איסור' ואנן קי"ל כאמימר דאפילו אכלה כולה נשאלים עליה ואפשר לומר דכוונת התוספות בזה כיון דע"כ קושית הש"ס אינה רק לר"ה כמ"ש התוס' אם כן י"ל דר"ה סבירא ליה כרבא דאכלה כולה אין נשאלין עליה וממתני' לא קשיא עליה דאמימר דאמימר לשיטתו דסבירא ליה דמהני הדרה ע"ד רבים ע"ש ועיין מ"ש בתשובה על דברי הירושלמי שהביאו הפוסקים בענין נדרים הוה דשל"מ ע"ש שכתבתי ג"כ דכל כמה דלא עקר למפרע ע"י שאלה איסורא איכא ובל"י כ' דאם עובר ע"ד שלבסוף יתיר לו הוה כאחטא ואשוב וע"ש ואם כן צ"ע דה"נ כיון דאכתי לא בא לידי גבוי אע"פ שאח"כ הוה מהני למפרע מ"מ בפסח גופא מיהא איסורא איכא ואפשר דהכא כיון שהוא בשב ואל תעשה שהוא גומר בדעתו שלא לפדות וזמן ממילא קאתי גם בפסח גופיה ליכא איסורא עליה משא"כ התם שצריך לעשות מעשה לאתשולי עליה וגם מי יימר דמזדקק ליה חכם כדאיתא בשבת דף מ"ו וצ"ע: והנה בחק יעקב סימן תמ"ח כתב בישראל ועכו"ם שותפים בחמץ שמותר חלקו של עכו"ם שחלקו אחר הפסח משום דבדרבנן יש ברירה וגם בשו"ת שאגת אריה האריך בזה ורבים תמהו על זה דהא מכל מקום אחריות החמץ על הישראל היה בפסח שאם היה נאבד ממנו היה מתמעט חלק הישראל עכ"ד וכמה תשובות בדבר חדא דאפילו תימא דזה מיקרי אחריות על ישראל מכל מקום בשביל זה לא נאסר באכילה וכמ"ש הח"י סימן תמ"א בשם הירושלמי והביאו הפ"י ג"כ ואף דמדברי השאגת אריה שם בתשובות הקודמים מבואר דלא סבירא ליה הכי מכל מקום י"ל דכאן מיירי שהיה החמץ בביתו של עכו"ם דקי"ל דמקבל אחריות חמץ עכו"ם בביתו שרי אך באמת זה טעות וא"צ לכל זה דבאמת אין כאן אחריות כלל על הישראל וד"מ שהיה כאן ד' ככרות ועכשיו הגיעו שני ככרות לחלקו של עכו"ם ואמרינן דיש ברירה ונתברר שאלו השני ככרות הם חלקו המגיע לו משעה ראשונה ואם כן אם היה נגנב או נאבד בפסח אף ע"פ שעי"ז היה מתמעט חלק הישראל מכל מקום אין זה רק שהישראל היה צריך ליתן בטעות מחלקו לעכו"ם ואילו היו יודעים אז שחלק העכו"ם הוא שנאבד לא היה צריך ליתן לו הישראל מחלקו כלום שהרי אילו היה נאבד הכל אין הישראל צריך לשלם לו ואחריות בטעות כזה לא מיקרי אחריות כלל לומר דקרינן ביה לא ימצא ודוקא דבר הגורם לממון מן הדין ואף לשיטת הרמב"ם בעכו"ם אלם לא דמי דהכא גם העכו"ם גופו לא היה כופה את הישראל ליתן מחלקו וגם אינו אלם רק מחמת טעות שאין יודעים איזה של עכו"ם וכיון שנתברר לנו שאילו של עכו"ם הם שרי ומ"מ היה אפשר לומר דזה מיקרי רוצה בקיומו של חמץ כדי שהוא יהיה יכול ליקח כנגדו וכמבואר במסכת דמאי והובא בע"ז ובקדושין ישראל וגר כו' אך י"ל דדוקא התם שרוצה ליקח מעות כנגדו משא"כ שגם חלק הישראל חמץ הוא ופשיטא דלא שייך שרוצה בקיומו של חמץ העכו"ם כדי שלא יקח מחלקו כיון שבאמת חלק הישראל בודאי אסור בהנאה מה איכפת ליה בהא ומכ"ש דמה"ט גופיה לא שייך לומר שיש אחריות על הישראל כיון שבאמת הישראל לא ישלם מכיסו רק שיקח מחמץ של הישראל והרי הוא אסור בהנאה ולא ברשותיה דישראל הוא כלל ולא שייך ע"ז שם אחריות כלל ומכל מקום בחמץ ומעות שפיר שייך לומר שרוצה בקיומו ומ"מ בשביל זה אין לאסור הדמים בדיעבד דרוצה בקיומו אינו רק לכתחלה אסור לקבל משום דמשתכר באיסורי הנאה ועיין סימן ת"נ ונ"ל שזה כוונת הא"ר בסימן תמ"ח מ"ש שם על דברי הח"י: וגם מה ששמעתי שיש ללמוד מהך דינא דהח"י ושאגת ארי' להא דנכרי שהלוה לישראל על חמצו דמסתמא דמלתא הוא שזה יותר מן החוב שהלוה הנכרי לישראל וא"כ אם נימא דלמפרע גובה הוה כישראל ועכו"ם שותפים בחמץ דאם נימא חמץ ישראל אחר הפסח אסור בהנאה מדאורייתא אם כן י"ל דאין ברירה ולפי ענ"ד זה טעות דלפי זה נימא להך מ"ד למפרע גובה וכי אקדיש מלוה שפיר אקדיש וא"כ אם יש ללוה כמה שדות כל השדות שלו אסורים שהרי זה נעשה שותף להלוה ואף שגבה ולקח חלקו הא בדאורייתא אין ברירה וכן דעת הרשב"א בנדרים גבי שותפים שנדרו הנאה זה מזה דאף לאחר החלוקה אסורים ליכנס לחצר משום דאין ברירה ואף לפי מ"ש הר"ן שם דאדעתא דהכי נשתתפו מעיקרא שלא יוכל לאסור חלק חבירו וא"כ י"ל דה"ה לענין הקדש אין לו כח לאסור כל הקרקעות אבל לענין מידי אחרינא שותפי נינהו דלפי זה יצטרכו להחזיר זה לזה ביובל אליבא דאביי וכל דיני שותפים שקנו קרקע יחד והדבר ברור שז"א שכשאנו אומרים למפרע הוא גובה היינו אותה קרקע שהוא גובה עתה עליה אנו אומרים שהוא היתה חלקו המגיע משעה ראשונה דלאביי הוה כהתנה בשעת הלואה שמה שיגבה בזמן פרעון יהא קנוי לו למפרע משעת הלואה אבל בשאר הנכסים אין לו בהם שום שייכות כלל וכן כשהיו ד' ככרות חמץ והיה לנכרי חוב כנגד שני ככרות וגבה אותם בחובו אז הוברר הדבר שאלו הב' ככרות הם מכורים לו משעת הלואה והב' ככרות אחרים הם בבירור של ישראל ואין מקום כלל לומר שדנין הד' ככרות בתערובות ולדון בזה בדין ברירה וזה ברור: אך הא מלתא דמסתברא הוא דמסתמא החמץ יתר על החוב דסתמא דהלואה כך הוא וכן משמע קצת במהרש"א גיטין דף מ"א בסוגיא דעבד שעשאו אפותיקי ע"ש ולפי"ז לפמ"ש הפ"י דמיירי באפותיקי מפורש דאל"כ אכתי אסור משום אחריות ע"ש ולפי מ"ש שהחמץ יתר על החוב אכתי לא פלטינן מחשש אחריות דנהי דאם יאבד כולו הישראל פטור מלפרוע מנכסים אחרים מכל מקום אם יאבד מקצתו יהיה הפסד לישראל שהרי הנכרי יקח חובו מן השאר. אך גם ז"א כמ"ש לעיל כיון שאין הפסד לישראל רק שיהיה נפסד החמץ שלו שהוא אסור בהנאה ואינן ברשותו של אדם אין זה בכלל קבלת אחריות ואפשר לפקפק כיון שאחר הפסח יהיה מותר מדאוריית' עכ"פ אם כן גם בזה הוה כאחריות על הישראל שהנכרי יקח מחמץ שלו אחר הפסח ואז יהיה מן המותר לישראל ואם כן מדאורייתא עובר בב"י מ"מ נראה כיון דבפסח גופיה אסור הוא א"כ זה תלוי בדין גורם לממון דאי לאו כממון דמי א"כ אף מדאורייתא לא מיקרי אחריות בפסח לעבור בב"י כיון דבפסח לא שויה מידי ולא דידיה הוא ועיין בפסחים דף כ"ט: והנה לפי מה שכתבו הפוסקים. דלא קני מדרבי יצחק רק כנגד החוב אם כן לא הוצרך לומר דנכרי מישראל לא קני משכון דאפילו תימא קני מכל מקום כיון שהחמץ שוה יותר והוא לא קנה רק כנגד החוב אם כן שותפים נינהו ואין ברירה ואפשר דבעי לאוקמא אליבא דר' שמעון דאינו אסור אחר הפסח רק מדרבנן ומכל מקום קשה לפי מ"ש בספר משנת חכמים דכיון דלענין ב"י י"ל דאין ברירה כיון דדאורייתא הוא אם כן גם אחר הפסח אסור דהא עבר אספק ב"י דאורייתא ע"ש שחולק בזה על הח"י וסברא נכונה הוא לכאורה: